ד"ר מוות חוזר לחיים
אחרי שמונה שנים, ד"ר ג'ק קבורקיאן משתחרר מהכלא. האיש שהרג יותר מ-130 חולים סופניים בשם חופש הבחירה לא מתרגש כשקוראים לו רוצח, וגאה במכונת ההרג שבנה. ראיון בלעדי
איש קטן, ג'ק קבורקיאן, נמוך קומה, רזה במיוחד ועם שיער לבן כשלג. קשה להתעלם מחיוכו הכובש, חיוך של סבא טוב, כזה שנוהג לחלק סוכריות לילדי השכונה. בקרוב יחגוג יום הולדת 80. איש בעל חוש הומור מפותח, שעד היום הרג יותר מ-130 איש.
"אני לא מרגיש בן 79", הוא יורה מיד. "אף פעם לא הרגשתי מבוגר וגם עכשיו לא. יש לי המון מרץ וכל דבר אני עושה מהר. אוכל מהר, מדבר מהר. בגלל זה, גם כשאני חולה, אנשים לא מאמינים לי, כי במקום להיות עייף וחלש אני עדיין ממשיך לעשות הכל עם כל האנרגיות", הוא אומר בחיוך.
אלא שאותו אדם מלא חיות ומרץ נחשב עבור רבים באמריקה לאחד הרוצחים האכזריים ביותר שפעלו אי פעם בארצות הברית. מי שסייע במו ידיו להביא למותם של למעלה מ-130 בני אדם, כפי שהוא בעצמו מתגאה בכל הזדמנות. מי שבנה מכשיר מיוחד שבאמצעותו הזרים רעלים לעשרות אנשים עד שאלה גססו למוות בשעה שהוא מתבונן בהם באדישות. אכזריותו, כך מקפידים אותם אנשים לציין, היתה כה גדולה, עד כי נהג להשאיר את גופות קורבנותיו להירקב במלונות דרכים נטושים בלי ליידע על כך איש, לא לפני שטרח לצלם, פעמים רבות, את רגעיהם האחרונים.
כשאני מזכיר לקבורקיאן את כל הטענות ששמע עשרות, אם לא מאות, פעמים בשנים האחרונות, הוא מגיב בביטול, מסרב להתרגש ממה שהוא בעצמו מגדיר "צביעות". הוא אמנם לא מכחיש אף אחד מהמעשים המיוחסים לו, אבל לא משנה את הטיעון שבו הוא מחזיק בעשרות השנים האחרונות, "אני לא הורג אנשים, אני עוזר להם. התקשורת לא רוצה שאנשים יידעו את זה, אבל בזכותי ניצלו יותר אנשים ממה שמתו, הם פשוט לא רוצים שהציבור יידע".
עכשיו, יומיים בלבד אחרי שחרורו ממאסר של שמונה שנים בכלא לאחר שהורשע ברצח מדרגה שנייה, ג'ק מרגיש שזאת אולי ההזדמנות האחרונה שלו לספר את מה שלטענתו רוב הציבור לא יודע. סיפורו של האיש שמכונה על ידי רבים "ד"ר מוות", אבל מתעקש להציג את עצמו כאחרון הרופאים האמיתיים בדורו.
שחרורו של קבורקיאן מבית הסוהר זכה לסיקור נרחב בעיקר בתקשורת האמריקנית והעולמית. גם ד"ר מוות עצמו לא מסתיר את הנאתו הרבה מהחזרה לאור הזרקורים אחרי הפסקה של שמונה שנים. התקשורת, כמו גם רבים בציבור, רואים בו סלבריטי, מעין גיבור הוליוודי פופולרי. ולצד המעריצים יש גם מי שרואים בו רוצח קר ואכזרי. מה שברור הוא שאיש לא נשאר אדיש למשמע השם ג'ק קבורקיאן. הוא אפילו מצליח לעורר מחלוקת בקרב התומכים בהמתות חסד, בין תומכיו הבלתי מסויגים, לבין אלה שנאבקים למען הזכות להמתות חסד, אבל מתנערים מד"ר מוות האדם.
את הקריירה הרפואית שלו החל קבורקיאן ב-62', לאחר שסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטת מישיגן, עם התמחות בפתולוגיה. עד מהרה הוא הפנה את רוב סקרנותו לחקר נושאים הקשורים במוות. כבר במהלך שנות השישים פרסם מאמרים רבים בכתבי עת רפואיים, שבהם הביע את דעותיו המקוריות ביחס למוות ובעיקר נתן פומבי לתמיכתו הבלתי מסתייגת בהמתות חסד.
אלא שלעיקר פרסומו זכה באותה תקופה בזכות שני ניסויים רפואיים שביצע: תיעוד מבט עיניהם של חולים ברגעי חייהם האחרונים, וערבוב דמם של אנשים מתים עם אלו שעדיין בחיים. בעקבות כך זכה ג'ק כבר אז לכינוי "ד"ר מוות". שלושה עשורים לאחר מכן החל ג'ק להצדיק את הכינוי.
בתחילת שנות התשעים, לאחר עשרות שנים של כתיבת מאמרים ופעילות לשינוי החוק האוסר המתות חסד, החליט קבורקיאן לחצות את הקו שבין דיבורים למעשים ולהגשים את מה שראה כמאבק אידאולוגי. בעקבות טור קבוע שפרסם בעיתון מקומי בדטרויט, שבו סיפק בין השאר עצות בנוגע להמתות חסד, הוא החל לקבל פניות מחולים סופניים שביקשו לשים קץ לייסוריהם. קבורקיאן, שידע שהחוק אוסר עליו לסייע פיזית להמתת אותם חולים, בנה מכשיר מיוחד שהכיל חומרים רעילים, ואותו חיבר לגופו של החולה.
אך
הכל השתנה ב-99', כשהתביעה הצליחה להרשיע את קבורקיאן ברצח מדרגה שנייה. הפעם, בניגוד למקרים הקודמים, ד"ר מוות השתתף באופן אקטיבי בתהליך, כשהזריק את הרעל לגופו של החולה תומס יוק. יוק, שהיה בן 52 במותו, סבל ממחלת ניוון שרירים חמורה והתקשה להפעיל את המכשיר המיוחד בעצמו. קבורקיאן, מודע להשלכות המעשה, בחר לגאול את יוק מייסוריו על ידי הזרקת רעל לגופו - וגם תיעד את האקט. זמן קצר לאחר מכן העביר את התיעוד לתוכנית התחקירים היוקרתית "60 דקות", ולכן מאוחר יותר הועמד לדין, הורשע ברצח מדרגה שנייה וריצה שמונה שנות מאסר.
"ידעתי שיש סיכוי סביר שאני אלך לכלא בעקבות המקרה ההוא", מסביר קבורקיאן את ההחלטה מאחורי מה שהביא בסופו של דבר להרשעתו. "אבל היה חשוב לי להעלות את זה למודעות. זה היה המקרה הראשון של זריקת רעל שביצעתי בחולה, ורציתי להביא את הנושא לידיעת הציבור".
למה סירבת להיעזר בעורך דין במשפט?
"הייתי תמים, חשבתי שאני יכול לנצח לבד. צריך לזכור שאני רופא, לא פושע, ולתומי חשבתי שיש לי אפשרות להעלות את הנושא למודעות הציבור. בסופו של דבר התברר שטעיתי, ובמקום ליצור דיון, מערכת המשפט רמסה אותי. מאוד ייתכן שאם היה לי עורך דין באותה תקופה לא הייתי יושב בכלא, אבל הם ניצלו את זה שייצגתי את עצמי, וסירבו לאפשר למשפחת הקורבן להעיד לטובתי".
בשלב זה מצטרף לשיחה טרנס יוק, אחיו של אותו קורבן, תומס יוק, שמלווה את ג'ק מאז שחרורו מהכלא. על אף אופיו השקט ועל אף השנים שחלפו מאז אותו יום, טרנס מתקשה לכבוש את הרגשות שממלאים אותו כשמזכירים את המשפט.
"אחי סבל מניוון שרירים חמור כל כך שהוא אפילו לא הצליח להזיז את האצבעות ולהפעיל את המכשיר. הדבר הכי חמור במחלה הזאת הוא שאתה מאבד את היכולת להזיז את הגוף, אבל המוח נשאר צלול בדיוק כפי שהיה, מה שאומר שאתה מודע לייסורים שאתה עובר וסובל סבל שלא יתואר".
מתי החלטתם לפנות לקבורקיאן?
"שישה חודשים לפני שהוא מת פנה אלי אחי ואמר לי שהוא לא רוצה להמשיך בזה יותר, שנמאס לו מהחיים. השיתוק שלו היה כל כך חמור עד שהוא לא הצליח אפילו לבלוע בעצמו, מה שאומר שהוא נחנק הרבה, במשך היום, או בזמן שהוא ישן. בהתחלה בדקנו אופציות, יצרנו קשר עם ארגונים שמסייעים להמתות חסד, אלא שהשיטה שהם מקדמים היא הרעבת החולה עד שהוא מת, מה שיכול לקחת שבועיים. מאחר שלאחי היה חשוב לסיים עם זה כמה שיותר מהר פנינו לג'ק".
ואיך התנהל התהליך?
"בשלב הראשון הוא למד את התיק הרפואי של תומס, ושכנע אותו לחכות עם ההחלטה כמה שבועות. הוא הציע שנמתין, שנשקול את העניין שוב, עד שנהיה בטוחים שזה הדבר הנכון לעשות. כמה ימים לאחר מכן תומס שוב נחנק באמצע הלילה. למחרת הוא החליט שהוא רוצה לגמור עם זה כמה שיותר מהר, ואנחנו קראנו לג'ק עוד באותו יום".
כשאני שואל את טרנס על רגעיו האחרונים של אחיו, הוא נלחם בדמעות. "עד היום זה מה שהכי כואב לי", הוא אומר בקושי. "העובדה שלא יכולתי להיות עם אחי ברגעיו האחרונים. בגלל החוק שאוסר המתות חסד, ג'ק ואחי התעקשו שאף אחד לא יהיה איתם בחדר, לא אני וגם לא אשתו. הם חששו שנורשע בסיוע לרצח. עד היום מציק לי שלא הייתי איתו באותו רגע. אחד הרגעים החשובים בחייו של אדם זה המוות עצמו, ולכל אחד יש זכות לחלוק את הרגע הזה עם בני משפחתו. לצערי, החוק לקח מאחי את הזכות הבסיסית הזאת".
ואיך הרגשת כשהבנת שג'ק הולך להישלח לכלא בגלל העזרה שהוא נתן לאחיך?
"במהלך כל המשפט הציגו את אחי כקורבן, וזה לא היה נכון. ניסו לתאר את המקרה כאילו ג'ק רדף אחריו באמצע הרחוב וניסה לשכנע אותו לבצע התאבדות. לכולנו היתה תחושה שהמשפט של ג'ק לא היה הוגן. במהלך המשפט ביקשנו להעיד לטובתו, אבל בית המשפט מנע את זה מאיתנו בטענה שמדובר במשפט רצח, ולכן הרצונות של אחי לא חשובים אלא רק המעשים שביצע ג'ק והחוקיות שלהם".
ומה איתך, ד"ר קבורקיאן, אתה מתחרט על זה?
"בשום פנים ואופן לא. אני לא מתחרט על אף מעשה שביצעתי".
מה היה הדבר הכי קשה בשמונה השנים בכלא?
"השיעמום. יותר מהכל זה השיעמום הגדול שהציק לי בכל אותה תקופה. היתה לי אמנם טלוויזיה, אבל לא הייתי מסוגל לצפות בכל הקומדיות הטיפשיות שמשודרות כל היום. אז כל מה שהיה לי לעשות זה לקרוא הרבה ובעיקר לצפות בחדשות".
ומה לגבי האסירים, איך הם התייחסו אליך?
"באופן כללי רוב האסירים, כמו רוב החברה, תמכו בי ובמעשים שעשיתי. בשנים האחרונות קיבלתי אלפי מכתבים מאנשים בכל העולם שתמכו בי וביקשו לחזק את ידי. אני לא אומר שלא היו גם אסירים שלא הסכימו איתי, אבל הם היו מעטים. הבעיה עם האנשים האלה היא שהם חמומי מוח ומגיבים באלימות כלפי כל מי שלא מסכים איתם. במקרה שלי, מעולם אמנם לא פגעו בי פיזית, אבל לא פעם איימו עלי ונהגו כלפי באלימות מילולית. עם זאת, אני חייב לציין שלמרות האיומים, מעולם לא חששתי לחיי".
למרות ההסברים המנומקים בכל הנוגע להמתות חסד, קשה לא להתרשם שקבורקיאן פעל קודם כל מתוך סקרנות, שלא לומר אובססיה לכל מה שקשור בנושא המוות. והעובדה שמעולם לא הקים משפחה וחי כל חייו בבדידות כמעט מוחלטת תורמת גם היא לתחושה שמדובר לא רק בשליחות רפואית אלא באורח חיים של מי שביכר, במידה רבה, את ההתעסקות במוות על פני כל דבר אחר.
"מה רע בזה? למה אנשים מפחדים כל כך מהמוות?", הוא שואל בפליאה. "צריך לזכור שמוות הוא חלק מהחיים, וצריך להתייחס אליו בהתאם. האם אני מפחד מהמוות? בטח שכן. האם אני רוצה למות? בוודאי שלא. החיים הם דבר נוח שטומן בחובו יתרונות רבים. אלא שיחד עם זאת אני בהחלט מקבל את המוות בטבעיות, ומודע לכך שברגע שהחיים יפסיקו להיות נוחים אני אעדיף למות".
ומה לגבי הניסיון להעביר דם מאדם מת לאדם חי?
"למה לא? הרוסים התחילו עם זה לפני למעלה מ-75 שנה. מה שעשיתי היה לקחת דם זמן קצר לאחר המוות, לבדוק שהוא לא מזוהם ולהעביר אותו בחינם למי שצריך אותו. החולים ידעו שהם מקבלים דם של אדם מת והביעו הסכמה מלאה, אני לא מבין מה כל כך רע בזה".
אם כך, מדוע הדבר לא נעשה מאז ועד היום?
"כי אנשים מפחדים להתעסק עם כל מה שקשור במוות. אין שום חוק שאוסר את זה, אבל יש טאבו שאומר שלא מתעסקים עם המוות, וטאבו יותר חזק מכל דבר אחר. מדובר בטאבו כל כך חזק, שהוא גובר לא רק על ההיגיון של בני אדם רגילים אלא גם על זה של הרופאים. במשך שנים הכנסייה אסרה השתלת איברים, אז אנשים נאלצו להוציא גופות מהקבר, לבתר את הגופה ולהוציא ממנה את האיברים. זה היה יותר טוב? אחר כך הבינו שאין טעם לאסור את זה ושזה יכול להציל חיים. אותו דבר בדיוק עם הדם. הרי דם זה סוג של איבר, רק נוזלי. אז בזמן שמוציאים כליה מאדם מת ומעבירים לאדם חי מפחדים להתעסק עם דם של אנשים מתים. אין בזה שום היגיון".
ואולי זה מה שמשך אותך להתעסק במוות, הרצון לשבור את הטאבו?
"אני פתולוג. מי קבע שפתולוג צריך להתעסק בחיים ולא במוות? למה אני צריך לקדם דווקא את החיים? המטרה שלי, בכל מה שאני עושה, היא לעזור לאנשים לחיות. היום הרופאים רוצים לכתוב דוחות יפים, אבל אף אחד מהם לא מוכן להתעסק במה שבאמת חשוב, ובגלל זה החלטתי להיכנס לתחום".
ומה לגבי הניסוי שערכת בשנות השישים, כשתיעדת את רגעיהם האחרונים של החולים?
"באותו שלב תיעדתי את העיניים בלבד. מבחינתי העיניים זה האמצעי הטוב ביותר להבין את תהליך מותו של החולה, רק העיניים יכולות להגיד לנו בדיוק מתי הוא הלך לעולמו ולא שום מכשיר אחר, ובגלל זה החלטתי לבחון את המוות דרך העיניים של החולים".
אחת הטענות שמועלות נגדו היא האכזריות הרבה שאפיינה את פעילותו, ואשר באה לידי ביטוי במכשיר המיוחד שבנה ובכך שנהג להשאיר את גופות החולים במלונות דרכים נטושים בלי ליידע בכך איש. "הסיבה שביצענו חלק ניכר מהמתות החסד במלונות היא לא מתוך אכזריות אלא מתוך התחשבות", מנמק קבורקיאן, "מתוך דאגה למשפחתו של הקורבן. לא רצינו שבני המשפחה יבואו, ושהילדים או בן הזוג יראו את הגופה באמצע הבית. הרבה פעמים גם השארתי פתק ליד הגופה, והודיתי במעורבות שלי והשארתי את מספר הטלפון של עורך הדין שלי".
אם ככה, למה לא יידעת את המשפחות או המשטרה על הימצאות הגופה?
"מהסיבה הפשוטה שלא רציתי לעבור עוד ועוד משפטים. ידעתי שהם מחפשים אותי. עם זאת, אני יכול להגיד שתמיד השתדלנו להשאיר את הגופה במקום גלוי, כך שעברו רק שעות ספורות עד שהיא התגלתה".
אתה זוכר את הפעם הראשונה, מה הרגשת אחרי?
"אני פתולוג וככזה התעסקתי עם גופות כל החיים שלי, כך שלא היה בזה שום דבר חדש מבחינתי. למעט הפעם האחרונה, כל ההמתות בוצעו או באמצעות המכשיר או באמצעות גלולות שסיפקתי לחולים והם בלעו לבד. בשני המקרים מדובר בתהליך גסיסה שנמשך דקות ספורות. להגיד לך שזה נעים לראות גופה, בהחלט לא, אבל זה התפקיד שלי, ולכן גם תמיד נשארתי איתם בחדר. מבחינתי, לרופא אסור לפחד. רופא שמפחד מהמוות זה לא מוסרי בעיני. צריך לעשות את זה באופן טבעי ובלי סטיגמות. עולם הרפואה צריך להישאר טהור, נקי, אמיתי, בלי צביעות".
היו מקרים שאתה מתחרט עליהם, חולים שבמבט לאחור אפשר היה אולי להציל?
"לא. צריך להבין שלא הסכמתי לעזור לכל אחד, אלא דרשתי מכל מי שפנה אלי שיספק לי את התיק הרפואי שלו, ורק אז החלטתי. בכל אחד מהמקרים שסייעתי להם היה כתוב בתיק הרפואי 'אין מה לעשות עוד'. אז מה אני אמור לעשות, להתעלם מהרופא? אנשים לא יודעים, אבל במה? לך השנים דחיתי יותר מ-500 פניות של חולים שלא עמדו בקריטריונים. בנוסף, בהרבה מאוד מקרים, ברגע שאנשים באו איתי במגע, הם החליטו להמשיך לחיות. לבן אדם יש מנגנון במוח שגורם לו לרצות לשים קץ לחייו, אלא שברגע שהוא פונה אלי ומבין שזה מוחשי ושיש לו אפשרות לעשות את זה, באופן טבעי הוא מחליט לחזור בו".
ומה לגבי המשפחות, מה אם בני המשפחה מתנגדים?
"תמיד התייעצנו עם המשפחות, אבל ההחלטה בסופו של דבר היתה של החולה עצמו. היו משפחות שקראו לי רוצח, שאיימו עלי, ששלחו לי מכתבי נאצה. אבל אני תמיד פעלתי למען החולה בלבד".
נראה שהתרגלת לכינוי "רוצח", זה עוד משפיע עליך?
"אני לא מרגיש כמו רוצח. מעולם לא הרגתי מישהו כי לא אהבתי אותו, אלא רק כדי לעזור לו - אם הוא פנה אלי. המטרה שלי בכל הפעילות שלי היתה למנוע סבל מאנשים. מהבחינה הזאת אני מאמין שהענקתי שירות רפואי, גאלתי אנשים מהייסורים שלהם".
ומה לגבי העתיד? יומיים אחרי ששוחרר מהכלא קבורקיאן אכן נראה נמרץ, כפי שהוא מעיד על עצמו. בית המשפט אמנם הטיל עליו מגבלה שאוסרת עליו לתאר את תהליך המתות החסד שביצע, אבל זה לא מרתיע אותו מלהמשיך בקמפיין שלו לשינוי החוק. בינתיים הוא מתגורר בדירת מסתור אצל ידידה, נזהר לא לחשוף את כתובתו החדשה מחשש למתנכלים, ומבטיח שלא ישוב לעסוק בהמתות חסד. קבורקיאן, כפי שהוא בעצמו יודע, הוא כבר לא הרופא שהיה בשנות התשעים, וגם המאבק, כפי שהוא מסביר בעצמו, הוא כבר לא אותו מאבק.
"אני מתכוון להיאבק לא רק למען המתות חסד, אלא למען זכויות אדם בסיסיות. אחת מאותן זכויות שמוענקת לכל אדם הוא חופש הביטוי. לצערי, היום בארצות הברית אין חופש ביטוי. תנאי השחרור שלי אוסרים עלי לדבר על נושאים מסוימים הקשורים בהמתות חסד. האם זה חופש ביטוי? זה הרי מנוגד לחוקה. אחד הסעיפים החשובים ביותר של החוקה האמריקנית מדבר על הזכות של כל אדם לעסוק במה שהוא רוצה, בלי שלשלטון יש את הזכות להגביל אותו".
כל עוד הוא מציית לחוק, כמובן.
"לחוק אין שום קשר לזה. החוק לא יוצר זכויות, החוק מגביל זכויות. החוק לא מעניק לנו את הזכות להיות חופשיים, זו זכות שמוקנית לכל אחד ואחת מאיתנו. ההגבלה היחידה היא שאסור לי לפגוע באף אחד".
איך אתה מתכוון לקדם את המתות החסד?
"היום המצב בארצות הברית הוא שרק במדינת אורגון המתות חסד מותרות. מבחינתי צריך כמובן להפוך את זה לחוקי בשאר המדינות, אלא שבנוסף חשוב לי לשנות גם את החוק באורגון. המודל שצריך להנחות אותנו הוא ההולנדי - המדינה היחידה באירופה שמתירה המתות חסד. ההבדל בין השתיים הוא שבהולנד זה מותר בכל שיטה, כולל זריקה, ואילו באורגון אפשר רק באמצעות גלולה שהחולה חייב לבלוע לבד. ההבדל בין גלולה לזריקה הוא קודם כל תהליך הגסיסה, כי כשלוקחים גלולה הגסיסה יותר ארוכה. בנוסף, אם אדם משותק כך שהוא לא יכול אפילו לבלוע, החוק באורגון אוסר לסייע לו. מה שאומר שכמה שהחולה במצב יותר קשה, כך קטנים סיכוייו להיגאל מייסוריו".
נא להמתין לטעינת התגובות
