העולם שמעבר לקילוגרם: ספר חדש על ההיבטים הנפשיים בהשמנה
רופאים שמעדיפים אנורקסיות, חברה שמטיפה לגישה אלימה של דיאטה וכושר, וילדים שמרגישים כמו פילים מכוערים. עשר שנים של טיפול במקרים של השמנה קיצונית הובילו את הפסיכולוגית אורית יוגב לכתוב ספר נוקב, ללא קלוריות וטיפים לדיאטה, אבל עם מסר: אי אפשר לטפל בהשמנה בלי להתייחס למימד הנפשי
זאבי-יוגב, פסיכולוגית קלינית שעבדה שנים רבות במחלקות פסיכיאטריות סגורות, ובשנים האחרונות עוסקת הרבה בהשמנה וסוכרת, מציעה גישה קצת אחרת להתמודדות עם הנושא. כשהחלה לעבוד במחלקה האנדוקרינית בתל השומר, לפני 10 שנים, מעטים עסקו בהשמנה קיצונית בקרב ילדים. לא היו לה מודלים להעתיק מהם, אז היא למדה את הנושא בעצמה.
"כשעברתי לעסוק בהשמנה חשבתי שתהיה לי הקלה, שבעצם העולם של קושי רפואי שיש לו השלכות חברתיות יהיה קל לעומת התמודדות עם מחלות נפשיות", היא אומרת. "התבדיתי בגדול. אחד הדברים שזעזעו אותי היה שבכל הנוגע להשמנה קיצונית, ההשמנה היא רק קצה קרחון של עולם רגשי, משפחתי, סביבתי, טעון, מבעבע ושותת דם".
יוגב: "חשבו שאני מגזימה כשאמרתי 'עזבו אותו, הוא סובל, זו לא רק ההשמנה', לא הייתה נטייה לנסות ולראות את העולם שמעבר לקילוגרם. הנושא של המקום הנפשי בטיפול בהשמנה היה מאד בוסרי, שולי, מאד לא לגיטימי. הנטייה הייתה לומר שזה מסכן את הילדים רפואית וזהו, אין מקום לפטפוטי ביצים – יאללה, תתחילו לזוז, לעשות ספורט ולאכול נורמלי.
"עד היום אני מתקשה להבין על איזה כפתור לחצתי, ולמה הרגזתי כל כך את מרבית אנשי הצוות כשטענתי שהשמנה קיצונית מקורה בסבל...גם אנשי בריאות הנפש העדיפו את הטיפול בנערות אנורקטיות או בולימיות על פני ההתעסקות בילדים שמנים, וכשהייתי מבקשת להפנות לטיפולם את אחד ממטופליי שסובל מהשמנה קיצונית, היו מתחמקים באלגנטיות..." (רדו ממני, עמ' 67)
מה ההבדל מבחינת הטיפול בין מצב של אנורקסיה להשמנת יתר?
"בנערה אנורקטית ברור לנו שצריך לטפל בעדינות והבעיות שלה עמוקות מכדי לרפא אותן באמצעות האבסה טכנית. אבל כשאנחנו פוגשים ממול נערה שסובלת ממשקל קיצוני, אין ניסיון אמיתי להבין אותה, אלא ניסיון אלים ובוטה לטפל במשקל. בעיניי, הטיפול האלים הזה לא רק שאינו מועיל,
"בסופו של דבר הוא לא עוזר להם להתמודד עם המשקל ויותר גרוע, אם תוקפים ולוחצים להכנס למשטר אכילה בזמן שאין מוכנות פסיכולוגית לזה אנו מועידים אותם לכישלון, שלא רק יפגע בדימוי העצמי, אלא גם בסיכוי לרדת במשקל בעתיד".
את הרעיון לכתוב את הספר "רדו ממני", ספרה הראשון של זאבי-יוגב, היא החלה לגלגל בראש יום אחד, אחרי שהופיעה בתוכנית הבוקר באחד הערוצים. "במהלך התוכנית הפעלנו קו חם, וכשחזרתי לחדר גיליתי שהטלפון שלי קורס מרוב הודעות מצוקה. לקח לי זמן עד שהבנתי שיש בשיחות האלה סיפור, מסמך תיעודי, ובאיזשהו שלב הצלחתי לתעד כמאה שיחות, כולן בעילום שם.
המתקשרים היו ברובם הורים, ומהדברים שלהם אפשר היה להבין שהשמנה היא סימפטום קשה, אבל היא בכלל לא הסיפור המרכזי. "ההתרשמות שלי הייתה שמאחורי כל השמנה קיצונית, פתאומית או מתמשכת, מסתתר סיפור כואב", היא מספרת. "בין הסיפורים היו גירושים טראומטיים של ההורים, מחלה ומוות בתוך המשפחה, התעללות מינית וחוויות של דחייה חברתית מתמשכת".
"הייתה תחושה מאד קשה שמדובר באנשים, ילדים ונוער שקופים, שכמה שהם יותר גדולים פחות מסתכלים עליהם, פחות מנסים להבין מה קרה איתם. הטיפול בהם מאד טכני וגס, על פי רוב הם מעוררים זעם מאד גדול במשפחה ובציבור, כל מה שחושבים לעשות איתם זה איך לחתוך להם את השומן הזה כבר".
"חיפשתי בארץ ובעולם ספר שמתאר את תחושות האנשים האלה, שהופך אותם משקופים לאנשים מוכשרים, עם יכולות ויופי וכוחות, ספר שנוגע בהם. רציתי לתת אותו למורים, להורים וגם למתבגרים, ולא מצאתי. אז החלטתי לספר את הסיפור בעצמי. עם חלק מהילדים כתבתי את הסיפורים ביחד בקליניקה, והם היו אומרים לי: 'תכתבי, ספרי, תגידי להם שזה לא כמו שהם חושבים'".
"חמש דקות ישבתי מאובנת מול ד"ר שוחטמן, בזמן שהוא מעיין בניירותיות מבלי להעיף בי מבט... כשהוא נכנס לחדר הבדיקות, הביט בי בגועל, ושאל אם אני לא מתכוונת לעשות משהו בעניין המשקל שלי. הוא נגע לי ככה בצלעות ובירכיים, ואמר שבחוג שלי אני כבר צריכה לחשוב על שידוך, ועם משקל כזה... זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי בעיניים של גבר, והרגשתי כמו פילה דוחה ומכוערת". (רדו ממני, עמ' 158)
כשחשבה להוציא את הספר לאור נתקלה בתגובות כמו "מי כבר ירצה לקרוא על השמנה, את כותבת פתרונות שם?", אמרו שהשמנה וילדים זה נושא שלא ימכור. אבל אחרי שלוש שנים של כתיבה, בהוצאת כתר האמינו שיש על מה לדבר.
"המטרה שלי לא היתה לכתוב ספר אקדמי, אלא ספר שייגע באנשים, אבל היה לי גם חשוב להשחיל לתוך הסיפורים האישיים חיזוקים עובדתיים. לנפץ, למשל, את אשליית ה'אם רק תרצה תצליח'. אני מטפלת באנשים שיש להם כח רצון אדיר והגיעו להישגים יוצאי דופן בחיים, אבל לא לגמרי מצליחים בנושא של המשקל. כשמנסים להבין למה, מגלים שזה לא באמת קשור לכח רצון, ויש כאן הרבה דברים שמקבילים להתמכרות, בדומה לאלכוהול או לסמים".
הספר בנוי משמונה סיפורים אישיים שונים, שמובאים בסדר ארעי. בין הסיפורים שזורים תכנים פחות עלילתיים, שנותנים באופן ישיר ועקיף גם מידע עובדתי. כמעט כל ארוע שמתואר בספר התרחש גם בחיים האמיתיים, אבל הפרטים עורבלו והסיפורים מוסווים היטב, כך שלדברי זאבי-יוגב, אין אפשרות לייחס אותם למישהו מהמציאות.
"בניתי את הספר כמו מניפה, כשבכל פעם נפרשת זוית אחרת: ציפיות הורים מילדיהם, מה קורה כשמתאכזבים, לאיזו דינמיקה נכנסים, מה קורה לילדים במסגרת החברתית שלהם בגן ובביה"ס, מה קורה במגע עם עולם הרפואה.
"הציר המרכזי הוא העולם הפרטי של הילד, כאביו ומצוקותיו. על הבסיס הזה מתלבשים עוד המון דברים - לחץ עצום של ההורים, הרופאים, החברה והפרסומות, שיושבים על כתפיים רכות מגיל צעיר ומכבידים כמו מכבש מטורף. בכל פעם נפתח לקורא עולם חדש דרכו הוא מבין את הדבר הזה".
זאבי-יוגב משמשת בעצמה דמות בספר, וחושפת את החולשה האנושית שלה כמטפלת. התיאורים הם לעיתים קשים לקריאה ומעוררים חוסר נוחות מובהק. כך, למשל, היא כותבת על מפגש עם הילד שי:
"מראהו הרתיע אותי. יש משהו לא טבעי, כמעט מבהיל, בראש של ילד המחובר לגוף-וחצי של מבוגר. תהיתי אם אוכל להתייחס לשי כאל ילד, לחוש כלפיו אותם רגשות חמים של אהבה וגוננות שיש בי כלפי מטופלים אחרים, והם המאפשרים לי ליצור יחסים מרפאים. במקום אלה, חשתי דחף תוקפני, מבהיל, לטלטל את כתפיו ולשלוח אותו לתוכנית של דיאטה קטלנית, שתפרק את משמניו". (רדו ממני, עמ' 121)
- איך הרגשת עם החשיפה?
"זה בהחלט היה אישיו. באופן כללי, אני אדם שמאד חרד לפרטיות שלו. באיזשהו שלב חשבתי אפילו לשים שם מטפל אחר שהוא לא אני, אבל זה נראה לי כפגיעה באותנטיות. אני לא כותבת ממקום של סוציולג שמתאר תופעה, האינטרס שלי הוא להגיד זה כואב, תקשיבו, לא בגלל שזו תופעה סוציולוגית אלא כי ישבתי שם ואני מביאה את זה מהחזית".
בתור אדם פרטי, היא מעולם לא התמודדה עם משקל קיצוני, אבל היא רואה את עצמה בכל אחד מהגיבורים שלה. "באופן אישי אין לי בעיית השמנה, אבל החוויה של החריגות שנובעת ממנה מאד נוגעת לי. התחושה שלא מקבלים אותך כי אתה אחר מוכרת לי. לא תראי את החריגות מבחינה חיצונית, אולי זה קשור לכל מיני חלקים בהסטוריה שלי, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה".
בשנת 2004 דורגה אורית זאבי-יוגב על ידי העיתון מעריב בעשיריית הפסיכולוגים המובילים בארץ, בזכות הישגים בטיפול בהשמנת יתר ובהריונות בסיכון. עם זאת, הספר שכתבה לא מתיימר להציע טיפול פרקטי.
"אני לא חושבת שזה מציג גישה מסודרת ומאורגנת, ולא שאין לי כזו בראש. כל אדם הוא אדם אחר ולכל סיפור צריך למצוא את המענה שלו. הספר בא לשנות גישה. עד עכשיו הכיוון היה להשקיע מאמצים בדיאטה וספורט, וכוונת הספר היא לומר - חכו שנייה, אל תערימו מתח נוסף, בואו להתמודדות עם המשקל כשיש לכם יותר כוח. צריך להבין שהילד עלה אולי 20 קילו, אבל זה לא בגלל שהוא אוהב לאכול ועצלן. כן צריך וחובה להבין למה זה קרה לו, כאן טמון המפתח לעזרה ולא בלהכניס אותו לאיזה תכנית דיאטה".
- עד כמה את מייחסת חשיבות לגורמים הגנטיים להשמנה?
"אני לא רואה את הגורם הגנטי בתור סיבה לשנות את הגישה. אני חושבת שהגנטיקה לא מסבירה השמנה קיצונית. לא ברור האם היא מתרחשת בגלל נטייה התמכרותית, או שמדובר בסביבה בה ההורים כל הזמן מאביסים. בכל מקרה מדובר בתופעה שהיא מגפה וגנים לא משתנים כל כך מהר. התהפוכות שהתרחשו בתחום המשקל לאורך השנים הרבה יותר קיצוניות מאשר איזשהו הסבר גנטי".
"אם מישהו רוצה ויכול לעשות דיאטה, אבל לא נמצא בשלב נפשי שבו הוא יכול להתמודד, זה לא משנה כמה הדיאטה תהיה טובה. אותו דבר לגבי טיפול נפשי - אם בן אדם לא בשל לקבל אותו, לא יעזור הפסיכולוג הכי טוב בעולם. המטופלים צריכים להתמודד עם המוכנות לעשות שינוי, ואז כל אחד והתכנית שמתאימה לו".
- הקריאה בספר מעלה את התחושה שהוא מיועד דווקא לאנשים שנמצאים בסביבה של האדם המתמודד עם עודף משקל, ולא לאדם עצמו.
"זה לא ספר שמיועד בהכרח לאנשים שסובלים מהשמנה, ממש לא. קהל היעד הוא הקהל הרחב, ממתבגרים ועד מבוגרים. הייתי מייעדת את הספר גם למטפלים, מורים, הורים ורופאים. כתבתי למי שלא רוצה לדעת ולא רוצה להבין, בתקווה שזה יגרום לו לחשוב פעם שנייה, להסתכל על הדברים אחרת.
"אני חושבת שאנשים לוקחים מספרים כאלה מה שהם רוצים, אבל מה שאני רציתי זה להדגים איך בעיה יכולה להסתבך ולהרוס את החיים, בחלקה הגדול בגלל האטימות שלנו. דברים רבים היו נפתרים, או לא מחריפים, אם האיתותים היו מובנים עוד קודם.
"יש בספר המון סיטואציות שלאו דווקא עוסקות בהשמנה. חלק מהן מתארות מצבים קשים, לפעמים גזירות גורל. במצבים כאלה כולנו סובלים ולא תמיד פנויים לפעול בצורה הכי נכונה, אבל לפחות אם נבין את זה ונדע שיש עוד אופציה להסתכל על הדברים, נוכל לפעול אחרת".
"רדו ממני. השמנה – התמודדות, סיפורים אישיים, גישה אחרת", מאת אורית יוגב, הוצאת כתר.
נא להמתין לטעינת התגובות
