אני והאופניים - סוג של אהבה שלא נגמרת
נולדתי עם אופניים. בקיבוץ כולם נעזרו בהם והפכו אותם לכלי התחבורה העיקרי שלהם. פוסט כל הדרך עד קו הגמר
שנים שלא קישרתי בין אופניים לספורט. הם שימשו פשוט ככלי תחבורה. במקום שבו גדלתי לרכוב עם יד אחת או בלי ידיים כלל לא נחשב אתגר. כולם עשו את זה מגיל צעיר. הייתי סוחבת חבילות גדולות של כביסה ממחסן הבגדים ולפעמים רוכבת עם שלושה זאטוטים על האופניים - אחד בכיסא על הכידון, ושניים בארגז מאחור. לא חושבת שהייתי עושה את זה כאם עם ילדיי.
עזבתי את הקיבוץ בגיל 26 וכך יצא שלא רכבתי קרוב לשמונה שנים. בעקבות הספינינג קניתי מחברה אופני שטח משומשים. יצאתי איתם לסיבוב ברחוב כשאני רועדת מפחד וגיליתי שזה כמו לרכוב על אופניים. בדיוק כך. שיווי המשקל לא הלך לאיבוד. שנים רכבתי על אופניים בלא הילוכים ועם בלם רגל. הייתי בטוחה שאנסה לבלום ואתנגש במשהו, אבל זה לא קרה.
למדתי ללחוץ על הבלמים עם הידיים ולהחליף הילוכים. האופניים לא חזרו להיות חלק משגרת היומיום, אבל רכבתי עליהם מפעם לפעם עם האיש שלי בירקון, בהרי ירושלים ובבן שמן ואף בחצי הקפת הכנרת. החיבור לאופניים ולרכיבה לא היה מושלם גם כשהחלפתי אותם בדגם טוב וסגול יותר.
אחר כך הגיע הריון נוסף ולידה של תאומות, והכושר הגופני שלי התפוגג לגמרי. מכיוון שלא הצלחתי לשוב לשיעורי הסטודיו, רובם בשעות הערב, ניסיתי בוקר אחד לרכוב מלטרון לנחשון וחזרה עם אופני השטח. נאמר לי שהכביש שטוח לגמרי באיזור הזה. התברר לי שלא ממש. גנחתי, נאנקתי והתנשפתי ובקושי הצלחתי לסיים את 14 הק"מ. השרירים כאבו לי במשך שלושה ימים, ולקח עוד זמן רב עד שהצלחתי לשוב לרכיבה.
כמו שציינתי בפוסט הקודם, החזרה לכושר הייתה הדרגתית ונעשתה רובה ככולה בחדר האירובי או על גבי אופניים נייחים, כמו בספינינג. עם השיפור הגיעה גם ההחלטה על השתתפות בטריאתלון נשים.
כיוון שבסתיו הטריאתלון עוד רחוק, חיפשתי מטרות אחרות. אז החלטתי להתאמן להקפה מלאה של הכנרת. האיש שלי לקח אותי לאימון במרובע הקטן - מסלול כביש של כ-45 ק"מ באיזור לטרון. למרות שהאופניים שלי היו אופני כביש כבדים ומסורבלים, החוויה של רכיבה ארוכה יחסית בנופי גבעות השפלה הייתה נהדרת.
תחושת הניצחון התעצמה כשסיימנו את הרכיבה וגיליתי שאני רוכבת בקלות את החלק שכמעט חיסל אותי בעבר. אחרי הרכיבה היה לי ברור לגמרי, כי מה שאני רוצה הוא לרכוב בכביש, אבל
יצרתי קשר עם חנויות אופניים רבות. כולם ענו מייד שיש להם זוג עבורי. כשהגעתי לחנות העליבו אותי שהרגליים שלי קצרות ובעצם יש להם אופניים, אבל אין במלאי את המידה שמתאימה לי. בסופו של דבר הצלחתי למצוא חנות בה לא אמרו לי שוב ושוב שהמידה בעייתית, אלא הזמינו לי זוג שהתאים לי בדיוק. בינתיים השאילו לי זוג אדום ומבהיק לצורך ההקפה.
זה השאיר לי עוד אתגר חשוב - ללמוד לרכוב מחוברת לקליטים (חיבורים ננעלים של נעלי הרכיבה לפדלים). זה נראה לי כל כך מפחיד להיות מחוברת לפדלים של האופניים. מכיוון שפחדתי ליפול, לקחתי את האופניים לדשא בפארק הקרוב.
הבאתי יחד איתי את הבן שלי שישמור לי על התיק. לידו לא יכולתי לומר שאני מוותרת בגלל הפחד וגיליתי שהשד לא נורא כל כך. למרות הלחץ, עליתי על האופניים ורכבתי כשאני מתרגלת שוב ושוב התחברות והתנתקות.
לא הצלחתי להתאמן יותר במהלך אותו שבוע בגלל הגשמים, אבל חברה פינתה לי חצי שעה מזמנה כדי ללמד אותי כמה מושגי בסיס ברכיבת כביש. עם הידע הזה הגעתי להקפת הכנרת, רכיבה ראשונה של 65 ק"מ.
כדי להתחיל הייתי צריכה לצעוד לדוכן ההרשמה. נעלי רכיבה לא נועדו להליכה, משום שלנעל מורכבת תחתית ממתכת ובמרכזה בולטים הקליטים. לכן, מצאתי את עצמי מדדה כברווז בדוחק ובצפיפות ובקושי הצלחתי להגיע משם לכביש. קפאתי לרגע בנסיון לעלות על האופניים, אבל ברגע שהתחברתי אליהם, הרגשתי כמו ברבור ששב למים. גמעתי את המרחק בהנאה שהלכה והתגברה.
בניגוד לריצה שמערכת היחסים איתה התפתחה בצורה איטית ושקולה, רכיבת כביש הייתה ונותרה, גם חצי שנה מאוחר יותר, סוג של התאהבות. בפסח האחרון יצאנו לחופשה זוגית ברמת הגולן והחוויה הכי מדהימה שהיתה לי, הייתה לרכוב את העליה מהכנרת לגולן בכוחות עצמי. קשה היה לי להאמין כמה אני נהנית מהסבל הזה.
נועה פורת מתאמנת לקראת טריאתלון הנשים שייערך בהרצליה ב-29 במאי. nrgמעריב מלווה אותה כל הדרך עד קו הסיום
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם