מה יותר מסוכן: מרתון או טריאתלון?
ספורטאי טריאתלון נמצאים בסיכון כמעט כפול למוות פתאומי כתוצאה מארוע לב לעומת רצי מרתון. ברוב המקרים, זה קורה במהלך השחיה ומתחיל בטביעה. מחקר
הסיכון למוות פתאומי כתוצאה מאירוע לבבי קיים גם בתחרויות טריאתלון למרחקים קצרים, אירועים בהם משתתפים טריאתלטים חובבים, שמתאמנים בעיקר בסופי השבוע.
"מרבית המשתתפים בטריאתלון באים מתחום הריצה או מענף ספורט אחר", אומר ד"ר קווין האריס, ראש צוות המחקר ממכון הלב במיניאפוליס. "במינסוטה, המקום ממנו באתי, אתה יכול לשחות בחוץ רק חודשים ספורים בשנה, כך שאת מרבית אימוני השחייה צריך לקיים בבריכות מקורות. כולם יודעים שאת הכושר האמיתי אתה משיג בשחייה במים הפתוחים ואימון בבריכה לא מהווה סימולציה אמיתית".
לדברי החוקרים, הסיכון למוות פתאומי במהלך תחרות טריאתלון עומד על 1.5 ל-100,000 משתתפים, מספר שבפני עצמו הוא אולי חסר חשיבות, אבל הוא גבוה פי שניים מהסיכון למות כתוצאה מאירוע לבבי במהלך ריצת מרתון.
ענף הטריאתלון, המורכב מ-3 מקצועות: שחייה, אופניים וריצה, נמצא בגידול מתמיד במהלך 15 השנים האחרונות. על פי נתוני איגוד הטריאתלון האמריקאי, מספר הטריאתלטים הרשומים ב-1993 עמד על 15 אלף, ואילו בשנת 2007 מספרם עלה ליותר ממאה אלף. "על אף הגידול העצום במספר העוסקים בענף, עדיין ידוע לנו מעט מאוד על הסיכונים שכרוכים בביצוע הספורט הזה", ציין החוקר.
במטרה להעריך באופן מדויק את מידת הסיכון של המתחרים בטריאתלון בחנו החוקרים את כל אירועי הטריאתלון שהתקיימו בארה"ב החל מינואר 2006 ועד ספטמבר 2008. במהלך התקופה הזו התקיימו 2,846 תחרויות טריאתלון ברחבי ארה"ב. תחרויות אלה כללו את הטריאתלון המקוצר (ספרינט), את הטריאתלון האולימפי ואת תחרויות איש הברזל ("איירון מן") שמורכבות מ: 3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה ולקינוח ריצת מרתון. בשאר תחרויות הטריאתלון המרחקים של קטע השחייה, קטע הרכיבה ושל מסלול הריצה קצרים בהרבה.
מספר המשתתפים בתחרויות האלה עמד על 922,810 ובמהלכן מתו 14 משתתפים – 11 גברים ו-3 נשים. 13 מתוך 14 מקרי המוות התרחשו במהלך קטע השחייה של התחרות, וכולם החלו כטביעה. טריאתלט אחד מת כתוצאה מנפילה מן האופניים; אף לא אחד מן המשתתפים מת במהלך החלק של הריצה. ממוצע הגיל של המשתתפים שמתו היה 43.
בגופותיהם של שישה משתתפים שמתו במהלך השחייה בוצעה נתיחה שלאחר המוות. ממצאי הנתיחה הראו שלארבעה הייתה מחלת לב, ל-3 מהם כנראה hypertrophic cardiomyopathy (קרדיומיופתיה מעובה; היפרטרופיה של שריר הלב) ולאחד dilated cardiomyopathy (קרדיומיופתיה מורחבת; הגדלה והיחלשות של שריר הלב).
סך מקרי המוות מתוך המספר הכולל של המשתתפים עומד על יחס של 1.5 מקרים לכל 100,000 משתתפים. לשם השוואה, במחקר שפורסם ב-2007 בבריטיש מדיקל ג'ורנל על ידי ד"ר דונלד רדלמאייר, נמצא שהסיכון למוות פתאומי כתוצאה מאירוע לבבי אצל רצי מרתון עומד על 0.8 מקרים לכל 100,000 רצים.
ד"ר האריס מדגיש כי לא נמצא הבדל משמעותי בהיארעות מקרי המוות בהקשר למרחקי התחרות השונים. הוא ציין שהוא לא מבין את הסיבה לכך שטריאתלטים נתונים לסיכון גבוה יותר כתוצאה ממוות פתאומי לעומת רצי המרתון.
הוא גם לא יודע מדוע השחייה באופן מיוחד היא בעלת הסיכון הגבוה ביותר מבין שלושת ענפי הספורט. ד"ר האריס חושד שהמים הקרים בשחייה עלולים לגרום להפרעת קצב, כמו תסמונת הארכת גל QT, מה שיכול לגרום למוות פתאומי. חשוב לציין שהשחייה, בהיותה המקצוע הפותח של התחרות, מלווה בדחיפות, במאבקי מיקום, בהתנגשויות רבות ובהיעדר אפשרות לנוח בעת מצוקה, מה שגורם לכך שחלק ממקרי המוות הם טביעה אמיתית.
בנוסף, למשתתפים רבים אין ניסיון בשחייה במים פתוחים. "יכול להיות שהסיבה העיקרית היא כושר גופני נמוך או השתתפות רבה של ספורטאים מתחילים, למרות שמבין כל המקרים רק שניים היו כאלה שעבורם היה זה הטריאתלון הראשון", הוסיף
מארגני התחרויות צריכים להכיר בעובדה שמקרי המוות הפתאומי מתרחשים במים ולכן הם צריכים לשקול להפחית את מספר המשתתפים במקצי השחייה או להגדיל את מספר המצילים במים. "קשה מאוד לדרוש ממארגני התחרויות לבצע סינון והערכה קלינית של המשתתפים" אומר ד"ר האריס. "כל משתתף באירועי ספורט מסוג זה צריך להיות אחראי לבריאות שלו, במיוחד אם קיימים סימנים, או גורמי סיכון אחרים, שיכולים להצביע על חשד כלשהו להתפתחות או לקיומה של מחלת לב. אנו ממליצים לכל משתתף שאינו ספורטאי תחרותי מקצועי, במיוחד בגילאים 45 ומעלה, לבצע בדיקת מאמץ מקיפה לשלילת ליקויים במערכת הלב וכלי הדם".
בחלק מבדיקות המאמץ שנערכות ביום בדיקת המאמץ נעשית לפי דופק של 80-90 אחוז מהדופק המירבי. במצב כזה מאתרים את הבעיה בלב בסבירות גבוהה מאוד, אבל החשש הוא שבמצב כזה היא עדיין לא מופיעה. בדיקות חדשניות יותר גורמות לנבדק להגיע באופן מעשי עד למאמץ המירבי, מלבד במקרים שבהם קיימת סיבה רפואית להימנע מכך.
הכתבה באדיבות מכון וינגייט
מולי אפשטיין הוא פיסיולוג מאמץ וראש המדור לשירותים מדעיים במרכז לרפואת ספורט ע"ש ריבשטיין שבמכון וינגייט
נא להמתין לטעינת התגובות
