האבנים המתגלגלות

מסעותיהם של סלעים תועים, שנישאו על ידי קרחונים במרוצת שורה של עידני קרח, היו ארוכים, ונמשכו לעתים לאורך מאות קילומטרים. הם נגררו על ידי הקרח ממיקומם המקורי למקומות שבהם אנו מוצאים אותם כיום.

האבנים הבלתי רגילות הללו נוכחות במקומות שונים בעולם שבהם הייתה תנועת קרחונים, למשל המישורים, היערות וההרים של צפון ארצות הברית. בערבות הן בולטות מעבר לקו האופק. חרתי אבן קדומים הוסיפו להן צלעות של ביזון אמריקני וטביעות פרסה; מעריצים מאוחרים יותר צבעו אותן, חרתו בהן ראשי תיבות, תלו עליהן שלטים. ביערות, הסלעים הם כמו ענקים מסתוריים הנתונים במכלאת עצים. הם נחים על פסגות הרים באיזון עדין, כמו היו מוחזקים באצבעותיו של ענק דמיוני.

הסלעים הללו היו בעבר חלק מפני ההר או משכבת הסלע, והם השתחררו במחזורי קפיאה והפשרה: המים חלחלו לתוך הסדקים ואז התפשטו ונהפכו לגבישי קרח, מעין טריזים שניתקו את הגושים מסביבתם. עם התקררות האקלים והתפשטות הקרחונים לפני 25,000 שנים, החליקה שכבת קרח שנעה דרומה מעל הגושים המשוחררים, כמו דבש מעל גרגירי סוכר, וגררה אותם עמה. ייתכן שהם נעו מתחת לכקילומטר אחד או יותר של קרח. בדרך הם התחככו באבנים אחרות, איבדו את קצותיהם המחודדים וחרתו את עקבות מסלולם בפני השטח. לבסוף נשא אותם הקרח מעל ומעבר לשכבת הסלע, ושם פסקה תנועתו. והנה, באחד הימים לפני כ-21,000 שנים החל הקרח להפשיר, ומאז נותרו הסלעים התועים לעמוד במקומם.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף