איך מתאמנים ומגדלים 4 ילדים? יש תשובה
החיים מזכירים לי לפעמים ג'אגלינג. ברגע שלומדים את העיקרון, צריך ללמוד להחזיק כמה שיותר כדורים באוויר
עם הזמן הצלחתי להבחין בקווים מקבילים בין התשובות. עושים את זה כמו שמגדלים שני זוגות תאומים: עם המון אהבה, גמישות ויצירתיות. האמהות לשני זוגות תאומים היא יתרון אדיר. חלק מהזמן לא צריך להעסיק את האפרוחים שרגילים תמיד למישהו שאפשר לשחק איתו, גם כשאמא עסוקה.
החיים עם ארבעה ילדים נראים פעמים רבות כמו סוג של ג'אגלינג. הרעיון מאחורי התיאור, הוא שברגע שלמדת את העיקרון, צריך ללמוד להחזיק יותר כדורים באוויר. זה מאוד עוזר כשהאיש יכול לתפוס כדורים מהאוויר ושגם הגדולים כבר יודעים להעיף כדור או שניים.
בהתחלה זה היה פשוט יותר. התחלתי מריצה של שלושה ק"מ. זו היתה תחושה מדהימה של הישג, אבל לא משנה כמה לאט רצתי - חזרתי הביתה יחסית מהר. עם הזמן הריצות התארכו ורציתי לצאת מוקדם יותר. גייסתי לעזרתי את המשוררת לאה גולדברג. החריזה המושלמת שלה מסייעת לי לזכור בעל פה סיפורים ושירים.
כך אני יכולה לדקלם לקטנות תוך כדי חיתוך סלט לארוחת הערב את "בארץ סין גר צ'אן סו לין" כסיפור לפני שינה, כשאני כבר לבושה במחלצות הריצה. בשלב החביתה מגיעים כבר לשירי הערש ואחר כך צריך רק להשכיב אותן לישון, לתת חיבוק ונשיקה ולצאת.
"דרך שהופכת שעה אבודה לשעת עבודה", היא זו שאני מכנה "נג"ש אמא". נג"ש הוא מושג מעולם האופניים שאומר "נגד השעון". אני יוצאת לחוג עם הילד, בונה לי מסלול ריצה שמתאים בדיוק לזמן החוג, משאירה את הבן ומתחילה לרוץ (מאז שנפתחה הבריכה זו עובד גם עם שחיה). זה אימון קצב מצוין כי החוג מסתיים בשעה קבועה מראש. למדתי להיות מדויקת ולסיים דקה לפני סוף החוג. הרי אמרו לי שכשאת אמא, את מגלה כישורים שלא ידעת שהיו קיימים.
אחרי שיכולתי לרוץ כבר עשרה ק"מ, ידעתי שההמשך חייב להיעשות בצורה מקצועית יותר, כדי שלא אפגע בעצמי. הספקתי להכיר בינתיים כמה חברות, שגם הן מתאמנות לטריאתלון אבל במסגרת קבוצתית.
הדבר נשמע לי נפלא, עד שגיליתי כי באיזור שלי אין קבוצת טריאתלון ושהקבוצות מתאמנות
הייתי חייבת למצוא פתרון גמיש שיתאים ללוח הזמנים שלי. משהו שיאפשר לי להתאמן בשעות שמתאימות לי, מבלי להיות תלויה באחרים. גיליתי שאני לא לבד עם הבעיה הזו, ושאחד הפתרונות הוא אימון דרך הרשת. מאמן אישי ששולח תכנית שבועית במייל תוך הדרכה וייעוץ טלפוני.
הדבר נשמע מושלם, אבל לי היה קשה. הייתי צריכה לשבור מחסום רגשי. מבחינתי, היה עליי להודות בפני עצמי שאני באמת ספורטאית - הרי רק לספורטאים יש מאמנים. למרבה המזל, מצאתי מאמנת נפלאה שלא רק שהבינה את זה, אלא גם לימדה ומלמדת אותי להאמין בעצמי וביכולות שלי.
רציתי לרוץ יותר, לרכוב יותר והפתרון הוא שבתות. אם פעם בשבת היה צריך לגרד אותי מהמיטה בכוח, היום זה היום שבו אני קמה הכי מוקדם. זה מתחיל עוד ערב קודם. אוכלים ארוחת ערב משפחתית, אני והאיש שלי מקלחים את הקטנות, מקריאים להן סיפור והולכים לישון. לפעמים אנחנו אפילו מבקשים מהגדולים להיות יותר בשקט כדי לא להפריע לנו.
בשלב הראשון ניצלתי את השבתות לריצות ארוכות. למדתי ליהנות מיופיו של יער בן שמן המכוסה בטל וערפילים, ומיופיה של השמש הזורחת מעליי תוך כדי ריצה. לגלות גם בכל שבוע פרחים חדשים שפורחים לקראת האביב.
במקום לחשוש מהיער עמוס השיפועים והגבעות, התברר לי שאותו גוף שהאשמתי שאינו יודע לרוץ, דווקא מתענג על העליות שהמקום מציע. כאבי השרירים שהגיעו למחרת האימונים הראשונים זכו לתואר "מזוכיזם בריא".
לאחרונה, לקראת הטריאתלון שהולך וקרב, החלפתי את הריצות ברכיבות ארוכות עם ריצות קצרות לאחריהן - מה שמכנים בשפת הטריאתלון אימוני החלפה. ושוב אני קמה בחושך ועם אור ראשון עולה על האופניים, יורדת מהגבעה הכי גבוהה בעיר, רוכבת שעתיים או יותר, שבה ויוצאת לריצה. בינתיים האפרוחים והאיש שלי מתעוררים ומתארגנים וכשאני חוזרת, יוצאים לטיול שבת המשפחתי. לזה אפשר לקרוא ליהנות מכל העולמות.
בימים אלה, באמצע השבוע האימונים קצרים יותר. אני מעדיפה עדיין להתאמן אחר הצהריים ובערב, אבל לפעמים יוצא לי גם עם שחר. מכיוון שבשעה שש וחצי אני צריכה להיות שוב בבית כדי לארגן את הילדים ואת עצמי ליום לימודים, למדתי להכיר את הבקרים החשוכים. על מסלול הריצה שלי בכניסה לעיר, בשעות האלה, המתחרים שלי הם השועלים ששבים מציד הלילה. הלוואי והייתי יכולה לרוץ כמותם.
נועה פורת מתאמנת לקראת טריאתלון הנשים שייערך בהרצליה ב-29 במאי. nrgמעריב מלווה אותה כל הדרך עד קו הסיום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם