עקרון הרצף: הפרסומאי והסופר אורי לברון על אבהות
איך זה היה להיות ילד, איך זה להיות אבא? הפרסומאי והסופר אורי לברון חוזר לילדות ומדבר על אבהות
בחזרה לילדות: אני בן חמש. ילד שאוהב לשחק בלגו, בונה עולמות דמיוניים וחי בהם לשעתיים. מעדיף את השטיח בסלון על פני כל מקום אחר בתבל. אבא שלי, שהוא מהנדס ומבין דבר או שניים בבנייה, מתיישב לצדי ומשחק איתי. אני רוצה לבנות בניין בעל גג משולש, אף פעם לא בניתי כזה. כשאני שואל אותו 'מה מתחבר למה?' הוא אומר 'מה שמתחבר לך זה טוב'.
גיל שבע, אחותי ואני במיטת קומתיים. היא למעלה, כדרכן של אחיות גדולות. לפני שנרדמים היא אומרת 'משעמם לי, יש לך סיפור מעניין?' אני אומר'בטח' ומרוב התרגשות על כך שאחותי הגדולה רוצה לשמוע ממני סיפור, מיד ממציא משהו, סיפור ראשון מבין רבים.
גיל 11, אני כותב חיבור לבית הספר, מראה אותו לאמא במרפסת בזמן שהיא תולה כביסה.
חזרה לאבא. אני בערך בן 12. שבת בבוקר, הוא מעיר אותי מוקדם,'אני צריך אותך, היום צובעים את הסלון'.
"אני מניח שלא ראיתי את עצמי כאדם יצירתי בילדות. אבל משהו שם, בביטחון העצמי שנטעו בי, במקום שנפתח עבורי כמספר הסיפורים של המשפחה, המשהו הזה הוא הבסיס שמאפשר לי לכתוב היום. לדעת שמה 'שמתחבר לך' זה מה שטוב, לדעת שסומכים עליך כשצובעים את הסלון, לדעת שיש מי שרוצה לשמוע סיפור שהמצאת, ללמוד לקבל ביקורת ולהבין שאתה מסוגל ליותר, אלה החומרים שמהם כנראה מורכבת היצירתיות שלי".
מיקה, גלי וגיא, שלושת ילדינו. במה הם דומים לי? במה הם דומים לאשתי? במה הם דומים זה לזה, או אפילו לעצמם כשהיו קטנים יותר? הם הרי משתנים לנגד עינינו כל הזמן. עושים את הבחירות שלהם - למרות שניסינו לכוון ואז פתאום להראות לך ברכה שכתבו לחבר ליום הולדת, או סתם צילום שצילמו, יצירות קטנות שלהם שעשו כבדרך אגב, שגורמות לך לחייך או לפעמים לדמוע. אז איך מכוונים אותם, ולאן, והאם בכלל צריך?
"כל מה שאנחנו יכולים לעשות, הוא את אותו הדבר שעשו עבורי הוריי. לגרום להם להאמין בעצמם, לתת להם תחושה שמה שהם עושים באמת מעניין אותך, להעביר ביקורת כשצריך אבל כזאת שמקדמת ולא כזאת שתוקעת, ובעיקר לאפשר להם להיסחף ולצלול לכל עולם שמעניין אותם. פשוט לאפשר להם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם