 |
למסעדות ולבתי-קפה שני תפקידים עיקריים: "מענה לצורך" ו"בילוי". רינה דגני, מנכ"ל גיאוקרטוגרפיה, מציינת כי "ככל שרמת החיים עולה, ככל שמספר הנשים העובדות גדל וככל ששעות העבודה מתארכות, כך עולה הצורך לפיצוי עצמי באמצעות יציאה לאכול, להתרגע, לבלות, להעביר את הזמן, ובעיקר לא לעמוד ולהכין ארוחות בעצמנו".
היקף שוק המסעדות בישראל, לפי אומדני החטיבה הכלכלית של גיאוקרטוגרפיה, הוא כ-3 מיליארד שקל בשנה, כאשר שליש מהם מופנה למזון מהיר. בישראל היו ב-2003 כ-15 אלף נקודות מכירה של מזון, לאכילה בישיבה או בעמידה. למעלה משליש מהן במוסדות חינוך או במוסדות אחרים, כמו קופות חולים או משרדי ממשלה.
דגני אומרת כי מספר עסקי המזון בעולם גדל ככל שהיישוב גדול יותר, ככל שהוא משרת יותר את תושבי היישובים סביבו, וככל שעולה רמת ההכנסה של האוכלוסיה המתגוררת בו ובסביבתו. לכן מספר המסעדות, בתי-הקפה והפאבים ל-1,000 איש בתלאביב בשנת 2001, לפני המיתון, היה גבוה יחסית: 3.2 עסקים. לשם ההשוואה, בהרצליה היו 2 עסקים ל-1,000 איש .
על-פי ממצאי החברה, בערים חולון, בת-ים ובני-ברק מספר העסקים ל-1,000 איש נמוך יחסית ליישובים הגדולים האחרים בגוש דן, ומגיע כיום ל-0.6-0.5 עסקים בלבד. לדברי דגני, בחולון ובבת-ים מספר עסקי המזון נמוך בשל העובדה שחלק גדול מהתושבים נוסעים לבלות בראשון לציון ובתל-אביב, וכן מפני שרמת המשיכה של שתי הערים בתחום המסעדות נמוכה, אף שחולון מצליחה למשוך אליה קהל רב בתחום הבידור והתרבות.
במקביל, בבני-ברק מתגוררת אוכלוסיה לא אמידה וחרדית ברובה, כך ששירותי האוכל בה קשורים בעיקר לאזור התעשיה הגדול הממוקם בתחום המוניציפלי שלה. לפי בדיקות שערכה דגני, בתקופת המיתון חל גידול במספר עסקי המזון בשני יישובים בלבד בגוש דן, ביהוד ובגבעתיים, בשיעור של 25%.
בשני היישובים הדבר קשור בכך שהם קלטו אוכלוסיה חדשה ואמידה יחסית, שיכולה להרשות לעצמה לבלות ולהוציא כסף על ארוחות מחוץ לבית. בכל היישובים הגדולים האחרים בגוש דן ירד מספרם היחסי של עסקי המזון. הירידה הגדולה ביותר, בשיעור של כ-25%, היתה דווקא ביישובים אמידים של אזור השרון - רעננה, כפר-סבא והרצליה - כתוצאה ישירה של נפילת ההיי-טק. במטרופולין תל-אביב חלה ירידה משמעותית של כ-20%, כך שמספרם פחת מ-2,500 בשנת 2001 ל-2,000 בשנת 2003. בגיאוקרטוגרפיה מדגישים כי רק חלק מהירידה מוסבר בירידה בתיירות.
|
|
 |
|
 |
|
|
