השפות היהודיות

אני משתדלת לדבר חכתיה עם דודותיי, אחיותיי וכמה חברות, כי זו שפה שאפשר להביע בה יותר דקויות מוכרות מהרקע התרבותי שלנו מאשר בכל שפה אחרת," אומרת אליסיה סיסו רז, בת 63, המתגוררת כיום בארצות הברית. "יש בה מילים וביטויים שאין להם תחליף בשום שפה, משום שהם אוצרים בתוכם ניחוחות, זיכרונות, מסורת ותרבות."

סיסו רז נולדה במרוקו וגדלה בישראל. בביתה דיברו עברית, צרפתית, ספרדית וגם חכתיה. כיום איש אינו משתמש בחכתיה כשפת יומיום, וכמו מרבית השפות היהודיות גם היא הולכת ונעלמת. לאחרונה הקימה סיסו רז אתר אינטרנט ששמו "קולות החכתיה", המנסה לשמר את הניב המכונה "הלדינו של מרוקו".

הלשונות היהודיות החלו להיווצר בתקופת חורבן הבית הראשון, כאשר הגיעו פליטי המלחמות בארץ ישראל לארצות אחרות כגולים או כשבויים. הם אימצו את השפות המקומיות, אך הוסיפו להן מילים בעברית שביטאו מרכיבים של תרבותם היהודית. "בשל כך נוצרה בכל אזור שפה המורכבת מהשפה המקומית וממילים בעברית," מסביר אהרן ממן, פרופסור לעברית בחוג ללשון עברית ולשונות יהודיות באוניברסיטה העברית וסגן נשיא האקדמיה ללשון העברית.

לשפות היהודיות יש כמה מאפיינים. "בכולן יש מרכיב עברי, אשר מהווה סממן של הזהות היהודית ומבטא תכנים שלא ניתן להביע בשפה אחרת, כמו כשר, שבת, מזל וכדומה," אומרת ד"ר מיכל הלד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, החוקרת ספרות ותרבות ספרדית-יהודית (לדינו). "בכולן נעשה גם שימוש כלשון סתרים, כדי שהמקומיים לא יבינו את הנאמר או כדי להתריע מפני סכנה, ויש בהן מאפיינים ארכאיים ששומרים על צורות עתיקות שנעלמו מההגייה, מהמבנה ומאוצר המילים של השפה."

"לשון יהודית מוגדרת כשפה המשמשת בעל פה או בכתב את האוכלוסייה היהודית בנפרד מלשון הסביבה הלא יהודית," אומרת הלד. קשה לקבוע בוודאות כמה שפות יהודיות יש או היו בעבר, בשל העובדה שצורות התבטאות כאלה נוצרו בכל מקום כמעט שבו היו קהילות יהודיות וכן בגלל ההתלבטות בנוגע להגדרה של שפה יהודית. "יש המגדירים באופן נרחב, ומתייחסים לכל טקסט באותיות עבריות כשפה יהודית," מסביר דוד בוניס, פרופסור ללשונות היהודים באוניברסיטה העברית בירושלים. "ויש מי שמצמצם את ההגדרה ודורש פערים גדולים יותר בין השפה היהודית לשפה המקבילה הלא יהודית, המתבטאים במערכת הצלילים, במילים ובצורות הדקדוקיות."

בוניס מפרט את השפות העיקריות שאין חולקים על כך שהן שפות יהודיות, על פי רצף היסטורי: ארמית-יהודית, שכבר מופיעה בספר דניאל ומשתקפת באופן מודרני בארמית החדשה של יהודי כורדיסטן; פרסית-יהודית, שרווחה מאז גלות בבל בקרב יהודי האימפריה הפרסית, אפגניסטן ומרכז אסיה; יוונית-יהודית, שנוצרה בתקופה ההלניסטית ביוון והייתה בשימוש גם בקרב יהודים שחיו בביזנטיון ובקרב צאצאיהם באזור עד התקופה המודרנית. נוסף על אלה קיימים להגים שונים של ערבית-יהודית, שהיו בשימוש לפני המאה השמינית ושמבחינים בהם בין ערבית-יהודית-מזרחית ובין ערבית-יהודית בארצות המגרב; שפות שהתפתחו מלטינית, כגון צרפתית-יהודית,

שרש"י כתב בה, ואיטלקית-יהודית, שזכתה בכל עיר לניב שונה; ספרדית-יהודית, שהמשיכו לדבר בה אחרי גירוש ספרד בעיקר באימפריה העותמאנית, שבה היא קרויה בשמות ג'ודזמו, ג'ודאו-אספניול או לדינו, המוכרת לנו. (במרוקו היא קרויה חכתיה, אותה שפה שאליסיה סיסו רז מנסה לשמר.)

במזרח אירופה אפשר לזהות את היידיש, שהחלה בגרמניה, ושפות קטנות יותר כמו סלבית-יהודית בצ'כיה, וגרוזינית-יהודית, שדיברו יהודי גיאורגיה.

אולם מרבית השפות היהודיות נכחדו בשל הגירה, גירוש, התבוללות, מהלכים היסטוריים שונים, השואה ומותם של הדוברים. היוונית-היהודית, ששימשה את היהודים הרומניוטים שחיו ברחבי האימפריה הביזנטית מאז תקופת הבית השני, נסוגה מפני הספרדית-היהודית בסוף המאה ה-15 ובראשית המאה
ה-16, כאשר הגיעו מגורשי ספרד ליוון והשתלטו על מרחב הלשון באותם אזורים. היוונית-היהודית נותרה באזורים מסוימים ביוון עד ראשית המאה
ה-20, ואז נעלמה בעיקר משום שבשואה נכחדו רבים מדובריה, מסבירה פרופ' אורה שורצולד, מהמחלקה ללשון העברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר אילן. "היו גם לשונות שמלכתחילה מספר דובריהן היה מועט, כמו טאטית, שדוברה במחוזות קווקז על ידי היהודים ונעלמה בראשית המאה ה-20 בשל הגירה למקומות אחרים בעולם או בשל היטמעות היהודים בקרב האוכלוסייה המקומית."

כמו הרבה שפות בעולם שהולכות ונעלמות, רבות מהשפות היהודיות שעדיין רווחות נמצאות בסכנה לאחר שאיבדו את תפקידן כשפות תקשורת יומיומיות חיוניות. "מרבית דובריה של הערבית-היהודית עקרו ממקום מגוריהם, והשפות שהם דיברו נהפכו ללא פונקציונליות. דור העולים עדיין דובר אותן, אבל בניהם בקושי מבינים אותן, ולדור השלישי הן כבר אינן אומרות דבר. וכשמפסיקים להשתמש בלהגים בצורה סדירה ויומיומית, הם נכחדים," אומר ממן. "אמנם למרוקנית יש היום תיאטרון פורח ושירה, אבל זוהי שירת הברבור של השפה ומאמץ אחרון לשמר אותה. בפועל, אין היום קהילה מרוקנית שמדברת את השפה באופן יומיומי. וזה המבחן של שפה."

גם הלדינו, שהייתה אחת הנפוצות בלשונות היהודים, מתויגת כיום כשפה בסיכון. "חלק מבני הדור השני שנולדו לדוברי לדינו עדיין מדבר בה, אך רוב בני הדור השלישי כבר לא מכירים אותה," אומרת הלד. היא אף מציינת כי דוברי הלדינו בארץ דוברים את השפה באופן שונה במקצת מהאופן שבו דיברו אותה בעבר, כולל שימוש במילים עבריות ישראליות חדשות, שלא היו קיימות בשפה המסורתית.

בזמן השואה נמחו קהילות דוברי הלדינו ביוון וביוגוסלביה, ויחד עמן נגדע ענף חשוב של הלדינו. אולם מאז שנות השמונים של המאה הקודמת, הלדינו נהנית מפריחה אקדמית ואמנותית, לרבות מרכזי מחקר באוניברסיטאות, פרסומים וכנסים בינלאומיים. היא זוכה להתעניינות בקרב דוברי ספרדית בספרד ובדרום אמריקה, הרואים בה המשך של התרבות שלהם, ומסתמנת גם התעוררות ביצירה הספרותית בתחומי השירה, הסיפורת והתרגומים הספרותיים.

"אנשים מעידים שיש להם חיי רגש ונפש שמתקיימים רק בשפה הזאת, המעניקה להם הבעה ותוכן. מתוך הצורך הפסיכולוגי הזה צומחת יצירה בת זמננו בלדינו, ובאינטרנט יש אתר ששמו "לדינו קומוניטה" (קהילת לדינו), שבו אנשים מכל העולם מדברים את השפה באופן יומיומי ויוצרים מצב שהגדרתי במחקריי כ'מולדת דיגיטלית'," אומרת הלד.

ויטלי פררה, בן 71, משוחח עד היום עם אחיו בלדינו, משתתף ב"פרלמנט" של דוברי לדינו אחת לשבוע, מספר סיפורים בלדינו במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים ואף העלה מופעי סטנדאפ בלדינו בארץ ובעולם. "נולדתי באיסטנבול שבטורקיה, ושפת אמי עד גיל שמונה הייתה לדינו," הוא מספר. "זו השפה היחידה שדיברנו בבית עד יום עלותי ארצה בגפי, בגיל 15. חזרתי לדבר לדינו עם סוחרי עורות ונעליים, מרביתם יהודים טורקים שעלו ארצה, כשעבדתי בשיווק מוצרי עור לפרנסתי בזמן שלמדתי משחק בסטודיו של ניסן נתיב. בשבילי לדבר לדינו זו חגיגה. זו שפה שהיא בית. זה ביטחון. כשחזרתי ללדינו הרגשתי בטוח בעצמי. פתאום הייתי שוב אני."

הלד מעריכה כי הלדינו נמצאת כיום בתהליך של שינוי. "קשה להעריך במדויק אם ומתי יביא תהליך זה להיכחדותה, אך ברור שבנקודת זמן זו הוא מעיד על היהפכה מכלי תקשורת חיוני לכלי תרבותי ואישי-נפשי." ואילו שורצולד טוענת כי כשילכו לעולמם דובריה האחרונים של הלדינו, היא תיהפך לשפה אקדמית. כך קרה ללטינית וללשונות אחרות, וזה גם מצבן של השפות היהודיות חכתיה, ארמית-יהודית, ערבית-יהודית על להגיה השונים ועוד. "שימושן כלשון יומיום מוגבל מאוד לאוכלוסייה מבוגרת, אך יש להן חיים במחקר האוניברסיטאי ובעולם התרבות והאינטרנט."

נותרנו אפוא עם היידיש. אף שמיליוני דוברי יידיש נספו בשואה וקהילותיהם נחרבו, זו השפה היהודית היחידה שאינה נמצאת בסכנת הכחדה ממשית ואף זוכה לתחייה מסוימת, אך גם עתידה אינו מובטח. "ליידיש עדיין יש דוברים רבים, לפחות בהשוואה לשאר השפות היהודיות, בעיקר בקרב קהילות חסידים מסוימות," אומר ד"ר צבי סדן (צוגויה סאסאקי), בלשן ומרצה בכיר לבלשנות עברית באוניברסיטת בר אילן. לדבריו, קהילות אלה מייחסות ליידיש חשיבות רבה כחלק מזהותן וכמכשיר חברתי להתבדלות מהסביבה. הדיבור בה הוא גם אידיאולוגי, כדי שלא לדבר בשפת הקודש. "הם עדיין מעבירים את השפה לילדיהם, כך שיש לה קהלים טבעיים שמדברים אותה באופן יומיומי, ממשיכים אותה ועל ידי כך משמרים אותה."

גם מבחינה אקדמית ותרבותית היידיש פורחת. יש תיאטרון יידי; השפה נלמדת באוניברסיטאות וגם בבתי ספר בארץ ובחוץ לארץ, ומספר הולך וגדל של אנשים, לרבות יהודים לא אשכנזים ולא יהודים, מנסים לרכוש את השפה. "אין ספק שיש ביידיש עניין אינטלקטואלי ותרבותי, ואולם אין בגורמים החיצוניים הללו כדי להציל אותה," טוען סדן. "לימוד השפה לא אומר שאנשים ישתמשו בה כשפה יומיומית ויתחילו לדבר אותה בבית." לשאלה מה יהיה סופה, הוא משיב: "בשביס זינגר אמר פעם שהיידיש גוססת כבר אלף שנים."

ולמרות זאת, הדינמיקה של שפות יהודיות ממשיכה, ובעת האחרונה צצים אף ניצנים של שפות יהודיות חדשות, כמו אנגלית-יהודית, המוכרת גם בשם "ישיביש" (Yeshivish), שהולכת ונרקמת בישיבות החרדיות בארצות הברית. "היא מאופיינת בהשפעה יידית רבה, הבאה לידי ביטוי לא רק באוצר המילים אלא גם בדקדוק ובאינטונציה," אומר סדן. "זו שפה שנמצאת בשלב היוולדות, ומתפתחת רק במקומות שבהם יש יידישקייט. למעשה, אנחנו רואים מול עינינו מדוע וכיצד נוצרת שפה יהודית, ובהשלכה - מדוע וכיצד נוצרו שפות יהודיות."

לקריאת כל התגובות ברצף