אבא הכי בעולם: מה עושים כשאבא בחו"ל כל הזמן?
מה עושים כשאבא עובד בעבודה הדורשת ממנו נסיעות תכופות לחו“ל? כיצד מתמודדים עם הגעגועים? כיצד אמא אמורה להתנהל? ומה קורה בשובו? כל השאלות שעולות לאוויר כשהאבות מתעופפים, נוכחים-נפקדים (ויש הרבה כאלה)
וכיום?
"אחרי חמש שנים שבהן הוא טס בתדירות גבוהה, נקרתה לו הזדמנות והוא שינה את היעד לאירופה. המצב השתפר, הוא עלה בסולם הדרגות והיום הוא בקושי טס. משגרה של נסיעות בנות שבועיים בחודש במקרה הטוב, הוא טס פעם בחודש לשלושה ימים, ובאמת, אין מה להשוות.“
שירלי שגב, מנהלת הדרכה בחברת טלקום, איננה יחידה בשגרת גידול הילדים כמעט לבד. בעידן הקריירה התובענית והכפר הגלובלי, יותר ויותר הורים נמצאים "על הקו,“ ולא מדובר בקו הטלפון, אלא בטיסות השוחקות את שני ההורים ואת חיי המשפחה, ומצריכות תמרון מיוחד ורצון טוב כדי לשמור על שלמות התא המשפחתי.
הילדים התרגלו?
"כאשר נויה הייתה קטנה, היא נהגה לכעוס על עופר בשובו, ולא חייכה אליו. במשך היום היה לה כיף ועמוס, אבל בערב לפני השינה הגעגועים צפו. אבל ככל שהיא גדלה, היא דווקא מצאה סוג של שקט כשעופר לא נמצא. פתאום, למשל, לא היה מי שישב עליה חזק עם השיעורים.
"לנעמה, לעומת זאת, היה מאוד קשה. היא הייתה פורצת בבכי תמרורים מגעגועים לאבא וזה החריף ככל שהיא גדלה. רק נדב לקח את ההיעדרות באופן טבעי יחסית, הוא היה נלהב שאבא במטוס וכמובן נהנה מהמתנות. ככל שהזמן חלף והטכנולוגיה התפתחה, נהגנו לדבר עם עופר בסקייפ, התקנו מצלמה על המחשב וכיום הם לחלוטין רגילים ומתורגלים. הם גדלו, הם עסוקים יותר וזה שיש להם אחד את השני מאוד מסייע.“
עזרה, ללא ספק, היא מילת המפתח, במיוחד כשגם אמא עובדת או לומדת. למזלה של שגב, הוריה וחמותה התגייסו למשימה בימים קבועים, ולא פחות חשוב, גם הבנות עוזרות. "לפני נסיעה של עופר נהגתי להכין את הבנות הגדולות מראש, לתכנן מי ייקח את מי, מה נאכל, זה שבוע בו מתנהלים אחרת,“ אומרת שגב. "הבנות פחות רבו, כי הן רצו לעזור לי ושינסו מותניים".
כיצד נראתה השגרה שלכם?
"היה יותר ניסיון לכייף, לשוב הביתה גמורים ומרוצים. כאשר עופר שהה בחו“ל, נהגתי לעגל פינות, חזרתי הביתה יותר מוקדם, הרשיתי קצת יותר טלוויזיה, הנטייה בגדול הייתה ’לשחרר,‘ לא להיכנס למקומות שלא אדע איך לצאת מהם.“
נינה אבן עזרא, פסיכולוגית קלינית המתמחה בילדים ונוער, טוענת שלאמא יש תפקיד ברור ומוגדר כשאבא בחו“ל. "תפקיד האם הוא לקיים את נוכחות האב בזמן היעדרותו,“ היא אומרת. "אבא צריך להיות בגדר ’נוכח-נעדר‘ - למרות שהוא לא בבית, יש לו מילה, הנוכחות שלו קיימת.“
מדוע זה חשוב?
"הנוכחות הרגשית של הורה יותר חשובה מהנוכחות הפיזית. יש משפחות בהן אבא שב הביתה בחמש, אבל אינו נוכח. אם אמא עושה עבודה טובה כשאבא בחו“ל, הילדים פחות מרגישים בשינוי, וכשהוא חוזר, הכל ממשיך כרגיל.“
חשוב לשמור על נוכחותו של אבא בהיעדרו גם כדי שלא ייווצר מצב שבו הוא חוזר הביתה עם נקיפות מצפון וצורך בעייתי לפצות את הילדים. "חשוב שלא יהיה שינוי מהותי בין התנהגותו של אבא בשהות בחו“ל ובארץ. כאשר הוא בארץ, שיתפקד כאבא ולא כחבר מפנק,“ מדגישה אבן-עזרא. "אבא אינו דמות המגיעה בסופי שבוע כדי לכייף עם הילדים. לאבא יש תפקיד יומיומי, וזה שהוא יודע שמקומו נשמר ירגיע אותו מרגשות האשם".
כיצד שומרים על מקומו של אבא נעדר-נוכח?
"למשל, על אמא לדבר ברבים, ב‘אנחנו,‘ כדי להדגיש את אחדות הדעות, להתנהל כאילו אבא נמצא. ’אתה יודע שאבא ואני לא מרשים לאכול בסלון,‘ ’שאני אעשה לך את החביתה כמו שאבא עושה,‘? ’שנצלם את העבודה לאבא.‘? להזכיר את החוקים או הבחירות שאבא עושה באופן אקטיבי כמה שיותר. דרך נוספת היא כמובן באמצעות שיחות טלפון קבועות ויומיומיות.“
אחת הטעויות הנפוצות, לטענת אבן-עזרא, היא לתת לילדים לישון עם אמא במיטה, אקט המבטל את אבא כנוכח. "המקום של אבא נשמר ליד אמא גם שהוא לא בבית,“ מדגישה אבן-עזרא,
אבל לא רק אמא צריכה לשמור על הנוכחות של אבא כשהוא בחו“ל, גם אבא צריך לעשות זאת. גם כשהוא בעבודה, הוא נדרש לעבוד על הקשר שלו עם ילדיו באופן אקטיבי. "כשאבא בחו“ל, נטל ההוכחה הוא עליו,“ אומרת אבן-עזרא. "עליו להיות מעורב בסדר יומם של הילדים, לדבר איתם, להתעניין בשגרתם, להיות פעיל בפייסבוק, אפילו להכין טבלה מראש עם מבחנים שיש לילד. עליו להוכיח לילדים שהוא מעורב ולהיות דומיננטי יותר מאשר כשהוא בארץ. כל הזמן להתעדכן, ולא רק דרך אמא.“
זה בדיוק מה שלא קרה ל-י.ג. ובעלה, כיום זוג גרוש בשנות החמישים לחייהם, הורים לשני ילדים בוגרים. בעבר היה האב במשך שנים אחראי לשיווק באסיה ובאמריקה מטעם חברת היי-טק, וטס לחו“ל מדי שבוע-שבועיים. "בעלי אז לא היה מודע או לא רצה להיות, לקשיים שנוצרים בעקבות הנסיעות התכופות שלו. הוא היה ’וורקוהוליק‘ גמור, לא הקפיד לשמור על קשר מסודר עם הילדים, שהיו אז קטנים. לעתים קרובות הוא לא היה נגיש, הוא פספס המון דברים אצל הילדים, ולא היה ברגעים קריטיים.“
כמו מה למשל?
"הבן נפל ושבר חוליה ואושפז בבית חולים, פריצה בבית, הילדה פתחה את הראש, דברים שקורים במשך השנים. אני הייתי צעירה ולחוצה, הוא לא היה, ולא תמיד היה אפשר להשיג אותו בזמן אמת. גם כשהוא חזר, לא ממש הרגשנו אותו. לא הייתה לו אז מודעות להתנהל נכון בסיטואציה הזו. טיפלתי בכל תוך כדי העבודה שלי, שגם היא הייתה די תובענית. בסופו של דבר הייתי כל כך מתוסכלת מהמצב שפשוט ’שמתי אותו בצד,‘ התרגלתי לחיות ולגדל את הילדים בלעדיו.“
בני הזוג התגרשו לאחר 12 שנות נישואים, "לא במעט בגלל ההיעדרויות האלה והכעסים שהצטברו בעקבותיהן,“ אומרת י.‘ "אם לא מתנהלים בחוכמה ובהשקעה בסיטואציה הזו, זה כמו רעל מפעפע לחיי הנישואים. הייתי נורא מרירה אז, הרגשתי נטושה וללא תמיכה, מה עוד שאין אצלנו משפחה מורחבת שתסייע. אגב, בדיעבד בעלי לשעבר הצטער על ההתנהלות הזו, וכיום הוא מנסה לפצות את הילדים, שגדלו בינתיים.“
"בשבועות שעופר היה שוהה בחו“ל לא יצאתי עם חברות, לא התעמלתי, זה שבוע שבו הייתי בבית למען הילדים,“ אומרת שירלי שגב. "בהתחלה התעקשתי וניסיתי לצאת בערבים, חשתי מקופחת שעליי לוותר על ענייניי, אבל בסופו של דבר שמתי לב שזה רק מלחיץ אותי.“
אילו התמודדויות נדרשות כאשר את המבוגר האחראי היחיד?
"עצם המחשבה שאני זו שצריכה לקבל את כל ההחלטות בשטח ולהתמודד לבד, מאוד הלחיצה אותי. לא הבנתי איך אמהות חד-הוריות עושות זאת דרך קבע, בין אם זה להחליט על מתן תרופה או כל דבר אחר, כל האחריות עליי. בנוסף, יש את עניין הלינה שתמיד נפגע כשעופר איננו. יש מין דריכות כזו בלילות האלו, אם מי מהילדים התעקש לבוא לישון איתי, נהגתי להסכים, כי זה נתן לי ביטחון.“
האם האחריות, העייפות והבדידות גרמו לכעסים?
"היו כעסים, בייחוד מפני שלפעמים הטיסות היו בהפתעה ונאלצתי לבטל תוכניות. מצד שני, ניסיתי לפרגן לעופר, ואם נוצרה לו הזדמנות לטייל קצת במקומות שהיה בהם, אז שמחתי בשבילו.“
זכורים לך רגעים קשים במיוחד?
"הקושי העיקרי היה מצד אחד לא לגלגל על הילדים את האחריות, הם לא צריכים להיות מבוגרים ולהתחשב בי, אבל מצד שני, להבהיר להם שאני צריכה את ההיערכות שלהם. היה לי קשה כאשר נעמה נכנסה להתקפי בכי שלא ידעתי כיצד להתמודד איתם, והיו גם ייסורי מצפון שבשבוע כזה אין לי זמן לתת לכל אחד זמן איכות בנפרד. אם להישמע קיצונית - המוטו באותו שבוע היה להחזיק אותם בחיים.“
אומרים שמה שלא הורג מחשל, אבל אבן-עזרא לא מוצאת שום סיבה לחשל את הילדים בנסיבות הקיימות. "לעניות דעתי, מיותר לחשל את הילדים למצב כזה, זוהי תופעה שלא היינו בוחרים בה אם הייתה ברירה אחרת. אני חושבת שזה קשה ומבלבל לילדים ומתיש את ההורים,“ היא אומרת. "נכון שזה עדיף על פני אבא שלא עובד או אבא מתוסכל, ומזל שיש אפשרות לעבוד בחו“ל, אבל זה בהחלט לא אידיאלי.“
כיצד בכל זאת ניתן להמתיק את הגלולה המרה?
"באמצעות טקסים. טקס מאפשר למנוע חרדות בכך שהוא נותן לילד כלי לשלוט בו, למשל חשוב שהילד ידע מתי אבא נוסע. נגיד שאבא נוסע בימי שני בבוקר, אז כל ראשון בלילה יש טקס של נשיקה, חיבוק, מכתב שהוא משאיר, המייצג את הפרידה, וכדומה. כמובן שיש לזכור שלא מדובר בגלולת פלא, יהיו ילדים שיתרגלו לזה ויהיו ילדים שפחות.“
איזה משקל יש לאופי הילד בהתמודדות? למי יהיה יותר קל עם ההיעדרויות?
"אופי הילד, אישיותו וכוחותיו הם מאוד משמעותיים, כמו בכל משבר או שינוי. ילד בעל רמת חרדה גבוהה יחסית, יתקשה בכל פעם בפרידה מחדש. ילד בעל אישיות תלותית יותר משאר בני גילו, יתקשה להפנים את דמות האב ללא נוכחותו הפיזית. לעומת זאת, אם מדובר בילד זורם, סתגלן, המאוקלם בסביבתו, סביר להניח שהוא יתרגל בקלות לשגרה שבה אבא לא נמצא בבית.“
היעדרותו של אב למשך ארבעה ימים ויותר אינה עניין פשוט לבנים ולבנות כאחד, אומרת אבן-עזרא. אין הבדל בין המינים, אך יש חשיבות לגיל הילד. "לגיל הילד יש השפעה ביכולת ההסתגלות. ככל שהילד גדול ומסוגל לספור ימים, יותר קל לו להתכונן לשובו של אבא. החל מגיל שש, הוא מבין באמת כמה זמן עבר ועוד כמה זמן נשאר. הגיל הקשה יותר הוא בגיל ארבע, גיל שבו ילדים חשים כמה זמן עבר, אבל לא מסוגלים לכמת אותו והם מבולבלים.“
עופר נהג לשוב לפנות בוקר, כאשר כל הבית ישן. הילדים היו מתעוררים לערימת מתנות ומיד רצים להעירו. בניגוד לסיפורה של י,‘ כאן הבעל גילה מודעות למצב: "עופר לא עשה לעצמו הנחות,“ אומרת שגב. "גם אם הוא זכה לחצי שעת שינה בלילה, הוא היה קם בבוקר לילדים, מכין להם כריכים ולא ויתר לעצמו על החזרה המהירה לשגרה.“
הוא בילה איתם יותר בשובו?
"בדרך כלל כן. נהגתי לקבוע לו תוכניות איתם לאורך השבוע מתוך תחושה שהוא חייב לילדים פיצוי על ההיעדרות. יתרה מכך, הרגשתי בשובו ש‘עכשיו תורי,‘ מאחר שוויתרתי על הפעילויות שלי. בנוסף, היינו מקפידים על מילוי מצברים משפחתיים בסוף השבוע.“
הוא חש נקיפות מצפון על ההיעדרות?
"זה לא קל, אם כי הודות לטכנולוגיה היום זה הרבה יותר פשוט. בעיקר קשה לו כאשר הוא מחמיץ בחינות של נויה. הוא נוהג להכין אותה לבחינות ולוקח את התפקיד מאוד ברצינות.“
ללא ספק, חזרתו של אבא הביתה היא המתנה הכי גדולה, אבל אם הוא חוזר בלי מתנות, הילדים (ששאלת "אבא, מה הבאת לי“? שגורה על לשונם) עלולים להתאכזב.
אף ששגב וילדיה נהנו משלל חובק עולם, בין שזו בובה אוריינטלית או בין שפריטי אופנה עדכניים, לטענת אבן-עזרא, על המתנות להיות צנועות, ובעיקר בעלות משמעות אישית. "רצוי להתחבר לתחביב של כל ילד,“ היא אומרת. "למשל, לילד שמתעניין במוזיקה להביא משהו ייחודי מהתחום, כך שהוא יחוש שאבא חשב עליו. בהמשך למוטו של הורה נעדר-נוכח, גם המתנות יכולות להיות חלק מההמשכיות.
"נאמר שהילד חובב כדורגל, לפני הנסיעה הוא ואבא יכולים לדבר על משחק מסוים, הילד יכול לשלוח לו כתבות בזמן שהוא בנסיעה ואבא יכול לשמור לו כתבות כדורגל מהעיתון המקומי. גם אם זה מאולץ, זה יאפשר לילד לשמור על רצף וליצור התחלה, אמצע וסוף לנסיעה. הדבר דומה למצבים שבהם אנחנו נפרדים מילד בגן ומבקשים שיצייר לנו ציור. זו ההמשכיות שחשובה.“
לפני כמה שנים, בעיצומן של הנסיעות התכופות, ארזה שגב את כל תחושותיה ורגשות הילדים לתוך סיפור ילדים פרי עטה, ששמו "אבא מגלה ארצות“ (הוצאת רימונים), שיצא לאור השנה. הספר מתאר אבא שנאלץ לטוס לעבודה ובתו פותחת את המזוודה הארוזה שלו כדי למנוע ממנו את הנסיעה.
הספר עוסק בשגרת המשפחה עד שובו, בתקשורת עמו בזמן שהוא איננו ובעיקר הוא מדגיש את החזרה הביתה, את השמחה, המתנות והסיפורים חובקי העולם מהמסע.
"עופר נהג להביא לבנות בובות אוריינטליות מכל מדינה שבה היה,“ משחזרת שגב. "ערב אחד, לפני כמה שנים, כשעופר היה בחו“ל, אחי, שהוא מאייר במקצועו, הציע לי לכתוב סיפור והוא יאייר אותו. כתבתי על אבא שנוסע לעבודה ובעיקר חוזר ומספר על כל החוויות שלו. הסיפור ישב הרבה שנים במגירה, עבר הרבה גלגולים ואחרי הרבה תשובות שליליות מהוצאות ספרים הוא יצא לאור. לא ויתרתי, הרגשתי שהספר הזה חייב לצאת.“
מדוע?
"הספר מתאר חיים של משפחות רבות שבהן אחד ההורים רוב הזמן מחוץ לבית. אני עורכת איתו שעות סיפור בחנויות, בגני ילדים ובבתי ספר יסודיים, ושומעת מהתגובות עד כמה התופעה רווחת. סך הכל חוויית הילדים לא בהכרח קשה, זו המציאות שהם גדלים לתוכה. והיום הכל מקובל, הרי לא מעט מהילדים רגילים למשמורות מתחלפות של ההורים.“
"לזוגיות זה עושה טוב או רע,“ מדגישה אבן-עזרא. "אבל לילדים זה ממש לא חייב להיות טראומטי. אם תהיה אקטיביות טובה של שני ההורים והכנה מוקדמת, ילד אפילו יכול לרכוש יכולות הפנמה והסתגלות למצבים משתנים.“
וטיפ שחשוב להפנים?
"תחושת השלמות עם ההחלטה שאבא יעבוד בחו“ל היא חובה. אם אמא אמביוולנטית - זה יצוץ, והשיפוט והביקורת על האבא יהיו שם. אם אבא לא שלם - הילדים ירגישו את התסכול שלו. חייבת להיות החלטה אמיתית ופרגון. אמא חייבת לתת את ברכת הדרך, כמו בכל אירוע משמעותי, אחרת זה יצור המון משברים וכעס שיחלחל לילדים. וכמו בכל דבר, הכנה מוקדמת מקלה את הקשיים ומונעת הרבה הפתעות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם