כתבות קודמות

  • צילום: רנדי אולסון

    15 פסלים משוקמים עומדים בגבם לאוקיינוס השקט באהו טונגריקי (Ahu Tongariki), בימת האבן הפולחנית הגדולה באי הפסחא (Easter Island)

  • צילום: רנדי אולסון

    הפסלים העתיקים, הקרויים מואיי, הם מראה נפוץ ברחבי אי הפסחא, המכונה בפי תושביו ראפא נוי (Rapa Nui). אומנים גילפו את המואיי מסלע געשי לפני מאות שנים

  • צילום: רנדי אולסון

    לעומת הפסלים, הופעתם של רקדנים צבועי גוף מהקבוצה הילידית ראפאנוי (Rapanui) שכיחה פחות באי הפסחא. כ-2,000 בני הקבוצה חיים באי, השייך לצ'ילה

  • צילום: רנדי אולסון

    שלושה הרי געש, שכיום הם רדומים, יצרו את אי הפסחא לפני 500,000 שנים. יש בו שלושה אגמי לוע, אך אף לא נחל אחד

  • צילום: רנדי אולסון

    תיירים צוללים בשונית באי הפסחא מעל העתק של מואיי שנוצר לצורך צילומי סרט הוליוודי ב-1994. לאחר מכן הוטבע הפסל בסמוך לחוף. השונית בריאה, אך סובלת מדיג יתר

  • צילום: רנדי אולסון

    זוגות צ'יליאנים מקושטים בצבעים ונוצות (ימניים) חוגגים טקס נישואים בסגנון הראפאנוי. קרוב לשני שלישים מ-50,000 המבקרים באי ב-2011 באו מצ'ילה

  • צילום: רנדי אולסון

    בבית של חדר אחד, שבנה חוזה אנטוניו טוקי באי הפסחא, הוא מתגורר עם חברתו הבלגית. יש להם חשמל, אבל אין צנרת מים. האוקיינוס נמצא במרחק צעדים אחדים בלבד

  • צילום: רנדי אולסון

    קנטו טוקי דג בין הגלים הגבוהים בקירבת ביתו שבחופו הדרומי של אי הפסחא. "אנשינו הם די חזקים," אומר אחיו התאום, חוזה. "אנו דגים בגשם שוטף"

  • צילום: רנדי אולסון

    נתח מבקר מקומי ממתין על השולחן לכבוד מפגש משפחתי בביתו של אחד מתושבי האי. עד 1953 השתמשה חברה סקוטית בכל שטחו של האי בתור חוות כבשים

  • צילום: רנדי אולסון

    סורי טוקי, מדריך טיולים במשרה חלקית, חולק רגע של נחת עם חברתו הצ'ילאנית בביתם באי. הם נפגשו כשהיא הגיעה לאי לחופשה. זמן קצר לאחר צילום התמונה נולד להם תינוק

  • צילום: רנדי אולסון

    בן ראפאנוי נח בביתו לפני הגעתם של תיירים למסעדה ולמרכז ההופעות שלו, הממוקמים בסמוך. פניו צבועות בחומר שהוא מכין בעצמו, לכבוד הארוחות והריקודים הטקסיים

  • צילום: רנדי אולסון

    במחאה שהתקיימה בהאנגה רואה (Hanga Roa) לקראת הבחירות המקומיות ביוני 2011, מפגינים הקוראים לקבלת עצמאות מצ'ילה נושאים את דגל הראפאנוי

  • צילום: רנדי אולסון

    ראפא נוי, שכבר איננו אי מבודד אך עדיין מרוחק וקשה למחיה, כמו כובל אליו את תושביו. חוזה טוקי (משמאל, עם חברתו, ג'ויס) עזב לצ'ילה, אך חזר לאחר ארבע שנים

גלרית תמונות

לו רק יכלו האבנים לדבר

"הפסלים הלכו," אומרים תושבי אי הפסחא. הארכיאולוגים מנסים להבין כיצד זה קרה ואם סיפור הפסלים המהלכים הוא משל המזהיר מפני אסון סביבתי, או אולי דווקא שיר הלל לכושר ההמצאה האנושי

מאת: האנה בלוך | צילום: רנדי אולסון
האגדה מספרת שהמתיישבים הפולינזים הראשונים נחתו בסירות הקנו שלהם בחוף אנקנה (Anakena) שבאי הפסחא (Easter Island) לפני אלף שנים לערך, בתום הפלגה של 2,000 קילומטרים באוקיינוס השקט. כיום, באנקנה, על בימת אבן שאורכה 16 מטרים, ניצבים דרוכים שבעה פסלים כרסתניים בגבם אל האוקיינוס, זרועותיהם שמוטות לצדי גופם, ראשיהם מוכתרים בפוקאו - כיסוי ראש גבוה עשוי סקוריה, סלע געשי שצבעו אדמדם. אלה הם המואיי, אשר גולפו לפני מאות שנים מטוף געשי. מאמינים כי הם מגלמים את נשמות האבות הקדמונים, הנערצים כאלים על בני ראפא נוי (Rapa Nui), שמו של אי הפסחא בפי המקומיים. הם פוקחים עין על האי הנידח הזה מקדמת דנא.

שטחו של אי הפסחא, המסופח לצ'ילה, הוא 164 קילומטרים רבועים בלבד, והוא שוכן 3,500 קילומטרים ממערב לדרום אמריקה. לאחר שאוכלס האי, הוא נותר מבודד מאות שנים. כל האנרגיה והמשאבים שהושקעו ביצירת המואיי - שגובהם נע בין מטר אחד לעשרה מטרים ומשקלם עשוי להגיע ליותר מ-80 טונות - מקורם באי עצמו. כאשר נחתו ספנים הולנדים בחוף האי בחג הפסחא 1722 (ומכאן שמו), הם פגשו תרבות של תקופת האבן. המואיי גולפו בכלי אבן, רובם במחצבה אחת, ולאחר מכן הובלו למרחק של 18 קילומטרים ללא בהמות משא או גלגלים והוצבו על גבי בימות אבן גדולות, אהו בלשון בני המקום. השאלה הנשאלת - איך הם עשו זאת? - הטרידה מבקרים רבים
ב-50 השנים האחרונות.

 


בווידיאו: ניסוי לשינוע הפסלים באי הפסחא

ההנחה הרווחת בקרב החוקרים הייתה כי הקדמונים גררו באופן כלשהו את הפסלים, כשהם משתמשים בכמות גדולה של חבלים ועצים. בניסוי שנערך בשנה שעברה בניהולם של הארכיאולוגים טרי האנט וקארל ליפו ובמימון נשיונל ג'יאוגרפיק, הוכיחו החוקרים כי 18 בני אדם בלבד, שהיו מצוידים בשלושה חבלים חזקים וערכו רק מעט ניסיונות ואימונים, הצליחו בקלות לשנע העתק מואיי שגובהו שלושה מטרים ומשקלו חמש טונות למרחק כמה מאות מטרים. "המומחים יכולים להגיד מה שהם רוצים," אמר סורי טוקי, תושב האי, "אבל אנחנו יודעים את האמת. הפסלים הלכו."

אולם באחרונה נגררו המואיי לתוך פולמוס רחב יותר, המעמת שתי תפישות מנוגדות בנוגע לעברו של אי הפסחא, ושל האנושות בכלל. הראשונה, שהמייצג הרהוט שלה הוא חתן פרס פוליצר, ג'ארד דיימונד, מציגה את סיפורו של האי כמשל שיש בו אזהרה: מקרה קיצוני ביותר של חברה המשמידה את עצמה בלי משים על ידי הריסת סביבתה הטבעית. דיימונד שואל, האם יוכל כדור הארץ כולו להימלט מגורל דומה? התפישה השנייה רואה בראפאנוי הקדומים סמלים מעוררי השראה לכושר ההמצאה ולתושייה האנושיים, ודוגמה אחת לכך היא יכולתם להוליך פסלי ענק זקופים למרחק קילומטרים על קרקע לא מישורית.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אוגוסט 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

להצטרפות למינוי »

תגובות