הסיגריה האחרונה של גיא מרוז
גיא מרוז הפסיק לעשן. אפילו לו קשה להאמין, אבל הפעם זה כנראה לתמיד. למרות העצבים, חוסר האונים וההרגשה המוזרה והמפחידה, הוא מעיד על סיפוק שאין כדוגמתו
אני רוצה לשתף אתכם בשתי חוויות מחיי: התחלת העישון וההפסקה. אבל נפתח בכמה רגעים היסטוריים. 1961, ערב קייצי רגיל, אני נולד. בן גוריון הוא ראש הממשלה, בן צבי הוא הנשיא ואריק שרון בדיוק מוציא את הלבן לאיזה ערבי שהסתיר לו את לילי. אני עדיין לא מעשן, אבל סבתא וסבא שלי בקיבוץ מעשנים ללא הפסקה. הייתי רק בן שנה כשהבנתי שעשן זה לא מה שצריך לנשום, אלא אלטרנטיבה.
סבא שלי, אגב, הפסיק לעשן כשהייתי בן עשר. סבתא שלי המשיכה. סבא שלי נפטר לא מזמן, סבתא שלי חיה. לאחרונה, בגיל 86, היא החליטה להפסיק. מאז אני די דואג לה ולא נראה לי שהיא תצא מזה. פתאום גם גיליתי שיש לה שיער שחור. עד לא מזמן פשוט ראיתי אותה רק דרך מסך עשן וזה היה קצת מבלבל.
בואו נתקדם בקפיצות בזמן. השנה היא 1973. אנחנו בדיוק אחרי מסיבת ההפתעה שעשו לנו הערבים. אם אתם זוכרים, גולדה, שהיתה מאדריכלי מלחמת יום הכיפורים, עישנה יותר סיגריות ממה שאפשר היה לייצר אז. אז הנה, עוד מישהי, כנראה לא מבריקה במיוחד, שהוציאה את רוב הרזרבות של מדינת ישראל על קנט ארוך במקום על מודיעין מהימן. אז גולדה עישנה, מלחמת יום הכיפורים פרצה, נהרגו 3,000 חבר'ה, אבל מצד שני הרווחנו את השיר האלמותי "שלחי לי תחתונים וגופיות", שזה לא מעט.
אני זוכר שבמלחת יום כיפור, הייתי בן 12 והכנו חבילות לחיילים בחזית. אני זוכר שלא הייתה חבילה אחת בלי פקטה של טיים. חייל לא מעשן היה חייל מת. מצד שני, יכול להיות שבגלל שהם רצו לעשן כל הזמן לא הגיע תגבורת לחווה הסינית. לא יודע, הייתי מציע לבדוק את הסיפור מהזווית הזו. יכול להיות שאיציק מרדכי כן היה אחלה גבר, פשוט גורודיש לא מצא אש לסיגר וזה עיכב את האספקה ואת התותחנים.
בשנת 1977 קרו שלושה דברים משמעותיים. הליכוד עלה לשלטון, נעמי בלומנטל התפשטה בסרט חדש של שייקה אופיר ואני עישנתי את הסיגריה הראשונה
לקומזיץ הגיעה גם דפנה פן. מבחינתכם זה אולי שם חסר משמעות, אך מבחינתי - היא הבחורה היחידה שהייתי מאוהב בה במשך כל התיכון. היא, מצידה, זרקה אותי פעמיים, ולכן חשבתי שאם אני אתקע סיגריה בפרצוף שלי, היא תידלק. לא הסיגריה, דפנה פן. אחרי הסיגריה הראשונה בקומזיץ ושלושה קרטופלך דפנה הלכה להקיא.
הבנתי שצריך לעשות מעשה ובאותו לילה חיסלתי קופסא שלמה של הזבל הזה, ואני רק בן 16 קייצים. התשובה היא כן. בבוקר הקאתי את כל מפעל דובק מהמעיים שלי. עוד תגיע תביעה. האמת שמאותו רגע לא עישנתי למשך תקופה ארוכה, עד שההורים שלי התגרשו. שנים היו שמועות שההורים שלי עושים את כל העיר ולהיפך, ובסופו של דבר השמועה הפכה למציאות ונהייתי ילד של הורים גרושים. פעם זה היה כמו להיות ילד להורים נשואים, כלומר זה היה מאוד שונה.
כ"שונה" הרגשתי שוב מחויבות חברתית לעשן והחזקתי קופסת סיגריות במגירה. עישנתי פה ושם, אבל הברוך האמיתי התחיל בצבא. הייתי בטירונות מאוד קשה, כלל צה"לית כזו. מדובר בעצם בטירונות תיאורטית ללקויי כושר ומוטיבציה שבה מסבירים לך על לוח בכיתה ממוזגת מה עומד מאחורי הרעיון של מסע אלונקות ומתי חשוב לשתות מים. בכל זאת, השמירות בלילה גררו אותי לעישון והמעבר ללהקה הצבאית סגר את העניין סופית. העישון בלהקה היה סוג של "מסט" חברתי. אין חבר בלהקה צבאית שלא עישן ומי שלא עישן נשלח לרבנות הצבאית.
וזהו. מאותו רגע, אני איש מעשן. ברשותכם, סטטיסטיקה קטנה - עשיתי חשבון שאם הייתי לוקח את כל הכסף שאשתי (מעשנת כבדה בפני עצמה) ואני הוצאנו על סיגריות - היה לנו היום בית קטן בן שלוש קומות בצהלה. גם גינה קטנה הייתה יכולה להיות לנו בכסף הזה. ואז הייתי יכול להגיע בערב מהעבודה, לצאת לחצר, לשתות כוס יין ולהדליק סיגריה. אופס, טעות. לא הייתי יכול להדליק סיגריה כי הרי כל הכסף הלך על הבית, אז תשכחו מהתיאוריה הזו.
את רוב חיינו כמעשנים אנחנו מעבירים בניסיונות להיגמל מזה. אז הנה כמה מילים על הקשיים, שכתבתי בשבוע הראשון לאחת מהפסקות העישון שלי: אני לא מעשן. הפסקתי. זה קרה לפני חמישה ימים. יותר נכון חמישה ימים שבע שעות ועשרים ושמונה דקות וזה לא שאני סופר את השעות, אני פשוט זוכר את הסיגריה האחרונה הנפלאה והמתוקה. יהי זכרה ברוך. שתי קופסאות וחצי ליום, זה מה שעישנתי עד לפני חמישה ימים, שבע שעות ועשרים ותשע דקות.
אפשר לספור את זה גם אחרת. ארבעים ומשהו שקל ליום. זה מה שעלה לי התענוג הגדול הזה של הפרחת העשן מהפה. 280 ש"ח לשבוע או 1,120 שקל לחודש. מדובר בסכום ששווה משכנתא לדירת שני חדרים בישוב שלומי כולל אש נ"מ. חיסכון לא רע להפסיק לעשן, אבל יש כמה בעיות. זה לא שאני עצבני, פשוט לא מבינים אותי. אני מתכוון לאישה ולשלושת הגזלנים שחיים איתי כדיירים מוגנים.
מאז שהפסקתי לעשן אני שם יותר לב לפרטים. למשל, אני שם לב שכשאני מגיע הביתה, אחרי יום עבודה קשה, הם לא סגורים בחדר, ומסתובבים בבית כאילו שאני לא עצבני. הם גם לא עונים לי ישר כשאני קורא להם, והחמש שניות האלה עד שהם מתייצבים נורא מתישות ומעלות לי את הנרבים. סתם, אני מבקש מים וזה לוקח חצי דקה. למה? אי אפשר להשתדל יותר? אי אפשר להבין שאבא רוצה מים, אבא לא מעשן ואבא נזכר בכל המרוקאים שהיו איתו בטירונות וידעו מה לעשות כשהם עצבניים?
אבל זה לא רק זה. ובאמת, מזל שהפסקתי לעשן כי אחרת לא הייתי קולט את כל הדקויות הללו. לפעמים, אני יושב בשקט, רואה חדשות בסלון כדי לספר לכם איזה זמר הצטרף לעמיר פרץ היום, ואשתי מחליפה תחנה. קרה לכם פעם? מזעזע. והכי מזעזע שעד היום לא שמתי לב שהיא יודעת להשתמש בשלט. יש לה מזל שהפסקתי לעשן כי אחרת הייתי מכבה עליה סיגריה. דווקא הבעיטה לא כאבה לה ועשו לה יופי של תפרים. זה לא שאני עצבני, אני אומר לכם, אני פשוט יורד יותר לפרטים הקטנים. כמו רבין בזמנו.
בהפסקת עישון יש כל מיני שלבים. יש את היום הראשון שמה שהכי מאפיין אותו הוא זעם כללי והכללה גסה. הזעם הוא על האנושות בכלל וגדעון לוי בפרט שמתעסק בעוד מטע של זיתים במקום להביא לי סיגריה ולסתום את הפה. ה"הכללה הגסה" היא כי לא משנה מי עומד מולך - אתה רואה סיגריה.
ביום השני להפסקת העישון יש תופעה מאוד ייחודית. אין לך מושג מה לעשות עם הידיים, במיוחד בזמן שאתה לא מרביץ. מה עושים עם זה? לאן דוחפים את זה ולמה? הרמתי טלפון לעופר גלזר אבל הוא בדיוק היה בשירותים עם איזה דיילת אז נאלצתי להסתדר לבד. גם כן, לא חבר העופר הזה, אבל זה לאייטם אחר. בקיצור, אין מה לעשות עם הידיים, אין מה להדליק, לכבות, לאפר, לגלגל, להוציא, לעשן לעשן לעשן!
ביום השלישי אתה מגלה שהידיים זו הבעיה הקטנה שלך. אין מה לעשות בכלל, ואני מתכוון בשום מקום. אני יכול לעבור אתכם לוקיישן לוקיישן ותראו כמה שאני צודק. נחזור לזה שאין מה לעשות. נגיד אתה קם בבוקר. למה? בשביל מה לקום? פעם הייתה סיבה מצוינת. קמים, קפה סיגריה. אפשר גם הפוך: סיגריה, קפה, קמים. עכשיו, אני קם בבוקר ולא מבין בשביל מה, ומה ייצא לי מזה.
מילא, התרגלתי גם לזה. עכשיו יש בעיה יותר גדולה. הקקי. רק מי שמעשן מבין על מה אני מדבר. קמים, קפה סיגריה-קקי. סיגריה עושה לך חשק עז לחרבן ומי שמכחיש מעשן כנראה נובלס. אז אני כבר לא מחרבן חמישה ימים שבע שעות ועשרים ותשע וחצי דקות אבל העיקר שאני בנאדם בריא ולא מעשן!
אחת הבעיות הכי גדולות למעשנים היא במקום העבודה. ברוב המקומות אסור היום לעשן והמוני אנשים מתגודדים מחוץ לבנייני משרדים ומעשנים בגשם או בחמסין. מצד אחד, הרבה יותר נוח לא לעשן ולא לעבור את ההשפלה הטיפשית הזו. מצד שני, פעם, בתקופה היפה שעישנו, הייתה סיבה לרצות שישיבה תיגמר. נגמרת הישיבה, יוצאים החוצה ומעשנים. עכשיו ישיבה נגמרת וכאילו כלום. אין סיבה לצאת מהחדר, אין שמחה בעיניים ואין ששון בידיים. מה עושם קיבינמאט כשישיבה נגמרת? מה עושים לפני שישיבה מתחילה? מה עושים אחרי המקלחת? מה עושים כשמגיעים לאיזשהו מקום ויוצאים מהאוטו? מה? תענו לי! מדברים? שרים? מה עושים?
ביום הרביעי להפסקת העישון אתה פתאום מגלה שהילדים הנורא מעצבנים שלך, רוצים לדבר אתך, לשחק ועוד כל מיני דברים מוזרים כאלה. פעם היית פשוט אומר "אני רק גומר את הסיגריה ובא", סוג של שקר מוסכם כזה שהיה פותר אותך מכל מיני דברים טיפשיים כמו סיפור לפני השינה או להכין חביתה. פתאום תפסו אותך על חם. אתה לא מעשן, מה תגיד? אז ניסיתי: "אני רק מוציא לאמא עוד עין ואני בא", אבל זה לא עבד כי הסתבר שהם די קשורים לאמא. יש המון זמן פנוי כשמפסיקים לעשן, וחבל. אם יש משהו שאני לא צריך זה זמן פנוי או זמן איכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
