הקמפיין הוויראלי של הישראלים שמתוודים על אהבתם לעם האיראני ומתחייבים לעולם לא להפציץ אותו הוא השיחה של הרשת בימים האחרונים, ללא ספק. בתור תופעה חדשה יחסית, לכל מי שמתעניין במסרים ויראליים יש פה אולי הזדמנות ללמוד.
אחמדינג'אד. יש לו פה תומכים?צילום: אי-פי
דווקא בזמן שבו מדברים הרבה כל כך על מלחמה, בעיקר בין מנהיגים ובכלי התקשורת המסורתיים, ראוי ורצוי שאזרחים ישמיעו גם קול אחר. בדיוק כפי ששמעון פרס סחף את המדיה החברתית עם קליפ השלום שלו לפני שבועיים, כך גם קמפיין האהבה הזה משמיע קול אחר, שונה, שאנשים צמאים לו. בתקופה לחוצה ואינטנסיבית כל כך כל קול כזה מוביל לשינוי, ולא צריך לצעוק, להתלהם, ליצור פרובוקציה או להתלכלך כדי להשמיע אותו. המדיה החברתית שוב מוכיחה את הכוח הגדול שלה - אף אחד כבר לא צריך להיות סלב מסוג כלשהו כדי להעביר מסר שאחרים יקלטו. לכל אדם יש פוטנציאל להיות זה שיאמר את הדבר הנכון שינגן על מיתרי ליבו של ההמון. והכי חשוב - בניגוד למה שחשבנו, לא רק מחאות "נגד" מצליחות לצבור תאוצה בפייסבוק, אלא גם מחאות חיוביות שהן "בעד".
עד היום אנשים השתמשו ברשת בעיקר כדי להבעיר עצבים, לעורר ייאוש, לצאת לרחובות ולהקים צעקה. זה מה שיפה וחדשני בקמפיין הנוכחי: הוא פותח את הראש לכך שאפשר לעשות ברשת דברים שמעבירים מסר חיובי, ולמרות זאת מסוגלים לצבור כוח. כישראלים, התרגלנו להאמין שאם אנחנו לא צועקים בכל הכוח ועוברים לאלימות, אף אחד לא שומע. הקמפיין הזה הוכיח שזה פשוט לא נכון. תביטו בעובדות: לא די שקמפיין האיראנים סחף את הגולשים הישראלים וגרם לגל של בדיחות ציניות על הדביקות הפתאומית, אלא שהוא פרץ את קירות הרשת הווירטואלית והגיע לBBC, ל-CNN ול דר שפיגל.
אז למי ששכח יש פה חומר למחשבה: מרוב דיבורים על דרמות, על פצצות ועל מלחמות נדמה לנו שהן הפכו לנושאים היחידים שיכולים להניב לנו כותרת טובה. אבל אהבה, מתברר, זה נושא שמוכר. כמעט כמו שנאה.