דון קישוט מודרני: עמיקם לוין נלחם במשטרת התנועה
קיבלתם דוח מהירות? בזכות איש עקשן אחד שהלך נגד המשטרה עד הסוף - יש סיכוי טוב שהוא יבוטל. נא להכיר: האיש שניצח את מצלמות המשטרה
- נטל ההוכחה: על האזרח להוכיח שמכשירי מדידת המהירות אינם אמינים
לטחנות הרוח שבהן נלחם לוין קוראים משטרת התנועה, מכון התקנים, חברת החשמל ורבים מהגופים שמחייבים את חשבונותינו באמצעות מונים אוטומטיים.
בחינת התנהלותם של גורמים אלה מעלה כי במקום לרתום את כוחות הטבע למען האנושות, הם פועלים ממש להפך: למעשה, אלה מאווררי ענק שמשיבים על כולנו רוח רעה.
החדשות הטובות הן שלא מן הנמנע שמשטרת התנועה לא תוכל להרשיע עוד נהגים בישראל בעבירות מהירות. במילים פשוטות: אם נתפסת נוהג במהירות מופרזת ותטען בפני בית משפט את הטענות הנכונות - לא תהיה לשופט ברירה אלא לזכות אותך.
מדוע, ישאלו המבקשים לקדם את הבטיחות בדרכים, יש משהו טוב בחדשות כאלה? האם רצוי שעברייני תנועה ישולחו לחופשי? התשובה מורכבת מעט, אך התקציר הוא זה שייאלץ את המשטרה להפסיק לנצל לרעה את כוחה ולעשות את מה שהיתה צריכה לעשות לפני שנים רבות: לוודא שמכשירי המדידה שלה לא רק תקינים, אלא גם מכוילים ופועלים בדיוק כנדרש ממכשירי מדידה.
שנים ארך משפטו של לוין בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע, שהחל ב-1996, ובסופו זיכה אותו השופט דוד לנדסמן מאשמת נהיגה במהירות מופרזת.
לדברי לוין, "הטענה שלי היתה שמד-מהירות הלייזר (ממל"ז) שבו משתמשת משטרת התנועה לא עבר בדיקת כיול מעולם, וכך גם כל מכשירי מדידת המהירות האחרים של המשטרה. תובעי המשטרה ניסו, כנראה כדי לבלבל את בית המשפט, לאחד את הטענה לגבי אי-ביצוע כיול עם שאלת האמינות של המכשיר - אבל אנחנו הסברנו שאין קשר בין 'אמינות' המכשיר לבין הכיול שלו".
בסופו של דבר ברר השופט לנדסמן את המוץ מהבר ופסק: "כיולו של מכשיר הממל"ז הינה שאלה נפרדת מהאמינות הכללית של המכשיר... (קיים) ספק שמא מכשיר הממל"ז
בשלב זה יכלו אנשי משטרת ישראל לפעול בדרכים שונות, והנכונה ביותר מבחינת הציבור היתה להתחיל לכייל את מכשירי המדידה שבשימושם. חשוב לציין שבדיקת הדיוק של מכשירי מדידה לא אמורה להתבצע בהתנדבות, אלא בהתאם ל"חוק מידות ומשקולות" ולפי דרישות OIML הבינלאומיות, שעליהן חתומה ישראל.
מדינת ישראל דורשת מכל חנווני לכייל פעמיים בשנה את המשקל שבחנותו, ותקנות זהות חלות על כל מכשיר מדידה באשר הוא. אלא שכמו במקרים רבים אחרים, מה שמדינת ישראל דורשת מאזרחיה היא לא תמיד דורשת מעצמה.
לדברי לוין, "האירוניה היא שאם המשטרה היתה מחליטה בשלב הזה לעזוב אותי בשקט ולגנוז את התיק, סביר מאוד שהיתה מצליחה להנציח את המצב לפחות למשך כמה שנים". עם כל הכבוד לפסיקת השופט לנדסמן, היא לא מחייבת אף שופט אחר, ולכן לו רק היו עוזבים את לוין בשקט - אפשר שכל הנושא היה נקבר בין מיליוני הדוחות שמונפקים מדי שנה.
אלא שבמשטרה - אולי בעקבות הניצחון השערורייתי שנחלו בקרב המשפטי באשר לאמינות הממל"ז ואולי מטעמי אגו - החליטו לצאת למלחמה באזרח עמיקם לוין, בלי להביא בחשבון שהם מתעסקים עם הגלגול המודרני והמציאותי של דון קישוט. ב-2001 ערערו פרקליטי המשטרה בפני בית המשפט המחוזי וקראו לביטול פסיקתו של לנדסמן.
לוין ביקש להציג בפני השופט המחוזי, שבפניו נדון הערעור, מסמך של הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, אשר מסביר מהו כיול וכיצד יש לבצעו. אולם פרקליטי המשטרה הצליחו לשכנע את בית המשפט כי מדובר ב"ראיות חדשות".
רגע לפני פרישתו לגמלאות, שנתיים וחצי לאחר הגשת הערעור, החזיר השופט המחוזי את הדיון במסמך לבית המשפט לתעבורה. בספטמבר 2004 נפתח מחדש הדיון בעניין עבירת תנועה לכאורה בת שמונה שנים.
כעבור ארבע שנים זיכה בית המשפט את לוין בפעם השנייה, והשופט לנדסמן קבע: "מכשיר הממל"ז שנמצא בשימוש המשטרה לצורך אכיפה מצריך כיול תקופתי על ידי גורם מקצועי ומוסמך. הבדיקות המבוצעות על ידי המשטרה כיום מעלות ספק באשר לדיוק תוצאות המדידה".
במיוחד ראויה להדגשה אמירתו של השופט לנדסמן, שלא משתמעת לשתי פנים: "לא הצלחתי לרדת לסוף דעתה של משטרת ישראל, המתעקשת לא לערוך כיול תקופתי למכשירי המדידה שבשימושה, שבאמצעותם מועמדים אנשים לדין.
"גם אם המשטרה סבורה כי ניתן להסתפק בכל מיני 'חצאי בדיקות', שאינן מגיעות לדרגת כיול במובן הפשוט של מונח זה - לא ברור לי מדוע כגוף ממשלתי האוכף חוק, היא צריכה להכניס את עצמה למצב שבו ייקבע על ידי בית משפט זה או אחר, כי לנוכח היעדר כיול קיים ספק אם המכשיר ינפיק תוצאות מדידה מדויקות".
לרוע מזלם של מפקדי משטרת ישראל, הם "נפלו" על דווקא על לוין ולא ידעו לרדת בזמן מהעץ שעליו טיפסו. לוין עובד כבר שנים רבות בתחום האיכות של ארגון ותקינה ומייעץ לארגונים כיצד להטמיע סטנדרטים בינלאומיים, בין השאר בקשר לדיוק של מכשירי מדידה ולפרוצדורות ותקנים של בדיקות ומעבדות.
לוין, שמנחה את לקוחותיו כיצד לאמץ ולהנחיל את תקני האיכות והמדידה הנדרשים בעת מסחר עם מדינות מתוקנות, מנסה במשך שנים לתקן תקן שיחייב כיול של כל מכשירי המדידה בישראל, ובמיוחד של מכשירים שקביעתם משמעותית לחיי היומיום כל אזרח.
כך, למשל, הציף לוין את העובדה שחברת החשמל לא מכיילת את מוני החשמל - דבר שעלול לגרום לרבים מאיתנו לשלם ביוקר תמורת החשמל שאנו צורכים. גם בתי החולים לא טורחים לכייל מכשירים רפואיים שונים - דבר שעלול לגרום למותם של חולים ובכל מקרה לפגיעה בטיב הטיפול הרפואי.
מוני הגז בישראל, מוני התקשורת (של חברת בזק ושל חברות הסלולר), מדי הטווח שלפיהם נמדדים שטחי אדמה, מכשירים למדידת קרינה סלולרית, מכשירי מינון רפואיים ומכשירי הקרנה רפואיים - כל אלה לא עוברים כיול, בעיקר משום שהציבור אינו יודע להבחין בין ההגדרות המקצועיות ומבלבל בין "כיול" לבין "איפוס" ובין תקינות ואמינות לבין דיוק.
"משטרת ישראל, כמו מוסדות ממשלתיים נוספים במדינה, מתנהגים כאילו הם מעל החוק. בדרך הם שכחו שלמעשה כל מטרתם אמורה להיות לשרת את האזרח ולפעול למענו", קובע לוין, "מדינת ישראל חתומה על הסכמים בינלאומיים, וחברות שפועלות מול מדינות מתוקנות עומדות בתקנים ובכללים הנהוגים שם. אבל הרגולטור שלנו לא רק מרשה לעצמו להתעלם ממה שלא נוח לו - הוא גם לא פועל כדי להגן על הצרכן במגוון רחב של תחומים".
עם או בלי דון קישוט מסוגו של לוין, המשטרה היתה צריכה להתייחס ברצינות לדברי בית המשפט, להפנים את הביקורת שמתח השופט לנדסמן - ולהתחיל בכיול מכשירי המדידה. במקום להיאבק בלוין, היו השוטרים צריכים להשקיע בקבלת החוק על עצמם ובביצועו. אבל במשטרת ישראל החליטו לערער שוב על פסיקת בית המשפט - אולי מתוך הנחה שלוין משלם את עלות ההגנה המשפטית שלו מכיסו, בזמן שמשטרת ישראל משלמת את עלות ההליך המשפטי מכיס הציבור כולו.
ביוני 2008, 12 שנים לאחר שהחלה הפרשה ושבע שנים לאחר הערעור הראשון, הגישה המשטרה ערעור נוסף - והפעם העלתה שלוש טענות מעניינות אך מקוממות מאוד. ראשית, המשטרה טענה כי היא פועלת לפי הוראות יצרן הממל"ז, ואם הן לא דורשות כיול - הרי שאין צורך בכיול.
בלי להיכנס לשאלות המשפטיות, אפשר להשוות בין טענה זו לטענתו של חנווני, שלפיה יצרן המשקל שבו הוא משתמש לא דורש לבצע כיול - ולכן אין צורך לבצע אותו, גם אם חוק מידות ומשקולות גורס אחרת.
טענתה השנייה של המשטרה היתה שהעדים המומחים שהביא דון קישוט לוין לא מכירים את הממל"ז ולא השתמשו בו. כדי להבין עד כמה הטענה הזו נגועה בציניות ובאבסורד, די אם נזכיר שמשטרת ישראל אינה מאפשרת לעדים מומחים מטעם ההגנה לבחון את מכשיריה. הטענה השלישית ואולי המקוממת ביותר היא שאף חוק במדינת ישראל אינו מחייב לכייל את המכשירים.
סיכומי המשטרה וסיכומיו של לוין בערעור הוגשו כבר בתחילת השנה. אלא שכמו בערעור הראשון, גם ערעור זה נדון תחילה בפני שופט שפרש לגמלאות ולא הכריע בתיק. ב-7 בדצמבר, 13 שנים לאחר שנפתח ההליך, הועבר הערעור (השני) אל שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע רחל ברקאי, שתדון בו בחודשים הקרובים.
ממשטרת התנועה נמסר בתגובה: "הפעלת מכשירי המדידה מתבצעת לפי הוראות היצרן, הבודקות את כיול המכשיר, ומכשיר שאינו עומד בבדיקות אלה נשלח לכיול אצל היצרן. נדגיש כי אמינות המכשיר, לרבות אופן הפעלתו ובדיקתו, הוכרה על ידי בית המשפט העליון בשורה ארוכה של פסקי דין".
הכתבה המלאה מתפרסמת במוסף עסקים שישי
נא להמתין לטעינת התגובות
