נטל ההוכחה: על האזרח להוכיח שמכשירי מדידת המהירות אינם אמינים
לו פעלה משטרת ישראל כמצופה ממשטרה במדינה דמוקרטית, היא היתה צריכה לבצע בדיקות אובייקטיביות למכשירי המדידה שלה ולהציגן בגלוי לציבור - אלא שאינה עושה זאת
- דון קישוט מודרני: עמיקם לוין נלחם במשטרת התנועה
אחד העקרונות היסודיים במשפט פלילי הוא שנטל הראיה חל על התובע, ובמילים פשוטות: המדינה צריכה לספק ראיות להוכחת האשמה מעל כל ספק סביר. כפועל יוצא מכך, כל מכשיר שנעשה בו שימוש כדי להשיג ראיה - בין אם מדובר במצלמת מהירות, נשיפון לבדיקת אלכוהול או מכשיר לזיהוי חומר גנטי - חייב להיות קביל בבית המשפט, לאחר שהתביעה הוכיחה את אמינותו מעל כל ספק.
לו פעלה משטרת ישראל כמצופה ממשטרה במדינה דמוקרטית, היא היתה צריכה לבצע בדיקות אובייקטיביות למכשירי המדידה שלה ולהציגן בגלוי לציבור. אלא שבמקום זאת היא הפעילה את האמצעים שברשותה ב"שיטת מצליח" - שיטה שעבדה כל עוד אף נאשם לא כפר באישום נגדו.
במהלך השנים היו לא מעט נאשמים שטענו כי מכשירי המדידה לא אמינים, וחלקם הצטיידו בחוות דעת של מומחים ובפסקי דין מהעולם. אלא שהמשטרה, כמקובל במדינות טוטליטריות, סירבה להעמיד לרשות עדי ההגנה את המכשירים לבדיקה (למעט
כמה מקרים שבהם נאלצה לעשות זאת בלחץ בתי המשפט) והתישה את הנאשמים בהליכים ארוכים ויקרים.
יחסי הכוחות בין המשטרה לציבור אינם שקולים: בעוד שנאשם משקיע עשרות אלפי שקלים בהגנתו, לעומת תשלום של מאות או אלפי שקלים במקרה המיוחס לו - נציגי המשטרה והפרקליטות נמצאים בבתי המשפט דרך קבע, וניהול הליך זה או אחר לא מעיק על שגרת יומם.
במרוצת הזמן זיכו בתי המשפט לא מעט נאשמים, ובפרקליטות בחרו אם להמשיך בהליכים או להתעלם מהם, במקרה שהליכים אלה לא קבעו תקדימים "מסוכנים" מבחינת המשטרה. לעומת זאת, בכל פעם שהפרקליטות השיגה הרשעה, פסקי הדין "נצברו" עד שהועלתה בפני בית המשפט העליון טענת המשטרה כי "נוצרה מסה קריטית" של הרשעות.
מרגע זה התהפך נטל ההוכחה: המשטרה לא צריכה עוד להוכיח שמכשירי המדידה שלה אמינים, ואילו הנאשמים - אם הם מחליטים להיאבק להוכחת חפותם, צריכים להוכיח שהמכשירים אינם אמינים.
נא להמתין לטעינת התגובות
