יוון: מדינה על סף פשיטת רגל
עולם במשבר: המשבר הכלכלי לא הכה ביוון כפי שהכה באירלנד או באיסלנד, אבל כאן הוא מתורגם לכאוס פוליטי. זה מותנה. יווני, אם תאיים על החופש, העצמאות, החירות והדמוקרטיה שלו, הוא יעלה על בריקדות
(הכתובת על קברו של ניקוס קזנצקיס, הסופר הלאומי של יוון)
אנחנו יושבים בבית נטוש במרכז העיר, לא רחוק מהמוזיאון הארכיאולוגי של אתונה. בחוץ נעים ואביבי, אבל בתוך הבית ריח בירה, סיגריות, ועוד משהו שיתברר בהמשך. הקירות חשופים ושדודים, שריד אחרון לבית מידות שימיו הטובים חלפו.
דלת העץ החיצונית כבדה וסדוקה. רוב הזמן היא נעולה בשרשרת מבפנים ו-3 שומרים מתפרקדים על המדרגות, לובשים ג'ינס וטי-שירט. אם דופקים חזק, חרך נפתח, הפולשים הלא חוקיים מציצים ושואלים בחשדנות מי אתה. התשובה מספקת אותם. "קיבלנו את האי-מייל," הם אומרים, "בוא תיכנס."
"קוראים לי יאניס," אומר הראשון, בחור יווני ואדיב במעיל רוח שחור. "ברוך הבא לקומונה." כבלים של חשמל מונחים בכל מקום, ארגזי בירה ריקים, שקיות זבל ומצבורי מזון. אנחנו עולים במדרגות לחלל הגדול והמרשים שבמרכז הבניין.
על ספה מרוטה יושבות שתי סטודנטיות ממושקפות. הן מחזיקות עטים וניירות ונמצאות באמצע ניסוח מניפסט. את המניפסט הקודם אפשר לקרוא באינטרנט. בין היתר, הוא אומר כך: "תבענו מחדש את הבניין הנטוש הזה כדי להפוך אותו לשטח חברתי חופשי, שבתוכו, בדרך של ארגון עצמי וקולקטיב נשתתף כולנו במזימה למען הריסת העולם הזה... ההתקוממות המתקרבת נמצאת בכל מקום".
שתי המהפכניות לא נראו כה מזימתיות מקרוב. למעשה, הן לוגמות קפה-פרפה, נס קפה יווני קר וחזק. הן שותות אותו מגאלה-גליקו, כלומר עם חלב וסוכר, ואחת מהן פינקה את עצמה בקצפת.
"קיבלנו את המייל שלך ואנחנו יודעים שאתה עיתונאי," אומר יאניס, "אבל לא הספקנו לדון בו. אתה מוזמן להישאר לקפה." אנחנו לא מדברים עם תקשורת קונבנציונלית", הוא מבהיר, "רק חתרנית. אתה עובד בכלי תקשורת חתרני."?"לא בדיוק," אני משיב בזהירות. "נצטרך לדון על זה באספה הכללית," מודיע יאניס.
לא רחוק ממנו יושב על ספסל בחור שמנמן, עם ראסטות, חייכן. שלום, הוא אומר בעברית, אני דימיטריס. לצדו, על הספסל, מונחים כמה בקבוקים. תבין, אנחנו כולנו עסוקים מאוד, הוא מסביר. הבנות מנסחות עכשיו הצעת החלטה. אני צריך להיות במקום כלשהו בעוד 10 דקות. תחזור אחר כך.
תוך כדי שיחה, העיניים מבחינות בכך שדימיטריס עושה משהו עם הבקבוקים שלצדו, אבל המוח לא לגמרי מפנים. הוא ממלא אותם בנוזל צהבהב, עד מחציתם ומדביק עליהם חתיכות נייר. יש ריח משונה באוויר. רק שעה-שעתיים אחר כך תתגנב התהייה: מה דימיטריס מילא שם בבקבוקים?
בבוקר שלמחרת היתה ידיעה בעיתון: הוצתו שני קרונות רכבת בפיראוס, אזור של מעמד הפועלים. כמה שעות לאחר מכן התפרסמה נטילת אחריות באתר פרו-אנרכיסטי: "אנשים לא צריכים להיות מובלים למקום העבודה שלהם כמו מצרכים. יחי המרד."! אי אפשר היה שלא לחשוב על דימיטריס. ועל הבקבוקים.
"החגיגה של דצמבר ריסקה את האינדיבידואליזם ואת החלק הפרטי בחיינו, וה'אנחנו' הקולקטיבי, פרוע ומאושר, זרם לרחובות"
(מניפסט של קבוצה יוונית שפורסם באינטרנט לאחר מהומות דצמבר).
יוון אינה המדינה האירופית שנפגעה בצורה העמוקה ביותר מהמשבר הכלכלי העולמי. היא אפילו לא קרובה לכבוד המפוקפק הזה. באופן פורמלי, יוון אפילו לא היתה במיתון עד תחילת :2009 בזמן שהתמ"ג של הכלכלה האירופית התכווץ ב-1.5% ברבעון האחרון של ,2008 יוון דווקא צמחה ב-.3%
מיותר לציין שבניגוד להונגריה, יוון לא סובלת ממשבר מטבע חמור - בין היתר, משום שהיא חלק מגוש היורו, והבנקים שלה לא עוברים הלאמות דרמטיות.
סופי דימפולו, מנהלת בכירה בסניף האתונאי של בנק ההשקעות פורטיס אומרת שהבנקים היווניים, כמו הישראליים, נקטו מדיניות שמרנית יחסית כלפי מכשירים פיננסיים, אבל היא איננה משלה את עצמה.
"יש לנו בעיות מבניות," אומרת דימפולו, "מצד אחד, יוון נהנית מצמיחה כלכלית טובה. גלי הפיטורים עוד לא החלו להכות כאן. אבל ברור שהבעיה הגדולה עשויה להגיע בקיץ. יוון נשענת על תיירות (תיירות מהווה 17% מהתוצר, נ"א) ויש אזורים שלמים שעושים בכמה חודשי קיץ את הפדיון השנתי שלהם. לבריטים, לגרמנים, אין יותר כסף בשביל יוון. אלה שיגיעו יוציאו הרבה פחות."
דימפולו, בוגרת הלונדון סקול אוף אקונומיקס, מקצוענית ורהוטה, מייצגת את יוון החדשה, זו שנקודת ההתייחסות שלה היא אירופה. הבעיות שהיא מתארת הן בעיות שמדינות מסוימות באירופה יכולות רק להתקנא
בכלל, היוונים מתלוננים מרה על הבירוקרטיה שלהם, אבל זו אומה שהרימה אולימפיאדה, שבנתה רכבת תחתית באתונה בתוך שנים ספורות.
אבל יוון מיוחדת מאוד. כל כך מיוחדת, שאפשר אפילו לטעון שאין מקום חשוב או מרתק יותר לבחון בו את ההשלכות המתמשכות של משבר האשראי הגלובלי על אירופה. לא רק בגלל הנתונים הכלכליים היבשים, אלא בגלל סיבה אחרת לגמרי: חוסר השקט הפוליטי.
הנה מקבץ ידיעות רק מהשבועות האחרונים: מטען חבלה שהתפוצץ סמוך לסניף סיטיבנק (לא היו נפגעים;( מכונית תופת שהתגלתה ונוטרלה ליד סניף אחר של סיטיבנק ברובע קיפסייה היוקרתי; שני שוטרים שנפצעו, אחד באורח קשה, כתוצאה מירי אוטומטי.
הצתות של סניפי מפלגת השלטון היוונית; ניפוץ שמשות של עשרות חנויות ברובע קולונאקי היוקרתי במרכז אתונה; גל הפגנות נגד מדיניות הממשלה שלווה בשביתה כללית, כולל סגירת בתי ספר ונמלי תעופה; מאות חקלאים מהאי כרתים בעימות אלים עם אלפי שוטרים בנמל פיראוס מוחים על נפילה במחירי הסחורות וחוסר סיוע ממשלתי.
משרדיהם של 7 פוליטיקאים בעיר סלוניקי הותקפו במטענים מאולתרים עשויים מכלי גז (נגרם נזק, ללא נפגעים;( ובאותו יום התקפה מתואמת על 5 סניפי בנק באתונה שהושלכו לעברם פצצות תבערה. כולם נשרפו תוך 15 דקות, אבל איש לא נפגע. זו רשימה חלקית בהחלט.
גל אלימות חברתית-פוליטית שוטף את יוון והוא קשור קשר עמוק למשבר הכלכלי. זו הנקודה: יוון היא אבן דרך בהתפתחות המיתון הגלובלי משום שמנהיגים ברחבי אירופה פוזלים אליה בדאגה עמוקה ולעתים בחרדה גלויה.
היא מסמלת עבורם את פוטנציאל ההתלקחות, המטמורפוזה הקלאסית של בעיה כלכלית שהפכה למשבר חברתי-פוליטי. מה שקרה וקורה ביוון קיבל באירופה את הכינוי "הווירוס היווני" - וירוס שאף מנהיג אירופי לא רוצה ללקות בו, והם כולם מכלכלים את צעדיהם בהתאם לדוגמה היוונית.
נשיא צרפת ניקולא סרקוזי חזה במהומות הסטודנטים בבירה היוונית וביטל את הרפורמה הצרפתית הצפויה במערכת החינוך, אחת מהאג'נדות המרכזיות שלו; הוא ראה את אתונה בוערת ופחד מעוד התקוממות בסגנון .1968
בסיפורים כאלה קשה לאתר את נקודת ההתחלה, אבל ברור לגמרי מה היה האירוע שהצית את הלהבות: ב-6 בדצמבר 2008 ירה שוטר והרג את אלקסיס גריגורופולוס, נער בן ,15 ברובע אקסרכייה הבוהמייני, לא רחוק מאוניברסיטת הפוליטכניון. השוטר הואשם ברצח: עדי ראייה טוענים כי הוא ירה בנער בדם קר לאחר שזה קילל אותו.
הרקע הזעיר-בורגני של הנער - אביו הבנקאי ואמו בעלת בוטיק התכשיטים - לא הפחית מעוצמת ההזדהות עמו: הוא הסתובב בסביבה חברתית חתרנית, ברובע הסטודנטים המפורסם במדינה. בתוך פחות מיממה אתונה החלה לבעור. וזו היתה התקוממות של ממש. אלפים התפרעו במרכז העיר במשך שבועות ארוכים, והממשלה למעשה איבדה שליטה על חלקים מסוימים של הבירה.
התמונות מאותם ימים הן תמונות של כאוס מהפכני: מאות מכוניות שרופות והפוכות, משרדי ממשלה שנפרצו ונבזזו, הפגנות של עשרות אלפים מסביב לבניין הפרלמנט, בקבוקי תבערה ומטעני חבלה מושלכים לעבר אלפי שוטרים, בנקים שחלונותיהם מנופצים כולם עם גרפיטי זועק: "אתונה בוערת, ."2009
זו היתה התפרצות מזוככת של זעם ותסכול שהעיתון היווני "קתימריני" כינה "גל האלימות החמור ביותר שיוון ראתה מאז המהפכה ב-."1974 המהומות נתפסו על ידי הציבור היווני כמרי, והן זכו לתמיכה ציבורית רחבה: סקרים שנערכו תוך כדי המהומות גילו ש-60% מהציבור היווני מצהירים שהם רואים את עצמם חלק מ"התקוממות חברתית."
המתקוממים הכריזו על שורה של מוסדות חינוך ואוניברסיטאות כ"כבושים," סילקו את הצוות והשתמשו בהם כבסיסי המרד. המצב הלך והחמיר, עד שהגיע חג המולד ואיתו והחגיגות המשפחתיות המסורתיות: אתונה שקטה סוף כל סוף.
זהו הפוליטכניון! העם היווני, הפוליטכניון הוא נושא הדגל של המאבק המשותף נגד דיקטטורה ולמען הדמוקרטיה"!
(שידור הרדיו שפתח את ההתקוממות נגד שלטון החונטה, (1974
אם אתם מגיעים לאתונה בקרוב, סורו לפוליטכניון. לכו במסדרונותיו. החוקה היוונית אוסרת באופן מוחלט על כניסת צבא או משטרה לשטחי אוניברסיטה, אלא אם רשויותיה מבקשות זאת במפורש.
ההתקוממות בפוליטכניון נחשבת לאחד המחוללים החשובים ביותר בהשבתה של הדמוקרטיה ליוון. מסיבות מובנות, לראשי האוניברסיטאות אין שום כוונה לבקש את כניסת המשטרה או הצבא לשטחיהן. האוניברסיטאות הן שטח אקס-טריטוריאלי, טרה סנטה, עיר מקלט.
זה ניסוי מעניין, לא לאפשר את כניסת רשויות אכיפת החוק לאוניברסיטאות. התוצאה שלו, לפחות באקדמיה היוקרתית הזו, היא קמפוס שנראה כמו אזור מלחמה.
לא רחוק משם, במרכז אתונה, נמצא משרד עורכי הדין של דימיטריס דיאקופולוס וג'ורג' מילונוג'יאניס. זה משרד מבוסס עם קשרים חזקים לממשלה הנוכחית ולמפלגת הניאו-דמוקרטיה שעומדת בראשה.
הם יושבים בבניין משוחזר עם תקרות מרהיבות, לא רחוק מהפלאקה ומהאקרופוליס. שניהם עורכי דין ותיקים ומכובדים מאוד שמייצגים שורה של חברות בינלאומיות ביוון.
אני מספר להם על המראות בפוליטכניון, והם מתעצבנים. "זה ונדליזם לשמו, אין שם שום אידיאולוגיה," אומר ג'ורג,' ששימש בעבר יועץ למשרד ראש הממשלה היווני, "הם משוגעים. רק להרוס הם רוצים. הייתי מבין את ההיגיון המעוות שלהם אם הם היו תוקפים בנייני ממשלה או אפילו משטרה. אבל הם שורפים חנויות של אנשים פשוטים, כאלה שמרוויחים אולי אלף יורו בחודש."
שניהם מתעבים את מחאת השמאל. "פאסוק" (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית היוונית, נ"א,( אומר דימיטריס עם זיק שנון בעיניו, "הם אסון. השלטון שלהם הוא הקטסטרופה ההיסטורית החמורה ביותר שאירעה ליוון מאז הפלישה הרומית."
אתה מגזים, אני מציע. "לא," אומר דימיטריס. "זה אנשים שלא היו בשלטון וברגע שהגיעו אליו, הם חטפו מכל הבא ליד. יוון חוותה מעבר מהיר ביותר מחברה מסורתית, שמבוססת על כנסייה ועל שמרנות בסיסית, לחברה שבנויה רק על כסף. פעם, כדי לגרום לכך שמשהו ייעשה, היה צריך לשלם למישהו בשלטון: היום, אחרי הרפורמות, כולם דורשים כסף. "סוציאליזם.! התוצאה," אומר ג'ורג,' "שהדור הצעיר שלנו לא מוכן לעבוד כבר. הם רק רוצים לצרוך."
אני שואל על המחאה. "הם יוצאים לרחובות ומזהים כל שוטר כנציג הדיקטטורה," אומר דימיטריס. "נכון שהממשלה הנוכחית היא שמרנית: ניאו-דמוקרטיה. אבל הם מאשימים אותה שהיא המשך ישיר לדיקטטורה של החונטה.
"והמשטרה פוחדת להתעמת איתם, פוחדת מההאשמות נגדה. השוטרים עומדים באפס מעשה. מולם עומדים המפגינים האלה: הם רואים את עצמם כאילו הם נאבקים במלחמה רומנטית נגד דיקטטורה שלא קיימת. הכל השתנה ביוון חוץ מהרטוריקה שלהם."
"אלימות היא אג"ח מדינה. קרנות פנסיה שנשדדו והונאות בבורסה. אלימות היא למות על מיטות מתקפלות בבתי חולים, כי אין לך כסף לשחד מישהו. אלימות היא"...
(הבלוגר ,TPTG אתר חתרני יווני)
גם דימיטריס וג'ורג,' שני מייצגים מובהקים של המעמד הבינוני-גבוה שקשור לשלטון השמרני, יודעים שהמחאה ביוון רחבה בהרבה מהתאים הזעירים של האנרכיסטים. קחו לדוגמה את מריה. היא פקידה בכירה בבנק. אנחנו יושבים בבית קפה אופנתי בגליפאדה, אחד הפרברים היקרים באתונה, אם לא באירופה כולה.
הדרך אליה, על שדרות וולרמני, מלאה בסוכנויות מכוניות: פורשה, לקסוס, ב.מ.וו, מרצדס, אלפא רומיאו. גליפאדה הירוקה, האלגנטית, משדרת אובססיביות נדירה במותגים: טומי הילפיגר, ראלף לורן, נאוטיקה.
לא רחוק מהן המרינות הגדולות, אלה שהיאכטות הלבנות מסודרות בהן בזו אחר זו. הפאר שישראלים חושבים עליו מחוויר, ברובו, ליד העושר והעוצמה שמשדרת גליפאדה. לתאוות החיים המפורסמת של היוונים התווספה בעשור האחרון מהפכה עיצובית, ומקומות הבילוי מוקפדים מאוד.
"אצלנו," אומרת מריה, "אם עושים משהו, האסתטיקה חייבת להיות מוקפדת עד הסוף. אסתטיקה זה ערך ביוון".
היא בת ,32 במקור מגליפאדה, מהמשפחות הראשונות. הוריה בנו בניין שלם: לכל אח או אחות הם נתנו קומה. היא גרה איתם, כמובן. אחרי 10 שנים של עבודה בבנק, היא מרוויחה 1,300 יורו, קצת יותר מ-7,000 שקל. יש לה השכלה אקדמית כמובן. המשכורת הממוצעת בישראל, לשם השוואה, היא 7,500 שקל, המשכורת הממוצעת לאקדמאים גבוהה יותר והמשכורות במגזר הבנקאי הישראלי גבוהות בהרבה.
ביוון המשכורת הממוצעת נמוכה מאוד: קצת פחות מ-700 יורו, שהם כ-4,000 שקל. זהו נתון חשוב מאוד אם מביאים בחשבון שהתמ"ג לנפש ביוון גבוה מהתמ"ג לנפש בישראל. במילים אחרות: פערי השכר ביוון הם אדירים, ואפילו מעמד הביניים משתכר משכורות נמוכות מאוד. שוק העבודה מיושן, לא יעיל, אבל נוח מאוד: כמעט כל עובד מקבל משכורת ,13 רבים מקבלים משכורת .14
בני הדור של מריה הם שיצאו לרחובות בדצמבר. הם כנראה גם אלה שיפילו בבחירות הבאות את הממשלה השמרנית המכהנת ביוון, ממשלת ה"ניאו-דמוקרטיה." בני הדור הזה המציאו מושג שמהדהד בכל רחבי אירופה: "דור ה-."700 כדאי להקשיב למונולוג של מריה: זהו מונולוג של דור שלם, לא רק ביוון, אלא ביבשת כולה.
"דור ה-,"700 היא אומרת, "הם אנשים שסיימו לימודים אקדמיים ולא מוצאים עבודה במקצוע שלהם. הם נאלצים לעבוד כמלצרים, למשל. ואם הם כבר מוצאים עבודה במקצוע, הם לא ישתכרו יותר מ-700 יורו. תבין: זו משכורת שאי אפשר לחיות ממנה. הדור שלי, כמעט כולו, גר עם ההורים עד החתונה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שכירות, ובטח שלא לקנות דירה באתונה.
"בדצמבר היו המהומות וההפגנות. אני לא הלכתי, אבל היו לי חברים שהשתתפו. אנשים יצאו לרחובות בגלל התחושה שאין לאן להתקדם. שהכל תקוע, קפוא, והמשבר הכלכלי הופך את זה לגרוע יותר. התחושה שלנו, של כולנו, היא שנשיג פחות ממה שההורים שלנו השיגו."
מה ההבדל ביניכם ובין הוריכם, אני שואל. "הם היו מוכנים להסתפק בפחות. יוון שלהם היתה יוון אחרת. אנחנו רוצים לבזבז. לצרוך. לבלות. מצד אחד, מאז שיוון היא חלק מהאיחוד האירופי, יש לנו יותר הזדמנויות. אתה רואה את חלונות הראווה בגליפאדה.
"מצד שני, אין לנו כסף. ואנחנו יודעים שגם לא יהיה. אז כולם כאן חיים על כרטיסי אשראי. אני יודעת: אני רואה אותם בבנק. אנשים נוהגים בפורשה, ואין להם סנט אחד בחשבון. המוסדות הפיננסיים מצלצלים אליך לטלפון הנייד ומציעים הלוואה, דוחפים לך אותה.
"ככה אנשים צעירים חיים, מהלוואה להלוואה. והמערכת הפוליטית מושחתת, כל כך מושחתת. אני יכולה להבין את האנשים שהלכו להפגנות. אבל להשמיד מכוניות, דירות, חנויות? הם משוגעים. אל תצפה כאן למהפכה: אנחנו 'סופטיס.' אולי נאמין בזה, אבל לא נעשה את זה."
קתרינה היא עורכת דין צעירה ומצליחה מאתונה, בת גילה של מריה. גם היא מכירה אנשים שהשתתפו בהפגנות, גם היא מבינה אותם. היא שוקעת מיד בתיאור ה"אנקסיוקרטיה," מילת מפתח בתרבות הפוליטית היוונית היום. "האנקסיוקרטיה," אומרת קתרינה, "הוא שלטון האווילים, הלא מתאימים. זו התחושה של החברים שלי: אם אתה לא מכיר מישהו בשירות הממשלתי, אין סיכוי שתקבל עבודה שם. ואם תקבל עבודה, תרוויח רק 700 יורו.
"מאז דצמבר, יש סוג של דיכאון באוויר. אף אחד לא מדבר על קניית מכונית חדשה. כולם קנו פה מכוניות חדשות עד לא מזמן. בתשלומים באשראי, כמובן."
הדברים של מריה וקתרינה משתקפים היטב בנתונים הכלכליים היבשים. יוון סובלת מבעיות מבניות חריפות, ובעיקר ממגזר ממשלתי ענק ולא יעיל, עם הטבות מפליגות, כמו פנסיה מוקדמת בגיל 50 לנשים עם ילדים.
החוב הלאומי לנפש עומד על יותר מ-20 אלף יורו 30% - יותר מהממוצע של מדינות האיחוד האירופי. תוצאת ההידרדרות הזו היא שבפעם השלישית ברציפות דרשה הנציבות האירופית מממשלתו של קוסטס קרמנליס לבצע קיצוץ עמוק בהוצאות הממשלתיות ולהפחית את הגירעון הלאומי לסטנדרט האירופי: פחות מ-3%.
בכל מדינה, המשבר חושף את התפרים הגסים, את הקרעים החברתיים ואת השדים בבקבוק. ביוון, האנרכיזם ודחייתה של היררכיה הן תכונות יסוד שזוהו עם מאבקי השחרור: השחרור מהטורקים, המאבק נגד הנאצים והפלת הדיקטטורה.
ולמול התאווה לחופש, עומד הפטריוטיזם היווני, שהפך אותה לאי של יציבות באזור הפכפך. אל תצפו כאן למהפכה: היוונים אוהבים את המדינה שלהם, כמו הישראלים; הם לא רוצים בהפלתה. ומחאותיהם מעידות שנאמנים פצעי אוהב. ארתור מילר, ב"הענק ממארוסי," ספר האהבה שכתב ליוון, אומר שלא היוונים האנישו את האלים: "נהפוך הוא. האלים האנישו את היוונים."
"יוונים," אומרת סופי דמיפולו, "לא אוהבים ששולטים בהם. אבל יותר מזה: הם רוצים להיות אנרכיסטים עם פרארי." עכשיו לקחו להם את הפרארי.
ארה"ב: מה שקורה בווגאס נשאר בווגאס. עד המיתון
אירלנד: הנמר הקלטי חוזר פצוע לכלוב
נא להמתין לטעינת התגובות
