 |
|
/images/archive/gallery/376/303.jpg משפט דמיאניוק. צילומים: סקופ 80, שמואל רחמני 
|
|
|
|
משפט האיוולת |
|
|
|
|
משפט קסטנר לא היה צריך כלל
להיערך. במשפט דמיאניוק נשפט
האיש הלא נכון. כתם על הצדק |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
משה גורלי
12/10/2005 12:00
|
|
|
|
|
|
|
|
בין השואה, הניצולים והקורבנות, לבין מדינת ישראל מאז הקמתה, קיימת מערכת יחסים מורכבת ביותר. "הישראלי החדש", הלוחם , עובד האדמה החזק והבריא בנפשו עוצב בהשראת דוד בן-גוריון כאנטיתזה ליהודי הגלותי, זה שטענו כי הלך כצאן לטבח, כמעט ללא התנגדות. במידה רבה, המדינה הוקמה כדי לקלוט את שארית הפליטה, אך גם כדי לדחות את רוחה, תכניה ואת אשר סימלה. מעניין שהניסיונות הראשונים של החברה והמדינה בישראל להעמיק אל מוראות התקופה נעשו דרך המשפט. דרך שלושה משפטים גדולים שניסו לגולל את הסיפור.
שניים מהם - ומסיבות שיובהרו בהמשך - נבחרו לעטר את "מצעד האיוולת" של המשפט הישראלי. השלישי הוא משפטו של אדולף אייכמן. השניים שלא היו צריכים כלל להתקיים הם תביעת הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד שהפכה ל"פרשת קסטנר", והמשפט של הוואכמן ג'ון דמיאניוק.
די בשורה התחתונה של שתי פרשות אלה כדי לזהות את האיוולת. קסטנר, שלא רצה כלל במשפט הדיבה, נרצח עוד לפני שזכה לראות את בית המשפט העליון מטהר את שמו מהאשם הנורא שהטיל בו השופט בנימין הלוי כאילו "מכר את נפשו לשטן". דמיאניוק, שנידון למוות בבית המשפט המחוזי, הורד מחבל התלייה על ידי בית המשפט העליון, למרות שהיה קלגס אוקראיני רצחני בשירות הנאצים. תעתועי הזיהוי זיכוהו "מחמת הספק" מהיותו "איוון האיום" מטרבלינקה.
אלא שאיוולת אמיתית איננה רק סך המבוכות והנזקים שגרמו שני משפטים אלה, איוולת היא בעיקר שילוב של תוצאה גרועה שניתן היה לצפותה מראש אילו מקבלי ההחלטות היו שקולים יותר ויהירים פחות. ובעיקר, אילו השכילו להתייחס למשפט כמשפט, על מסגרתו ומגבלותיו, ולא כהצגת ראווה תיאטרלית, היסטורית ופוליטית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
משפט קסטנר: הפוליטיקה רצתה זירה
|
|
|
|
|
מלכיאל גרינוולד, ישיש תמהוני יליד הונגריה, שהיה חבר באצ"ל ובלח"י, היה בן 71 כששכפל וחילק עלון שוליים זניח, שבו כלל את דעתו על ישראל קסטנר, מי שהיה דובר משרד המסחר והתעשייה בממשלת מפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים ובכך "אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחיי היקרים", כתב . קסטנר לא חפץ בהגשת תביעת דיבה. גם שר המשפטים פנחס רוזן והשר הממונה על קסטנר, דב יוסף, לא רצו משפט. מי שהתעקש היה היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן.
קסטנר הועמד בפני ברירה: או שיתלונן או שיתפטר. אלא שמהר מאוד הפך קסטנר ממאשים לנאשם. ולצדו נגררה אל ספסל הנאשמים צמרת היישוב על מוסדותיו - מפא"י, הסוכנות, ההסתדרות. מה שהחל כמשפט שולי הפך למשפט העשור ולאירוע מרכזי בתולדות המדינה. עלון שמקומו הטבעי בפח האשפה הסעיר את המערכת הפוליטית (מפא"י ירדה מ-45 מנדטים בכנסת השנייה ל-40 בכנסת השלישית) והניב את הרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל מאז הקמתה.
מי שהתניע את המהלך היה, כאמור, חיים כהן. פרופ' פנינה להב, בביוגרפיה של אגרנט ( " ישראל במשפט" ) כותבת: "חיים כהן, שבעוד שנים אחדות ימונה שופט בית המשפט העליון וירכוש מוניטין של מגן זכויות האזרח, היה באותה עת שרת נאמן של הממשל, גדוש איסטניסיות חסרת סובלנות ואמונה יוקדת שהאמת אחת היא ואין שנייה לה. כהן מעולם לא הודה ששגה כאשר החליט להעמיד את גרינוולד לדין ועם זאת אין ספק שהוא לא חזה את התופת שהכין לו שמואל תמיר, סניגור ההגנה, כחלק מקו ההגנה של גרינוולד".
כהן באמת לא חזה. עובדה שלשדה הקרב המשפטי שלח בתחילה פרקליט אלמוני, אמנון תל, ולא את אחד מתותחי הפרקליטות דאז כצבי טרלו, גבי בך או מרים בן-פורת. כהן לא חזה כיצד ירחיב תמיר את המשפט למתקפה פרועה ויוקדת ממשטמה על "מנגנון החושך", בלשונו , של מפא"י. ובעיקר, כהן לא חזה את החופש הרב שיאפשר השופט בנימין הלוי לתמיר. כהן רצה משפט תחום ומוגבל בהיקפו לבירור עובדות הדיבה הבסיסיות, אבל קיבל שערורייה ציבורית ופוליטית מתוקשרת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ישראל קסטנר
| /images/archive/gallery/376/302.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשראש הממשלה משה שרת הבין מה קורה, הוא ביקש מכהן ליטול לידיו את ניהול התביעה. אבל זה היה כבר מאוחר מדי. כהן, שהעלה את ההצגה הזו, הפך בה לניצב. תמיר והלוי ניהלו את העסק.
הלוי, כמו תמיר, היה שייך לימין הפוליטי. לימים היה חבר כנסת מטעם חירות. קשה לשלול את האפשרות שהשניים זיהו ומיצו עד תום את ההזדמנות הנפלאה שנפלה לידיהם לקעקע ולהוקיע את המפא"יניקים שנואי נפשם.
כהן, בביוגרפיה שכתב, "מבוא אישי", תולה את ההסתבכות בקסטנר, בתמיר ובהלוי: "עדותו של קסטנר עצמו עשתה רושם עגום. בחקירות אכזריות ובלתי מרוסנות הצליח תמיר לסבך את קסטנר בסתירות רבות, ולהביאו לידי מבוכה וזעם ותגובות אגרסיביות ובלתי ענייניות. על הסתירות הללו בנה הסניגור את טיעונו, שקסטנר אינו אלא שקרן יהיר, בלתי מהימן ובלתי אחראי, ושהוא מסוגל לכל רעה שבעולם. ואמנם מילאה ההופעה האומללה של קסטנר בתא העדים תפקיד חשוב - אם לא מכריע - בגיבוש מסקנותיו המרשיעות של השופט. מה שטענתי לפניו, שחייב הוא לשפוט את מעשיו ומחדליו של קסטנר בהונגריה של אז, ולא את סתירותיו וסטיותיו מהיום, כנראה לא עשה עליו רושם".
לפי כהן, האשמים הם קסטנר שהיה עד גרוע, תמיר שהיה חוקר אכזרי ובלתי מרוסן, והשופט הלוי שלא התרשם מטיעוניו של כהן. כהן מוציא עצמו מחשבון הנפש ההיסטורי, מאחריותו למשפט המיותר הזה.
אישום פלילי על דיבה הוא הליך נדיר. קסטנר והשרים רוזן ויוסף לא רצו בו. מדוע התעקש כהן? מפני שסבר כי רפש שנזרק בעובד ציבור הוא רפש שנזרק במדינה. עובד הציבור יכול למחול על כבודו, אך לא על כבוד המדינה.
בעולם המושגים, בוודאי המשפטי, של היום, נימוק כזה הוא מופרך, וכבודם של אנשי ציבור אינו מזוהה עם כבוד המדינה. נימוק כזה תאם את אופיו של כהן, אדם בעל גאווה אישית ללא גבול. להב מוצאת סיבה נוספת להגן על החלטתו של כהן: "לחברה הישראלית של אז לא היתה תרבות פוליטית ומשפטית שממנה יכול היה היועץ המשפטי לשאוב הדרכה וכיוון. מדינת ישראל היתה בת ארבע שנים וייתכן מאוד שמנהיגיה טרם למדו שהכוח האדיר המצוי במנגנוני השלטון אף הוא מוגבל וכי מלחמה בפנאטיות אידאולוגית בין כותלי בית המשפט קשה אלף מונים מפעולת תגמול המתבצעת מעבר לגבול".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הטרגדיה האישית של קסטנר נגזרה מהכישרון של תמיר לרדד את האופציות שעמדו בפני יהודי אירופה הכבושה לשתיים: דרך היודנראט או דרך המרד. שיתוף פעולה מתרפס עם הנאצים שהוביל בסופו של דבר לשמד או דרך גטו ורשה ההרואית. הלוי לא השכיל, אולי לא רצה, לרדת לדילמות האנושיות המורכבות, לחוסר הוודאות הכאוטי, לצניעות ולאחריות שמתחייבים משיפוט בדיעבד של מוראות התקופה. בפסק דינו קבע הלוי כי בהסכימו לקבל מידי הגרמנים את הרכבת, הבטיח את שיתוף הפעולה שלו עימם. בלשונו הציורית כתב הלוי: "אפחד מהיוונים אף שהם מביאים מתנות. בקבלו את המתנה הזאת מכר קסטנר את נפשו לשטן".
אגב, בכל 234 עמודי פסק הדין מכנה הלוי את קסטנר בשם "ק". ההנחה היחידה אולי שמקבל קסטנר אצל הלוי הוא בזיהוי עם אותו ק. , גיבור ספרו של קפקא, "המשפט". ואכן , גורלו של קסטנר היה קפקאי במידה רבה - כמי שנגרר בעל כורחו למערבולת שפשרה ועוצמתה גדולים מיכולתו להתמודד עימה, מערבולת שבהדרגה סחפה אותו אל מותו.
קסטנר נרצח במרס 57' בעוד ערעורו תלוי ועומד בבית המשפט העליון. זאב אקשטיין, דן שמר ויוסף מנקס, לכולם קשרים עם חוגי לח"י, הורשעו ברצח, נידונו למאסרי עולם ושוחררו מכלאם אחרי שש שנים "בצעד מעורר תמיהה שגם ראש הממשלה דוד בן-גוריון היה מעורב בו", כפי שכתב ההיסטוריון ד"ר יחיעם וייץ.
הערעור נשמע בפני חמישה שופטים בבית המשפט העליון, שטיהרו את קסטנר ממרבית ממצאי הלוי ברוב של ארבעה נגד אחד (השופט משה זילברג). השופט שמעון אגרנט, שכתב את דעת הרוב, שלל את תיאוריית "מכר את נפשו לשטן" כמיוסדת על כמה פיקציות מופרכות ובראשן ההנחה כאילו אייכמן וקסטנר ניהלו משא ומתן כשני צדדים שווי כוח וזכויות. עיקר ביקורתו של אגרנט על הלוי לא היתה רק לעניין העובדות שקבע והתוצאה שאליה הגיע, אלא ליומרה הבלתי ריאלית של שופט ומשפט להגיע לחקר האמת בפרשות היסטוריות שאין כל אפשרות לכנסן למסגרת של ראיות, כללים ופרוצדורה משפטית.
"במיוחד", אומר פרופ' יורם שחר, מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, "שהעסק מנוהל בידי שלושה ענקי אגו ככהן, תמיר והלוי, שאינם יודעים את סוד הריסון. האיוולת מתרחשת כשאנשים בעמדות כוח לא יודעים ריסון מהו. זה התחיל בגאווה של כהן, נמשך בשאפתנות של תמיר והסתיים ברצונו של הלוי להיות גיבור באמצעות המשפט.
"לא היתה סיבה להגיש את המשפט הזה, בוודאי שלא לנהל אותו כפי שהתנהל, ולא לסיימו בפסק דין שחורג לאין שיעור מהמתבקש במשפט דיבה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משפט דמיאניוק: רגע האמת של העליון
|
|
|
|
|
מלבד היותם "משפטי שואה" והעובדה שנוהלו כ"משפטי ראווה", אין קשר ישיר, בוודאי שלא קו שמחבר, בין פרשת קסטנר למשפט דמיאניוק. ביניהם התקיים משפטו של אדולף אייכמן, שגם אותו מותר לכנות משפט ראווה, אבל לפחות היה ממוקד (לא כמו ב"קסטנר" ) וכלפי האדם הנכון (לא כמו ב"דמיאניוק").
הסגרת דמיאניוק ושפיטתו בישראל נגזרו מאמביציה מיוחדת של ראש הממשלה דאז מנחם בגין. בגין הוביל את הליכוד לשלטון במהפך 77'. והנה, המשימה הראשונה שזימנה האירוניה ההיסטורית לממשלת הימין הראשונה היתה השלום עם מצרים.
בגין חש ששליחותו המנהיגותית לא תושלם מבלי מלחמה מפוארת להצלת ישראל ושפיטת בן עוולה נאצי. הוא רצה "מלחמת ששת הימים" ואייכמן משלו. ומה הוא קיבל? את ביצת לבנון ואת הבוץ של דמיאניוק. שתי הסתבכויות שמבחן האיוולת שבהן אינו רק התוצאה אלא השאלה אם היה ניתן למונעה.
"ערב בקשת ההסגרה", מספרת נעמי לויצקי בביוגרפיה של אהרן ברק "כבודו", " ביקש שר המשפטים דאז, משה נסים, את חוות דעתו של אברהם שלום, ראש השב"כ. . . לדעתי זו טעות, ענה לו שלום, אני לא הייתי מבקש את הסגרתו. משפט אייכמן כבר היה לנו, ודמיאניוקים יש לצערי עשרות אלפים. זה בורג ק טן, שקשה יהיה להוכיח שהוא איוון האיום; שיטפלו בו אחרים. כך יעץ שלום, אבל דעתו לא נתקבלה".
עצתו של שלום נתמכה בספק נוסף לגבי זהותו האמיתית של האיש. עדים אכן זיהו אותו כ"איוון האיום מטרבלינקה", אך מידע שהיה בידי משרד המשפטים הצביע על דמיאניוק אחר שהיה בכלל בסוביבור.
אבל מה לספקות אלה מול ההזדמנות החגיגית לנהל משפט מתוקשר וסנסציוני. בנימין הלוי כבר לא בסביבה, לכן הוצב בראש ההרכב המיוחד השופט דב לוין. לוין היה חבר בצוות של תמיר במשפט גרינוולד-קסטנר, עובדה שמן הסתם לא הרתיעה אותו מלנהל הצגה ולא משפט. הזירה הופקעה מאולם משפט לתיאטרון ירושלים, מצלמות הטלוויזיה הוכנסו והשופטים הזמינו את כל קטעי העיתונים שסיקרו את המשפט עם הקפה של הבוקר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דמיאניוק הורשע על פי זיהוי העדים בלבד. זיהוי מפוקפק משפטית בגלל מרחק הזמן, ובעיקר בגלל נטייתם הטבעית של העדים לזיהוי פוזיטיבי שאיפשר להם למצות את "הנקמה" בקלגס האוקראיני. ואז הגיעה שאלת העונש. "עד עצם היום הזה", כותבת לויצקי, "מזכירים במסדרונות בית המשפט העליון את העובדה שהישיבה שבה דנו השופטים את דמיאניוק למוות ארכה פחות משעה".
דמיאניוק נחלץ מחבל התלייה בערעור, לאחר שרשרת של אירועים שהמזל והאקראיות שלטו בהם. ראשית, שמיעת הערעור נדחתה בגלל התאבדותו של אחד הסניגורים, עורך הדין והשופט לשעבר דב איתן. דחייה נוספת הושגה לאחר שפרקליטו של דמיאניוק, יורם שפטל, הותקף בחומצה שהותזה לעינו.
המזל המשיך לשחק להגנה בדמות עדותה של זונה פולנייה שנחשפה בתחקיר טלוויזיה אמריקני, שבו טענה ש"איוון האיום" הוא איוון מרצ'נקו ולא דמיאניוק. ולבסוף, פתיחת שערי ברית המועצות אפשרה לחפש ראיות חדשות. התובע מיכאל שקד נסע ואסף עדויות שחיזקו את ההנחה הראשונית במשרד המשפטים: דמיאניוק היה ואכמן בסוביבור ואילו איוון האיום מטרבלינקה הוא איוון מרצ'נקו.
הוויכוח כעת עבר לשאלה האם ניתן להרשיע את דמיאניוק על סוביבור, לאחר שנידון למוות על טרבלינקה. התובע שקד טען שאינו רואה הבדל בין דחיפת ילד לתא גזים בטרבלינקה או בסוביבור. אלא שהשופטים בהנהגת שמגר, לא לפני מחלוקת עמוקה, הכריעו בעד "זיכוי מחמת הספק". למרות שניתן היה להרשיעו, נקבע לבסוף כי העובדה שהמשפט התנהל כנגד האדם הלא נכון, די בה משפטית כדי לחלצו למרות פשעיו.
אפשר להתווכח על החלטה זו של בית המשפט העליון. ניתן לראות בה תעודת כבוד לבית המשפט העליון ש"הודה" בטעות. ניתן לראות תעודת עניות בדקדקנות המשפטית ששחררה לחופשי פושע מלחמה. ההתלבטות הזו היתה נחסכת, כדרכה של כל איוולת, אילו היו מקדימים מחשבה למעשה, ראיות להרשעה, וכמובן, משפט אמיתי להצגה.
משפט שואה לא מקיימים במקום שיש ספק לגבי זיהוי. במשפט שואה לא אמורים להיזקק למסמכי קג"ב שחשודים תדיר כמזויפים. משפט שואה לא מנהלים כנגד דג רקק. האמביציה של בגין לשחזר את משפט אייכמן הניעה את האיוולת הזו שבסופו של יום גרמה רק נזק, הוצאות ועוגמת נפש.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גבולות הכלי השיפוטי
|
|
|
|
|
אם יש לקח כללי שמחבר את משפט קסטנר ומשפט דמיאניוק לתובנה כללית יותר, שאינה מתמקדת בטעות כזו או אחרת, צריך למקד את הדיון בשאלה מהו משפט, מהן מטרותיו, מהם כלליו ובעיקר מהם גבולותיו ומגבלותיו.
הכישלונות בקסטנר ובדמיאניוק הם תוצאה של שימוש בכלי המשפטי למטרות שכלל לא נועד להן. במקרה הראשון, העסק יצא מכלל שליטה בגלל סניגור ושופט בעלי אג'נדה פוליטית והיסטורית שעשו בכלים המשפטיים שהועמדו לרשותם ככל העולה על רוחם. במקרה השני, הכישלון נזקף לחובת הלהיטות להפעיל את הכלי המשפטי כדי לספק גחמה רעיונית של מנהיג פוליטי. בשני המקרים נפרצו מסגרות הזהירות, האחריות והצניעות שמתחייבות מניהול משפט. שמתחייבות ממהות משפט.
הלקח הזה מתכתב, בשינויים המתחייבים, עם המתרחש בימינו אלה. המשפטיזציה שהשתלטה על החברה הישראלית רואה במשפט חזות הכל ומטילה לפתחו אתגרים, ציפיות ומשימות שהוא אינו בנוי להגשימם. אלא שבמקום לדחות ציפיות אלה, להתרכז במלאכה השיפוטית הצנועה, התרחבה האג' נדה השיפוטית ופרשה כנפיה לעבר תכנים חינוכיים, תרבותיים, ערכיים, פוליטיים, היסטוריים. יש לה יומרה ללמד גם דרך וגם מוסר. הכל שפיט, ולכל פתרון משפטי. הסכנה שאורבת למי שזורע את הרוח הזו היא שסופו לקצור סופה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | די בשורה התחתונה של שתי פרשות אלה כדי לזהות את האיוולת. קסטנר, שלא רצה כלל במשפט הדיבה, נרצח עוד לפני שזכה לראות את בית המשפט העליון מטהר את שמו מהאשם הנורא שהטיל בו השופט בנימין הלוי כאילו "מכר את נפשו לשטן". דמיאניוק, שנידון למוות בבית המשפט המחוזי, הורד מחבל התלייה על ידי בית המשפט העליון, למרות שהיה קלגס אוקראיני רצחני בשירות הנאצים. תעתועי הזיהוי זיכוהו "מחמת הספק" מהיותו "איוון האיום" מטרבלינקה | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
