הרזים המרגיזים: אוכלים ולא משמינים
כמו היפו מצוי, הם בולסים כאילו אין מחר ונשארים דקיקי גזרה ללא בושה. שומני היקר
מיותר לציין שגם החברה של החברה, ההיא מ"הקטע של לעיסת נייר" הייתה כחושה עד שקופה. בתכלס, המוצר נטול שומן וקלוריות, יכול להגיע במגוון סגנונות וצבעים ובאמת מוזר שעוד לא יצא כסטארט-אפ כלהיט הבא לדיאטות בזק.
יתכן שאני פותחת כאן תיבת פנדורה מסוכנת במיוחד, אך ההארה הזאת מקדשת לגמרי את האמצעים. על פניו, המשוואה שלפיה 'רזים אוכלים מעט, שמנים אוכלים הרבה' היא ברורה ורטורית. חד משמעית: אם הייתי מרבה באכילת נייר, ברוקולי ושומר במקום זלילת מאפים ומוצרי סוכר, הייתי צנומה יותר. באותה מידה אין כל ויכוח על כך שרוב רובו של העם הרזה אוכל פחות ומתעמל יותר מהעם העבה. הכול שאלה של כמה נכנס וכמה יוצא. תזרים שומנים בסיסי.
אבל הייתי רוצה להתעכב על אותם מקרים, ואני בטוחה שהם לא נדירים, של רזים מרגיזים שאוכלים במידה שלא הייתה מביישת היפו מצוי, ונשארים דקי גזרה בלי כל בושה.
עוד כשהייתי נערה ג'ינג'ית נאה, מעט עגלגלה ביחס לברבי מצויה, נתקלתי מקרוב בבעיה הכאובה. היה לי ידיד טוב מאוד, חתיך בלונדיני הורס, שיער מתולתל ארוך, שריריו שזופים, שרוואליו צבעוניים ושכלו מבין המפותחים. הוא היה משאת נפשן של כל בנות השכבה. מתוקף המעמד, בילינו את ימינו יחד מהבוקר ועד הלילה, מהים לבית ולגיטרה, ומיותר לציין שלא צמנו באותן שעות.
בעודי אוכלת, בדחילו ורחימו, עוגייה אחת, הוא תקע כמה. כשהוא הזמין שתי מנות שניצל בפיתה, אני אכלתי בחשש רק אחת. הצלחות שלו היו גדושות ושלי "נשיות" וכך התנהלו חיינו. באי צדק משווע. הוא רזה ושרירי ואני עגלגלה, עם חוסר בטחון גופני גלוי לעין.
התביישתי לקום מהסדין המשותף עליו השתזפנו (טרום עידן מסנני הקרינה), הייתי בביקיני ורציתי להתחבא בשלם, אך הוא תמיד אמר לי "בגד ים שלם זה רק לשמנות". נבואה שהגשימה עצמה. אהבתי לשכב על הגב, כי נהניתי מרגעי החסד בהם הבטן שלי
אם רק איתו זה היה קורה, הייתי אומרת: מקרה. הבעיה היא שמכל עבר סבבו אותי בולסים כחושים. אימי, הרזה התמידית אכלה יופי טופי ונשארה רזה מנקרת עיניים, בצבא הייתה חגית, בעבודה גלית, ואפילו בימים אלה ממש, בביתי שלי, מול עיני היוצאות מחוריהן מקנאה, זה קורה לפחות פעם בשבוע, אם לא יותר.
כאשר מגיע להתארח הבן של גיסתי, דורק'ה, שיאריך ימים, המקרר נכנס להיסטריה, הסירים יודעים שהלך עליהם, והצלחות משקשקות וכורעות תחת הנטל הלא הגיוני שנערם עליהן. הוא טוחן כמויות לא אנושיות, לפחות 4,000-5,000 לוריות ביום ונשאר גל עצמות,בלי הגזמות. בקיצור, כמו שהילדים אומרים: "זה לא פיירי ובכלל לא הוגני".
מכאן אני יוצאת למסקנה שיש אנשים שקצב חילוף החומרים שלהם טוב יותר, שיכולת "בזבוז" אנרגיה עודפת אצלם יעילה יותר, שהתיקון הקרמתי הפיזי שלהם קל יותר וכיוצא בזה ושיהיו בריאים הקנאים.
בעודי כותבת שורות אלה בבית קפה מקומי מדונדש במיוחד, יושבת כבר שעתיים על הפוך קטן ומיני עוגית, התיישבו לצדי שתי נערות יפהפיות, דקיקות להפליא, בנות 13 לערך, שפתחו שולחן, סנטימטר ממני. הן תוקעות בלי עכבות את כל סלסלת הלחמים והעוגות העשירות שהוגשה להן, מורחות בנדיבות מדהימה חמאה, גבינות שמנת, טחינה וריבה, לוגמות כוסות מיץ תפוזים ענקיות, ביצים, זיתים ומה לא. ארוחת בוקר ישראלית עתירה מצויה.
ולא רק זה, אלא שהן רבות פיזית על הפיסה האחרונה של הלחמנייה, מי יגמור ת'חמאה וגונבות עוד שלוק אחת מהשנייה מהמיץ. תענוג לראות את זה, את ההתנהגות הילדית הלא מחשבנת, שנהנית מהחיים ולא עושה עניין מהאוכל. בעוד עשרים שנה, הן בטח יהיו כבר מלאות בגינוני הנשים השומרות על הגיזרה, עם העגלה לידן, יבקשו הפוך דל שומן על בסיס מים, גבינות רזות, לחם קל ואת הרוטב בצד.
אגב, את הגינונים האלה התעקשתי שנים שלא לראות ולא ללמוד, התנגדתי להם נחרצות, והמשכתי במרד של "אם כבר יוצאים לבלות, אז לאכול ולשתות טעים ולא לעשות חשבון". תהיה זו טעות להגיד שהיום אני כבר מאה אחוז שם, אך בהחלט למדתי שלא שווה לי לבזבז 250 קלוריות על הפוך עם שמנת מוקצפת שמסתבר ששותלים לי בקפה, סתם שיהיה טעים, אלא כדאי לי לשמור לי אותן להמשך היום לחתיכת עוגה טעימה ביומולדת. בכלל, אני גורסת, שאם כבר מבזבזים קלוריות, חבל לשפוך אותן על שתייה אם אפשר להשקיע אותן באוכל.
לאחר שנים בהם סבבו את עולמי כל אותם רזים טבעית שלא בצדק יצא שפספסתי ובגדול את הזן של העם הרזה מתוך מאמץ והשקעה. את אלה שהרוויחו את גופם החטוב ביושר, בעודם חשבונאים מבריקים שידעו לחבר ולהחסיר ולהבין את כל המשואות הנדרשות כדי לשמור על מאזן גופני נכון. הם אלה שמבקשים לחלוק קינוח עם עוד מישהו, לאכול רק חלק מהמנה כדי לשמור מקום לארוחה הבאה ולהעדיף סלטים ומנת חלבון אחת על מנת פחמימות בשמנת.
כמה שעות של ספורט מאומץ פספסתי בזמן שמיררתי על גורלי, וכמה שמנתי בזמן שחשבתי שפשוט משהו דפוק אצלי ושכפי הנראה מדובר בסוג של מחלה חשוכת מרפא שתלווה אותי לעד. שילמתי על זה מחיר מלא, וילות מפוארות נבנו על שמי, כאנדרטות להרגלי התזונה והספורט הקלוקלים שלי, שהלכו והידרדרו עם השנים לאחר עוד ועוד ניסיונות כושלים לעבור צד ולהיות בין הצנומים.
היום, עידן ועידנים אחרי ימי התום והנוער, אני שמנה מוצהרת, שמנסה ללמוד את שפת הרזים מחדש. מיום ליום, הולך וחוזר אליי הביטחון שהכול בידיי, והמאבק היחידי שלי הוא בהרגלים המאוד לא נכונים שהשתרשו בחיי. רגע ידם על העליונה ורגע ידי על העליונה, אבל יש תקשורת ויש פעולה ולכן, גם תקווה. רזה טבעית כבר לא אהיה, אך כמו שרזיתי במאמץ את הכמעט 13 ק"ג שלי, אמשיך ואעשה הכול לעבור צד. ואם צריך, אבקש את הרוטב בצד. סֶה לָה וִי.
יעל מני (בעל אחד, ילדים שניים), היא עיתונאית, תסריטאית, מנחת קבוצות הורים מוסמכת ומנהלת כתיבה באהבה: כתיבת ברכות לכל אירוע אפשרי בחיים
נא להמתין לטעינת התגובות
