לו רק יכלו האבנים לדבר
"הפסלים הלכו," אומרים תושבי אי הפסחא. הארכיאולוגים מנסים להבין כיצד זה קרה ואם סיפור הפסלים המהלכים הוא משל המזהיר מפני אסון סביבתי, או אולי דווקא שיר הלל לכושר ההמצאה האנושי
מאת: האנה בלוך | צילום: רנדי אולסון
שטחו של אי הפסחא, המסופח לצ'ילה, הוא 164 קילומטרים רבועים בלבד, והוא שוכן 3,500 קילומטרים ממערב לדרום אמריקה. לאחר שאוכלס האי, הוא נותר מבודד מאות שנים. כל האנרגיה והמשאבים שהושקעו ביצירת המואיי - שגובהם נע בין מטר אחד לעשרה מטרים ומשקלם עשוי להגיע ליותר מ-80 טונות - מקורם באי עצמו. כאשר נחתו ספנים הולנדים בחוף האי בחג הפסחא 1722 (ומכאן שמו), הם פגשו תרבות של תקופת האבן. המואיי גולפו בכלי אבן, רובם במחצבה אחת, ולאחר מכן הובלו למרחק של 18 קילומטרים ללא בהמות משא או גלגלים והוצבו על גבי בימות אבן גדולות, אהו בלשון בני המקום. השאלה הנשאלת - איך הם עשו זאת? - הטרידה מבקרים רבים
ב-50 השנים האחרונות.
בווידיאו: ניסוי לשינוע הפסלים באי הפסחא
ההנחה הרווחת בקרב החוקרים הייתה כי הקדמונים גררו באופן כלשהו את הפסלים, כשהם משתמשים בכמות גדולה של חבלים ועצים. בניסוי שנערך בשנה שעברה בניהולם של הארכיאולוגים טרי האנט וקארל ליפו ובמימון נשיונל ג'יאוגרפיק, הוכיחו החוקרים כי 18 בני אדם בלבד, שהיו מצוידים בשלושה חבלים חזקים וערכו רק מעט ניסיונות ואימונים, הצליחו בקלות לשנע העתק מואיי שגובהו שלושה מטרים ומשקלו חמש טונות למרחק כמה מאות מטרים. "המומחים יכולים להגיד מה שהם רוצים," אמר סורי טוקי, תושב האי, "אבל אנחנו יודעים את האמת. הפסלים הלכו."
אולם באחרונה נגררו המואיי לתוך פולמוס רחב יותר, המעמת שתי תפישות מנוגדות בנוגע לעברו של אי הפסחא, ושל האנושות בכלל. הראשונה, שהמייצג הרהוט שלה הוא חתן פרס פוליצר, ג'ארד דיימונד, מציגה את סיפורו של האי כמשל שיש בו אזהרה: מקרה קיצוני ביותר של חברה המשמידה את עצמה בלי משים על ידי הריסת סביבתה הטבעית. דיימונד שואל, האם יוכל כדור הארץ כולו להימלט מגורל דומה? התפישה השנייה רואה בראפאנוי הקדומים סמלים מעוררי השראה לכושר ההמצאה ולתושייה האנושיים, ודוגמה אחת לכך היא יכולתם להוליך פסלי ענק זקופים למרחק קילומטרים על קרקע לא מישורית.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוגוסט 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

תגובות