ראשי » חדשות » בריאות » תזונה וכושר

הסרחת יתר: בין שום לחילבה

אכילה של מזונות מסוימים גורמת להפקת זיעה עם ריח בעייתי. איך זה קורה?

עבור חלקנו, ימי הקיץ הם פסגה של מתיקות ותום, אבל שפת הגוף שלנו מאותתת בדיוק את ההפך: כמויות גדולות של מלחים נפלטות מדי שעה מהגוף, מצננות אותו ושומרות על טמפרטורה תקינה.

העובדה שההזעה מלווה בריח רע נובעת מהמפגש בין חומר חלבי שמופרש לצד המלח והמים (מבלוטות שנקראות אפוקריניות), ובין חיידקים שמתיישבים על פני הגוף.

אבל ניחוחות ההזעה אינם אחידים: למזונות מסוימים יש השפעה מכרעת על תוצרי הזיעה, ומרכיבים שלהם מצליחים לפלוש אל תרכובת המים והמלח, שמופרשת מסוג הבלוטות השני הפעיל בזמן ההזעה - בלוטות אקריניות. תרכובת זו היא בדרך כלל נטולת ריח לחלוטין, אבל סעודה שכוללת חילבה, עמבה, פלפל חריף או שום משנה את המצב בצורה דרמטית.

חילבה (שם מדעי: fenugreek) היא צמח ממשפחת הקטניות. השימוש הקולינרי העיקרי בישראל בזרעי החילבה הוא ליצירת רוטב מוקצף אותו מוסיפים לתבשילים כמו מרק, ולהכנת עמבה. בכמה מדינות בעולם החילבה משמשת גם כתוספת לקפה.

בזרעי החילבה יש חומרים דמויי אסטרוגן (הורמון מין נשי), ולכן אכילתה מגדילה את השדיים ובקרב נשים בהריון - לייצור מוגבר של חלב.

והריח? "חילבה מכילה חומרים שנקראים ספונין וטריגונין", מסביר פרופ' זכריה מדר, יו"ר המכון לביוכימיה מזון ותזונה, באוניברסיטה העברית, "הריח הדומיננטי של זיעת החילבה מתקבל מהספונין, סיב תזונתי מסיס שבערבוב עם מים יוצר קצף. הספונין מופרש בזיעה, אבל גם בשתן".

ליתר דיוק, מסביר פרופ' מדר, מה שגורם לריח הוא התצורה

הכימית של הספונין הייחודי בחילבה. הל או כורכום מכילים אף הם סאפונינים, אבל הם לא מייצרים כזה ריח. את הסאופונין ניתן מבחינה מדעית לבודד ולהוציא מהחילבה, אבל אז נישאר עם תבלין חסר טעם, ובכל אופן אי אפשר יהיה לכנות אותו חילבה יותר.

ריחו העז של השום שנפלט בזיעה, כמו גם בהבל הפה, נובע מחומר שנקרא אליצין. ליתר דיוק, האליצין הוא מולקולה מסיסה שלאחד מקצוותיה נקשרות מולקולות המורכבות מאטומים של גופרית וחמצן.
מחקרים שנערכו מצאו קשר בין האליצין ליכולת הריפוי של מחלות זיהומיות שונות. למעשה, הוא החומר שבזכותו השום נחשב גם למונע סרטן. ויתור עליו יעקר את השום מחלק הארי של סגולותיו החיוביות.

מה שנותן לסחוג את טעמו הוא הפלפל (אדום או ירוק) שבתוכו, ומה שנותן לפלפל החריף את ריחו היא תערובת של יותר מארבעים חומרים שונים, ביניהם מולקולה הבנויה משישה פחמנים, 12 מימנים וחמצן אחד, ונקראת הקסן-חד-חמצני. אחד הקשרים במולקולה הוא קשר חמצן-מימן, שמעניק לה מסיסות במים.

המולקולה הזו נבדקה במחקר, שבחן את הריח שהיא מפיצה. התוצאה היתה: חריף ומתקתק. החוקרים משערים כי יש לה תפקיד מרכזי בריח הסחוג, אבל כאמור, יש חומרים נוספים.
החומר המעניק לפלפל החריף את טעמו נקרא קפסאיצין, ומחקרים מהשנים האחרונות מצאו שיש לו תכונות רפואיות שונות, החל משיכוך כאבים ראומטיים ועד להורדת לחץ דם.

הימנעות משלושת המאכלים היא ככל הנראה הדרך היחידה למנוע את תוצרי הזיעה. שיטות סבתאיות להקלת הבל הפה כוללות שתיית מים מוגברת ואכילת לימון, כוסברה, או פטרוזיליה.
 

אבל גילה אדלר, דיאטנית קלינית ב"מכבי שירותי בריאות", מתייחסת אליהם בביטול. "אלה פתרונות קוסמטיים, וצריך להבין שאין מה לעשות נגד זה – הריח ייצא בכל מקרה בזיעה, ברוק, בדרכי הנשימה ובשתן".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...