עקרון הרצף: אסי שמעוני על ילדות ואבהות
איך זה להיות ילד? איך זה להיות אבא? בבית של אסף שמעוני, ממקימי תאטרון "פסיק", תמיד פירגנו. לילדים שלו הוא נותן חופש בחירה ועם זאת גם מקפיד על משמעת
גדלתי בבית עם אבא שניהל את הטלוויזיה והיה מאושיות התרבות הגדולות - יצחק שמעוני, ועם אמא שהיתה קריינית ברשות השידור 35 שנה - מרים שמעוני. בשונה מאחי ומאחיותיי שהיו תלמידים טובים, אני הייתי התלמיד הסורר. אבא שלי היה אומר לי כשקיבלתי מספיק:'זה מספיק'. זה מתחבר לעובדה שההורים שלי בחרו לחיות בשכונת קטמון, שהיתה מקום לא אליטיסטי.
"רק בצבא, שם שירתי כשריונר, גיליתי שאני רוצה להיות שחקן. עשינו תרגיל צוות בטנק של ירי בתנועה: הטנק נוסע והפגז יורה. בזמן הנסיעה היתה תקלה בטנק והתותחן לא הצליח לירות. הכל נתקע ונוצרה אנדרלמוסיה. נפלנו לבור, בום, ועף פגז ופגע במטרה. כשהגענו כולם אמרו לנו: 'עשיתם תרגיל מדהים'.
סיפרתי לכולם בחוץ מה קרה בתוך הטנק בליווי הדגמות. כולם היו על הרצפה מרוב צחוק. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת שאני רוצה להיות שחקן, ומשם התחילה הדרך.
כשבחרתי ללמוד תיאטרון בניסן נתיב לא עלתה שום שאלה, האם זה נכון או אולי לא. הגב שקיבלתי מההורים שלי היה מוחלט וטוטאלי. הם לא הרימו גבה, רק רצו שאעשה מה שטוב לי.
גם כשהקמתי את תיאטרון פסיק עם שמוליק הדג'ס הגיבוי היה גדול מאוד. התמיכה ההורית יצאה מכלל תמיכה רגשית והפכה לתמיכה היקפית, למעט פעמים שאמא שלי היתה אומרת: 'אולי כדאי שתלך בכל זאת לתיאטרון הקונבנציונלי?' הפרגון מבית הוא קריטי. זה לא דבר שכיח בתיאטרון, ובמקום הזה זכיתי. אני מעריץ את ההורים שלי על כך. זה לא מובן מאליו".
כאבא:
"יש לנו ילדים מדהימים. בעולם שלנו יוצאים ילדים אינטליגנטיים מאוד, אבל משהו מתפספס בדרך. הכוונה היא לצד היצירתי של הילד, כלומר ליכולת ליצור משהו מכלום ולעשות דברים משום דבר. לתת לילד לפתח את הדמיון שלו וללכת איתו הלאה.
אנחנו מאוד מנסים להקפיד על גבולות. אין אצלנו שעות של ישיבה מול מחשב או מול טלוויזיה כל היום. הכל במידה מסוימת מאוד. הם לא מדברים על זה בכלל ויכולים לא לראות טלוויזיה במשך שבוע, מתוך רצון. כשנותר זמן פנוי, יש זמן ליצירתיות.
רק אתמול הם בנו מחשב מקרטונים ומניירות בעבודת צוות: מסך, מקלדת, הכל. הם בונים ועושים דברים יחד, והיחד שלהם מעצים את היצירתיות שלהם. אני מקשיב לשיחות שלהם ונהנה משיתוף הפעולה ביניהם. אשתי אוספת להם דברים שכביכול יכולים ללכת לפח, כמו גלילי נייר גדולים, והם פשוט יוצרים.
אנחנו נותנים להם חופש לבחור מה שהם רוצים, ועם זאת יש משמעת בבית. לא חיים בפרי-סטייל . הצד היצירתי שלהם מגיע מסבא סרג'יו, צייר ואמן גאון בכל רמ"ח איבריו. אני מאמין שדברים כאלה עוברים במשפחה.
אצל עמרי אני רואה איך הוא עובד עם הגוף. אני לא יודע אם הוא יהיה שחקן אבל יש שם ניצוץ. הבן השני הוא גם שחקן: השובבות והמחשבה. אני לא חושב שהוא יהיה שחקן, אבל אין ספק שהם יקבלו גיבוי מלא. צריך לראות איך הם משתפים את אשד הקטן ביצירה שלהם. הם מראים לו מה הם עושים ומשתפים אותו. היחד שלהם עצום, והוא מזין את היצירתיות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם