ביג בן: מאיר שלו נגד שלמה המלך
השטויות שקצת מקלקלות את ספר הפרשנויות התנ"כי המקסים של מאיר שלו, הצצה בשני כתבי עת, הגיגים על תוכניות טלוויזיה פופולאריות ועל הסרט התיעודי על נתן זך. וגם: שורות מאוהבות של אורי ברנשטיין
אגב, ממש בלתי נסבל מה שעשו לעינב בתוכנית הזאת שהפתיעו אותה עם אבא שלה, הדברני, השתלטני, הפרימיטיבי והמפדח, שהושיבו אותו בתוך כל חברת הצעירים האלה, שחלקם כאמור בלתי נסבל כשלעצמו, והוא עוד מרגיש נוח
"הסינים חארות" - זה מה שהיה לו להגיד על המארחים שלו, שנהגו בנדיבות נפלאה ובמאור פנים נפלא עם כולם, ועשו את האולימפיאדה הכי יפה שהייתה מאז ומעולם. אז מה אם צוברי לא אוהב תבשילי חזיר. גם אני לא. אבל למה זה הופך אותם לחארות? אני מקווה שאף אחד ממיליארד ורבע הסינים לא שמע מה שהיה לנציג הישראלי הבכיר להגיד עליהם.
נכון שהייתי אלרגי לחלק מהאנשים שהופיעו בסרט הטלוויזיה של יהודה קווה על נתן זך (הערוץ הראשון). למשל, סבלתי פיזית כשאריאל הירשפלד דיבר. כל ההתפעלות הבלתי נסבלת הזאת משירו הבינוני לגמרי של זך "רגע אחד שקט, בבקשה".
אז להגדיר אותו, כמו שברבר הירשפלד, כ"אחד השירים הגדולים ביותר בתולדות השירה העברית, לצד תהילים"? ולהסביר שזהו שיר על אלוהים שאיננו? נו, באמת. ובכל זאת, צריך לומר, זה היה סרט מקסים בסך הכול, וזך יצא בו במיטבו, חכם ואמיתי ובעל הומור, וגם אם אני לא אוהב לראות ציפורים בכלוב, אהבתי את אהבתו של זך לציפורים ואת חמלתו המאוחרת על אביו המת ועוד כל מיני דברים מרגשים.
ככה שגם אם צוטטתי בסרט כמי שאומר שזך איבד את הכריזמה שלו אחרי 11 שנות גלות בלונדון, הנה אני חוזר בי בשמחה: זך כריזמטי גם עכשיו. פחות עניו ממה שהיה, קצת יותר מדי מלא מעצמו, אבל בהחלט בעל קסם. והסרט העביר את זה יפה מאוד. חבל שנתנו ליאיר גרבוז לקשקש ב"ידיעות אחרונות" איזשהו קשקוש עוין ומוקדם ולא מבין על הסרט. זך כתב פעם ש"ציירים צעירים הם עם לא מהימן". מסתבר שגם ציירים לא צעירים. לפחות יאיר גרבוז.
כשאמרתי שתמונות עירום של עקרות בית או נשים עובדות מן המניין בנוסח השכנה שממול מגרות אותי יותר מצילומי "פלייבוי" למיניהם, התכוונתי ליפות שביניהן. לא נראה שזה המצב ב"בעירום מלא". לכן אני נגד. ומה זה בכלל "לחיות בשלום עם הגוף"? אפשר לחיות איתו בשלום רק אם הוא לא מכוער בעינינו. נו, ואם הוא כן מכוער? רצוי בהחלט לא לחשוף אותו.
דווקא משום שמאיר שלו בספרו החדש "ראשית" (עם עובד) מתגלה שוב כאוהב נפלא וקורא נפלא של התנ"ך, חשוב להעמיד אותו על שטויותיו. מדובר בספר המכיל 11 חיבורים תנ"כיים, שהמכנה המשותף הטריוויאלי שלהם הוא הראשוניות: האהבה הראשונה בתנ"ך, החלום הראשון בתנ"ך, הצחוק הראשון בתנ"ך וכו'. ואת כולם מספר שלו באווריריות כובשת ואופייינית, מקסימה ומאלפת לפעמים.
אבל מה עושים, למשל, עם ההסבר האידיוטי שמציע שלו לסיפור חוה והנחש: "לעניות דעתי... הנחש פיתה את האישה כי רצה לתפוס את מקומה. הוא רצה להיות ה'עזר כנגדו' של האדם, והיו לו הנתונים המתאימים לכך: הוא היה אינטליגנטי במיוחד... ואף ניחן בכוח הדיבור". אה, אז זה כל הסיפור? טובים שני הפאלוסים מן האחד? או שאולי לא הבנתי את הבדיחה.
במקום אחר מפרש מאיר שלו בצורה שגויה לחלוטין את השיר הראשון בתנ"ך, הוא שירו של למך, שהרג איש שפצע אותו וקטל ילד שגרם לו לחבורה, ועל כך, יודע למך, הוא ייענש: "כי שבעתיים יוקם קין/ ולמך שבעים ושבעה". וידוי די מדכא בסך הכל, אבל שלו מתעקש משום מה לטעון כי מדובר ב"שיר התרברבות. אם למך אהב מישהו-את עצמו הוא אהב". אין לכך זכר בטקסט התנ"כי. להפך.
גם את שלמה המלך משמיץ מאיר שלו בצורה בלתי נסבלת. לטענתו, בעוד חוכמתו של שלמה "עיקרה עשיית רושם", הרי חוכמת יוסף שניהל את כלכלת פרעה "נבחנה במבחן מעשי". שוב שטות כבדה. "עשיית רושם"?! זה מה שיש לך להגיד על מחבר היצירות הנצחיות ביותר בתולדות האדם, משיר השירים עד קהלת? שנית, הרי חוכמתו של שלמה המלך התבטאה גם במשפט מעשי מזהיר (משפט שלמה המפורסם) ובעיקר בתקופת שלום ושגשוג נפלא שנמשכה ארבעים שנה. אז לקרוא לכל זה חוכמה "לא מעשית"?!
ואיך יכול מאיר שלו להגדיר את החלומות האלוהיים המופלאים של יוסף - חלום השיבולים וחלום הירח ואחד עשר הכוכבים - כ"כה פשטניים וילדותיים"?! איך אפשר להשמיץ עד כדי כך ולא להבין עד כדי כך? בקיצר, תקראו את הספר של מאיר שלו, אבל עם הרבה יותר מכפית של מלח.
לעומת זאת, בעיתון "עכשיו" החדש בן 36 העמודים, בעריכת גבריאל מוקד, מצאתי בין השאר קטילה ילדותית של יהודה ויזן את שירת אגי משעול וחצי קטילה ארכנית מדי של אמנון נבות את דויד גרוסמן, וגם הרבה יותר מדי פוליטיקה משמימה מטבעה (בעיקר בעיתון ספרותי), ובין כל אלה נצצו כמה שירים, כמו השיר המרגש של אנה הרמן, המתייסרת בחרוזים מדויקים על היעדר הרוך האימהי בחייה: "בעצם היא רצתה שתהיה לה אמא/ (אני כותבת זאת, וזאת אולי בגידה.) / הלא היתה לה אמא/ אך היא לא התאימה/ לצורך שצמח בקרב הילדה". עצוב.
יֵרֵד גֶּשֶׁם בְּרַחַשׁ אִשָּׁה מִתְפַּשֶּׁטֶת, /הַכַּר יַחֲלִיף פָּנִים כְּבָבוּאוֹת/ וְצַעֲדֵי סוּס יְנַקְּשׁוּ בָּרְחוֹב/ כִּפְנִינִים מִתְפַּזְּרוֹת.
אורי ברנשטיין המוקדם והמחורז, בעיקר בספרו "באותו החדר, באותו האור" (1962), מתוכו לקוחות השורות שלעיל הוא אחד ממשוררי האהבה הנפלאים בעברית. כאן בשורות החותמות את השיר "בהיסח הדעת" הוא מתאר את נסיעתה של הדרה לספרד ("הדרה נסעה לספרד/ נסעה כספינה שהים חמד/באהבה משמדת") ומדמיין את החורף החדש בלעדיה.
קול הגשם היורד יזכיר לו את רחש שמלתה המתפשטת, על הכר הוא יראה את בבואות פניה המתחלפות וצעדי סוס הנוקשים ברחוב יישמעו לו כקול פניניה שהתפזרו מסתמא אי-פעם על הריצפה. הבנאדם מאוהב, אין מה לעשות.
נא להמתין לטעינת התגובות
