כלכלה NRG - החיים במינימום

ראשי > כלכלה > נתן זהבי

החיים במינימום

נתן זהבי מנסה להכנס לנעליהם של משתכרי שכר המינימום בשנות ה- 2000

דפדף בכלכלה

נתן זהבי
27/7/2004 11:39

שכר המינימום במדינת ישראל הינו כ-3300 שקלים. משה כהן הוא פועל פשוט, עובד עבודה שחורה בקו ייצור במפעל טקסטיל ביבנה, בן 26, יוצא צבא, נשוי עם שתי פעוטות. כהן משלם משכנתא חודשית על דירת שיכון צנועה בסך 1400 שקלים. הוא משלם חשמל, ארנונה, מים, טלפון, אגרת טלביזיה, וועד בית בסך של 850 שקלים בחודש. תחבורה ציבורית חודשית 200 שקלים. הוצאות חיוניות לטיפול בפעוטות (טיטולים תרופות) 250 שקלים. סך הכל, בערך 2700 שקל.

כהן מעשן קופסת סיגריות ביום (עצבים עצבים) הגורמת לו להוצאה של 300 שקלים לחודש. למשה כהן אין כרטיס אשראי, אין טלפון סוללרי, והוא לא הולך לתיאטרון וסרטים.

מאז התחתן, לפני 4 שנים, כהן לא היה במועדון לילה או פאב, לא נסע לחו"ל, לא יצא לנופש באילת.
כהן לא התחבר לכבלים (למרות שאשתו חולה על טלה-נובלות והוא על ספורט), ובשל מצבו הכלכלי הוא לא נוסע לבקר את הוריו בירושלים (גם הם במצב כלכלי קשה נתמכים על ידי אחיו אלי שירד מהארץ). הוא יוצא פעם בשנה למילואים למשך 3 שבועות – כי הוא טנקיסט בשריון.

במכולת הוא חייב חוב מצטבר של 2600 שקלים, בירקות 400 . משה כהן הוא אזרח מיואש ,ממורמר, מה שלא פעם משפיע על התנהגותו בבית.

לפני ארבע שנים כשהחל לעבוד במפעל עשה שעות נוספות, עשה פרמיות, למרות שהיה חוזר הביתה הרוס ב-8 בערב אחרי 12 שעות במפעל. הוא קיווה

להתקדם ולהגיע לדרגת ניהול. אבל אחרי שביתת הנמלים, וקשיים אחרים אליהם נקלע המפעל ,הועבר חלק מהעבודה לירדן ולרומניה. הנורמות והשעות הנוספות ירדו, וגם הסיכוי שהוא יפוטר אם המפעל ייסגר גרמו לו להכנס למצב רוח דכאוני.

בהפסקת צוהריים במפעל קרא משה כהן בעתון שהושאר בחדר האוכל, ששחקני תיאטרון מרוויחים משכורות חודשיות של כ-50-60 אלף שקלים. הוא לא האמין ולכן הוא קרא טוב טוב שוב, ואז הוא גם ראה גם שהתאטרונים, שמשלמים להם את המשכורות האלו, נמצאים בגירעונות וכי חלק גדול מהתקציב שלהם ממומן על ידי המדינה.

כהן הסמיק מזעם ונתן בעיטה בשולחן בעצבים. הרבה זמן כהן לא קרא עיתון, בכל פעם שהוא רואה ושומע את סכומי הכסף האדירים שלדעתו מבזבזים סתם במדינה הוא מקבל קריז ומרגיש שהוא מאבד שליטה.

בעמודי הכלכלה בעיתון הוא ראה כמה משכורות של מנהלי בנקים (חלקם בבעלות המדינה), הוא ראה בספורט כמה מרוויחים כדורגלנים, כל פעם שעיניו ראו את המספרים הוא תרגם את זה לכמה שנות עבודה הוא נזקק בכדי להרוויח מה שמיוחס כזה או אחר מרוויח בחודש.

כשחזר לעבוד ליד הקו ,מריח את הריחות הקשים של הצבע מהמצבעה, כשהחום הכבד גרם לו להזיע, התרוצצו במוחו מחשבות קשות איך הוא יכול לצאת מהמעגל הנורא של העוני בו הוא נמצא. הוא חשב על הסיכוי הנמוך שלו לצאת ממנו. אולי אפילו להתדרדר למצב יותר גרוע.


3300 שקל לחודש


	אולי בלוטו?


	בתחנה המרכזית בתום יום העבודה ריצדו לנגד עיניו מודעות ענק צבעוניות של מפעל הפייס, הלוטו, הווינר, שהבטיחו לו להיות מליונר אם רק ישתתף באחת ההגרלות. למרות שנשבע שבחיים לא יבזבז כסף על הימורים החליט לקנות כרטיס גירוד אחד, הוא עצם את העיניים, נשא תפילה קצרה, נישק את השרשרת עם החי שתלויה על צווארו מאז הבר מיצווה, ורכש כרטיס ב- 10 שקלים. לאט לאט עם תפילה בלב הוא גירד והפסיד עשרה שקלים. מבלי יכולת לשלוט הוא משך עוד כרטיס ועוד כרטיס ועוד כרטיס, מ-50 השקלים שהיו לו בכיס נשארו 10 שקלים. ואז הוא נזכר שהבטיח לאשתו להביא הביתה קצת פירות טריים ודברים טובים לילדות. המספרים של הזכיות רצו לו בעיניים, בתוכו פנימה התחולל ויכוח כמעט גורלי אם להשקיע את 10 השקלים האחרונים בכרטיס הימורים או להמשיך הביתה. הדחף היה בלתי נשלט הוא גירד עוד כרטיס ונשאר עם נייר קרטון צבעוני חסר ערך ביד. בצעדים איטיים הלך לכיוון השכונה. הוא הרגיש דמעות בעיניים כשחלף על פני חנות ירקות ופירות, חנות משחקי ילדים, בחנות האלקטרוניקה ריצדו אורות קופצניים של טלביזיות 40 אינטש, הוציא את קופסת הסיגריות בכדי להצית סגריה והקופסא היתה ריקה. "אלוהים" אמר לעצמו "אפילו הסיגריות נגמרו ואין לי כסף לקופסא" ,עשה עיקוף קטן לא לעבור ליד המכולת השכונתית. זוכרים, החוב. "משה הגיע מכתב מהצבא נראה לי מילואים " קיבלה אשתו את פניו. הבכי של התינוקת הטריף אותו, "רק שלא תשאל אותי עכשיו על הפירות " אמר לעצמו. "משה שכחת להביא פירות?" שמע אותה כשהתפשט בכדי לעשות מקלחת. בחדשות 7 הודיעו ששר האוצר נתניהו צופה המשך הצמיחה, המשטרה ממשיכה לחקור את פרשת פריצקי ,ראש ועד עובדי הנמל בחיפה נעצר לחקירה והנמל הושבת...הוא סגר את הרדיו ועצם את העיניים. נזכר בדברי הבוס הגדול באסיפת העובדים שכינס: "אם תמשך השביתה בנמל ולא נוכל להוציא סחורה שהוזמנה ולקבל חומרי גלם עלול להיווצר מצב שבו נסגור את המפעל. אני אומר לכם את זה כי אני יודע....." משה כהן חש שלמרות גילו הצעיר הוא לפני התמוטטות. ביד רועדת הוא חייג את מספר הטלפון של אחיו הבכור אלי שירד לפני 12 שנים לקנדה ויש לו מוסך ענק עם 80 עובדים רובם ישראלים יורדים. "אלי.." אמר בקול שבור "החלטתי. תכין את הניירות אני לא יכול יותר".