משוואה בארבעה משתנים
את הנובלס הם החליפו ברכיבה על אופניים, את האוכל המטוגן בשקדים ואת העצבים הרופפים בנשימות עמוקות פנימה. 4 אנשים, 4 סיפורי דיאטה בלתי רגילים
עד לפני שנה שקל קובי פיכמן, עובד בחברת מחשבים בן 41, 140 קילו , שהתפרשו על פני 180 ס"מ. הוא הרגיש רע וניסה ללא הצלחה כמעט כל דיאטה אפשרית, עד שפשוט הפסיק לנסות. "כבר הייתי מיואש, ואז חבר שלי פשוט גרר אותי למירי בלקינד, בטענה ש'אין לך מה להפסיד'", אומר פיכמן.
"הייתי מאוד סקפטי, אבל החלטתי בכל זאת לבדוק. באחת הפגישות מירי אמרה ש-95 אחוז מהיורדים במשקל חוזרים למשקל הקודם אחרי תקופה, ומאוד סקרן אותי לדעת למה דווקא החמישה אחוזים הנותרים כן מצליחים לשמור על המשקל. התחלתי לחקור את הנושא, לפנות לרופאים, לקרוא חומר באינטרנט, וגיליתי שהחמישה אחוזים הם אלה ששינו את אורח החיים שלהם לחלוטין.
"התחלתי ללכת שעה בפארק כל יום, ודאגתי לשמור על רמת סוכר אחידה במשך היום. מרגע שגיליתי את זה ירדתי די מהר ולא הרגשתי רעב יותר. בדיעבד הבנתי שהדיאטות הקודמות לא הצליחו כי הייתי במצב של התאפקות, וככה אי אפשר להתקיים לאורך זמן. לא הפנמתי את העובדה שאני זקוק לשינוי כולל באורח החיים".
איך הגיבה הסביבה?
"היה שלב מסוים בהרזיה שאנשים התחילו להגיד לי שאני נראה חולה, שכדאי לי לעצור. צריך לדעת להתגבר על זה ולהבין שזה רק שלב בהרזיה. היום, כדי לשמור על ההישג, אני אוכל מזון בריא, לא מעובד, עושה ארבע פעמים בשבוע אימון אישי עם מדריך, ו-4-5 פעמים בשבוע רץ על הליכון 14 ק"מ. ועדיין הולך להישקל אצל מירי בלקינד".
מה הקושי הכי גדול היום?
"בהתחלה שנאתי ספורט, לפני כל אימון הייתי ממש בוכה. היום אני ממש צוהל לקראת אימון".
אצל עמית מילרוט, מאמנת אישית בת 30, השינוי היה בעיקר בראש. "כל החיים שלי התנהלו מתוך ידיעה שאני שמנה, שזה הגורל שלי ושככה אני צריכה לחיות את חיי", היא מספרת. "אמנם הקפתי את עצמי בהרבה מאוד חברים, והייתי מאוד פעילה ועסוקה, אבל לא הצלחתי ליצור לעצמי זוגיות".
מה הביא לשנוי?
"זה היה בעיקר שינוי תודעתי, לא דיאטה כזו או אחרת. בגיל 24 התחלתי לשאול את עצמי שאלות, למה אני שמנה, מה זה נותן לי, התחלתי לעשות טיפולים של גוף ונפש, לקרוא ספרי מודעות, והבנתי שהשומן היה מין מעטה של הגנה, שבעזרתו הגנתי על עצמי מאינטימיות, מחשיפה ומכל מיני דברים שהיו לי קשים. אם ראיתי זוג אוהבים וזה צבט לי, התגובה האוטומטית
"בגיל 27 הייתי מוכנה לקחת את זה צעד קדימה - להוריד 30 קילו. התחלתי לצעוד שלוש פעמים בשבוע בפארק למשך שעה, וכשראיתי שזה עושה לי טוב עליתי לארבע פעמים. התחלתי לשים לב לדברים שאני אוכלת, ולקרוא ספרי מודעות ואוכל. השקעתי בזה את כל מרצי, גם אם זה היה על חשבון דברים אחרים".
איך הגיבו אנשים?
"די נבהלו, אמרו לי להפסיק, דאגו לי שאני מגזימה. וגם לי עצמי לא היה פשוט: אחרי שירדו ה-30 קילו חשבתי שהחיים שלי הולכים להשתנות, אבל נוכחתי לדעת שהכל נשאר בדיוק אותו הדבר. התחלתי ללכת לאימון אישי, וזו היתה פריצת הדרך האמיתית. עזבתי את העבודה הנוחה שלי כמפיקת אירועים, שזה היה שינוי לא קל, וחיפשתי דרך חדשה".
מה היה הדבר הכי קשה בתהליך?
"כשעבדתי בהפקות היה לי מאוד קשה להיות בסביבה של מאכלים נוטפי שומן ולאכול רק מקופסת הירקות שהבאתי מהבית. אבל הקושי האמיתי היה לשנות את התפישה לגבי עצמי בראש".
מה את עושה היום כדי לשמור על התוצאה?
"היום אני כבר לא מפחדת שאחזור להיות שמנה, כי אני עצמי השתניתי. אני עדיין אוכלת נכון, לא מוותרת על הליכה ופילאטיס, שותה הרבה מים, ולפני ארוחה חגיגית מחליטה מראש מה אני הולכת לאכול".
חיים כהן, מפתח עסקי בן 37, עבד הרבה מאוד שנים כפרמדיק, וראה "הרבה מאוד אנשים 'הולכים' כי לא טיפלו בלב שלהם". למרות זאת כהן נשאב עמוק לתוך העבודה והלחצים, התחיל להשמין וכמעט לא עשה ספורט. "יום אחד, בגיל 35, התעוררתי בבוקר, הסתכלתי על עצמי במראה, ואמרתי שאם אני אמשיך ככה זה ייגמר רע. ההבנה הזו היתה כמו לקבל מכה על הראש".
איך קרה השינוי?
"בהתחלה הורדתי את כמויות האוכל. המנכ"ל שלי הביא לי את הספר'רזה לתמיד' (הוצאת מטר), ששינה את החשיבה שלי לגמרי. אחרי שירדתי במשקל הרגשתי נהדר, ואז גם החלטתי להתחיל לעשות ספורט בצורה רצינית יותר. התחלתי לרוץ, בהתחלה שלושה ק"מ ליום ולבסוף 25 ק"מ חמש פעמים בשבוע, וגם לרכוב על אופניים. ירדתי במשקל והתחלתי להרגיש נקי כזה, אנרגטי. הגוף התרגל לעומסים והוא כבר דורש את זה, כך שאין ממש קושי. אם הייתי סובל לא הייתי מחזיק מעמד שלוש שנים".
איך אתה שומר על ההישג?
"ממשיך לרוץ חמש פעמים בשבוע ולרכוב על אופניים. בנוסף הפכתי להיות צמחוני, ואני אוכל רק עד השעה שמונה. אני נכנס לישיבות עם 'קיט עזרה ראשונה' - קופסה עם צימוקים, שקדים, אגוזי מלך ופקאנים, וכמובן בקבוק מים".
הסיפור של אלון אולמן, איש צבא לשעבר בן 43, יוצא דופן בכל קנה מידה. בגיל 30 הריאה של אולמן קרסה. הרופאים אמנם הצליחו להציל את חייו, אבל מאותו הרגע החיים שלו השתנו. "עד אז הייתי מעשן נובלס, אוכל מה שהיה בסביבה ולא עושה חשבון", הוא אומר, "אבל מאותו הרגע הכל השתנה. היו 50 אחוזי הסתברות שקריסת הראה תחזור, והחלטתי לשנות את אורח החיים. לפני כן כל הזמן מצאתי סיבות למה לא לעשות את זה - אבל פתאום הבנתי שהכל תירוצים".
אולמן התחיל להתאמן למרתון, אחר כך לטריאתלון ולבסוף ליעד כמעט בלתי אפשרי - להתחרות בתחרות "איירון מן" (ארבעה ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה על אופניים ו42.2 ק "מ ריצה). הוא התחיל במשטר אימונים מפרך, קרא בלי סוף על התזונה ומבנה השלד והשרירים, לקח מאמן אישי, והכי חשוב - קיים שיחה עם אשתו. "אמרתי לה שאני חייב את זה לעצמי, שזה הולך להיות כמו טירונות". בינתיים, אולמן כבר השתתף פעמיים בתחרות "איירון מן". במקביל עזב את הצבא, והפך למאמן ל"פריצת גבולות".
מה הקושי הכי גדול?
"להפוך את האינטנסיביות לאורח חיים, ולא רק למשהו תקופתי".
אתה לא מפחד לחזור לדפוסים ישנים?
"אדם שפרץ גבול הוא לא אותו אדם. אי אפשר לחזור אחורה".
נא להמתין לטעינת התגובות
