 |
/images/archive/gallery/110/332.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| האם זו האמת? האם אני אכן זוכרת את חוויית הרגע ההוא, בו נמס אותו שוקולד בפה שלי, או שאולי אני זוכרת מתיקות אנרגטית מתמונה באלבום המשפחתי? עדית פאנק על זכרונות מאלבום הילדות האולטימטיבי של הלב. מדור חדש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה זה אומר רואים 6:6? רואים 10 למרחק? ומה עם 5:5? זה אומר שרואים לא רע גם מרחוק וגם מקרוב? ומה עם 3:1 או 0:0? זה פנדל רוחני, או גול עצמי?
האם זה הזיכרון הרגשי החי ונושם באלבום הילדות האולטימטיבי של הלב, או שאולי זה כאב לב רדום במנוע החיפוש של המוח?
החיים המוכרים לנו הם מגרש שרוב זיכרונותיו המודעים, כלומר אלה שנשמרים במודע, מתחילים בגיל 6 או פחות, וגם מתחילים לחזור על עצמם בגיל שישים או יותר.
הנרטיב של חיינו הוא לא הזיכרון עצמו אלא חוויית הזיכרון הרגשית שהוטמעה במערכת הגופנית-נפשית באלבום חיינו.
יש תמונות שנעדיף לא לזכור, כמערכת הגנה משוכללת שמגינה עלינו מהתמודדות שאין לנו כלים לעמוד מולה. באותה מידה נזכור תמונות שלא היו ממש ככה במציאות חיינו, אבל המערכת הגופנית נפשית תשכיל לגרוף אותן לסרט משוחזר בחיינו שוב ושוב כמו מנטרה.
ראשיתו של סרט חיינו נובע מצורך הישרדותי בסיסי בהגנה. אבל סופו עשוי או עלול להפוך לדפוס מוביל או מעכב בחיינו.
ל'שיחזור גלגולים' אני קוראת 'גלגול שחזורים'. אותה נטייה בלתי נשלטת שלנו לשחזר שוב ושוב את הנרטיב החווייתי האישי שבו הוטמע סיפור חיינו כמשקולת במקום כעוגן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הייתי בת ארבע וככה האמנתי שמתים בחיים האלה
|
|
|
 |
|
|
|
נולדתי ברחוב סוקולוב בתל אביב. קומה שלישית, בלי מעלית. לכל השכנים הייתה זכות לתלות כביסה לייבוש על הגג המשותף. אמא שלי, שבזכות קיומי הייתה כבר אם לשניים, הייתה עולה לתלות כביסה על הגג בקומה הרביעית מאז שנולדתי. היא אמרה לי שהייתי תינוקת קשה. כששאלתי אותה בגיל בוגר ממש, בו כבר אני עצמי הייתי אמא, מה זה אומר שהייתי תינוקת קשה, היא אמרה לי שבכל פעם שהיא עלתה לגג המשותף, בקומה הרביעית, כדי לתלות כביסה לייבוש, של שני מבוגרים ושני ילדים, והשאירה אותי לבד לגמרי בקומה השלישית, עם דלת פתוחה, בחלל ריק, בלול עץ שכולו סורגים, ונעלמה מעיני לשעה שלמה לפחות, בכיתי נורא.
אני זוכרת תמונה שלי, בת שנתיים, על אותו גג. צילום שחור-לבן בו אחי הבכור, רן, זיכרונו לברכה, שהיה אז בן חמש, מגיש שוקולד אל פי הפעור. בצילום רואים את השמש הצורבת על הגג. רואים את הכמיהה. על פי הזיכרון הפעור בנרטיב חיי מדובר בצילום שצילמה יונה, צלמת ענקית ואישה מיוחדת, שהייתה נשואה לעמי, הבן של דודה חנה, אחות של סבתא שרה, אמא של אבא שלי. זה מה שאני זוכרת. זה הנרטיב שלי.
האם זו האמת? האם אני אכן זוכרת את חוויית הרגע ההוא, בו נמס אותו שוקולד בפה שלי, או שאולי אני זוכרת מתיקות אנרגטית מתמונה באלבום המשפחתי?
לעניות זיכרוני הקלוש והנוקב דודה חנה ובעלה אביגדור גרו ברחוב הרב קוק בתל אביב. מדוד אביגדור פחדתי. אני לא זוכרת למה. אני גם לא זוכרת למה את דודה חנה, אחות של סבתא שרה, אמא של אבא שלי, לא באמת אהבתי מהלב. את סבתי, סבתא שרה, אהבתי לגמרי. עד היום, עוגת דבש בראש השנה, שלא נשזרות בה שערות שיבה כחלק מהמתכון הבסיסי, לא נחשבת בעיני לעוגת דבש אמיתית.
מה עוד זכור לי מאלבום הנרטיב החווייתי של ילדותי? אני זוכרת איך אמרו לי שסבא ביניומין, לא בנימין, אבא של אבא שלי, עלה לשמיים. במאגר הפרטי של ילדותי יש פולדר שבו אלוהים הוריד לסבא ביניומין חבל עד לסלון ברחוב בוגרצ'וב, ככה קראו אז לרחוב בוגרשוב, והעלה אותו לעננים. הייתי בת ארבע ומייד האמנתי שככה מתים בחיים האלה. על נדנדה עד השמיים. וזה יפה ונטול כאב כמו גן שעשועים.
סבתא שרה שלי, אלמנתו של סבא ביניומין, מתה כשהייתי בגיל ההתבגרות. הייתי אז בת 14 בערך. כשסבתא שרה שלי חלתה ועד שהלכה לעולמה, היא גרה אצלנו. אהבתי אותה מאוד. תפקידי היה לדאוג לה עד שהורי חזרו בערב, אל שלושה ילדים שחיכו להם בכמיהה לאהבה בלתי מושגת. רק כשנעשיתי אם לילדי הבנתי עד כמה הורי, שחזרו מיום עבודה קשה משלהם, חסרי סבלנות ועייפים, היו כמהים לחיבוק שגם הם לא קיבלו. רק כשהפכתי לאם בעצמי, הבנתי עד כמה זה לא היה הוגן. לא כלפיהם ולא כלפינו, הילדים שלהם.
כשהורי חזרו הביתה מיום עבודתם סבתא שרה הייתה רחוצה ונקייה במיטתה. לקח לי שנים להודות שזו אני שסיבנתי את גופה הקמל בעוד גופי מחפש דרך לפרוח. ילדה ממש וגם בוגרת, מחכה לאהבת הורים, שמעולם לא היה לה ביטוי גופני שמקורו ברוך או חיבוק. סבתא שרה שלי, שהלכה לעולמה מבלי שהכינו אותי לאפשרות הזאת, מזכירה לי עדיין, שנים אחרי מותה, את שערת הכסף בחמלת הדבש.
בגיל 16, כשהתאהבתי ממש, נדמה היה לי שכבר נגמלתי מהצורך לחפש שערת שיבה בכל מתכון של עוגה מתוקה. מעין ויתור מודע על אותו צורך נואש לשחזר את הטעם האבוד שייתן לי שקט בכפר הנפשי הקטן שלי. אבל אז בדיוק נכנסה אסתר פאנק אל חיי. היא, ומשה בעלה, היו הוריו של אהובי, שלו נישאתי. אב ילדי.
אסתר פאנק, שהפכה להיות סבתא אסתר של ילדי, ממש כמו סבתה שרה שלי, השקיעה בעוגות הדבש שלה את שיערה הכסוף כחלק ממתכון של אהבה.
וככה שוב גלגלתי שיחזור נרטיבי אינסופי בחיי. מחפשת ומוצאת שערות שיבה בעוגות הדבש המתוקות ההן של ילדותי. אולי בזכות האהבה ההיא הפכתי להיות דור שני לשואה, בנשמתי. למרות שהורי, שניהם, נולדו בארץ.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אי אפשר לצבוע את השורש
|
|
|
|
|
|
|
האמת היא שמעולם לא פסקתי מלחפש את החוכמה השזורה בחיים. זו שמספקת סיפור חדש בעוגן הקיים של נמל הבית שלי. עובדה שבכל פעם שאני מוצאת שערת שיבה אחת של חוכמה אישית, בין אם היא שזורה בעוגת דבש, גפילטע פיש, מטבוחה, חריימה, קרעפעלך, חומוס, לבנה, ציזיקי, דים סאם או מנת קינוח גופנית כמו ריקודי בטן, מחול מודרני, טנגו ישן, יוגה, מדיטציה או נשימות עמוקות מתחת למים בעיניים פקוחות, בא לי לבכות, לצחוק ולהירגע במקביל. אולי זו דרך הלב, שתמיד קוראת לי מחדש.
יש משפט שאמר מורי היקר להומאופתיה קלאסית, ג'ורג' ויטולקאס, בסופן של ארבע שנות לימוד באי אלוניסוס ביוון, שלעולם לא אשכח: אפשר לצבוע את שערות הראש בכל צבע שבו נבחר, אבל אי אפשר לצבוע את השורש שלהן.
אם אשוחח עם בני שש או פחות, אמרתי לעצמי, וגם עם בני שישים או יותר, על מהות החיים כפי שהם רואים אותם, ייתכן שאמצא דרכם את מעבר החצייה האולטימטיבי בין שערת הכסף לשורש לה, בעוגת הדבש הפרטית של כולנו. חרוז צבעוני שזור על חוט השערה הכסופה בשרשרת לב הזהב. שמחת הזיכרון היא לא יותר מעצב השכחה.
לפני גיל שש רובנו עדיין מוכנים לדבר על דברים מבלי שאנחנו פוחדים שיום אחד נעדיף שלא לזכור אותם, או פשוט נבחר לשכוח אותם. אחרי גיל שישים רובנו כבר מודים שיש דברים שאנחנו ממש מתגעגעים לזכור אותם ולא תמיד מסוגלים לאיית אותם בשמם. לפני גיל שש ואחרי שישים, אנחנו כנראה זוכרים הכול וגם את העיקר. אבל אחרת.
בשיחות שניהלתי עם בני פחות או יותר משש, וגם עם פחות או יותר משישים, למדתי את מה שכולנו לומדים בדרכנו האחת. לזכור איך לשכוח, או לשכוח איך לזכור, כל יום מחדש. וזה לימוד התלוי בקוצו של יוד. האות הראשונה במילה ילדות.
בפעם הבאה: שיחה עם דריה. בת שש ושמונה חודשים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | ציירת, משוררת ופזמונאית. בוגרת לימודי איזון גופני נפשי, הומאופתיה, הילינג וכירולוגיה. מורה בכירה במכללת רידמן, כתבה שני ספרי שירה ושני ספרי פרוזה . בימים אלה יצא לאור ספר ילדים אותו כתבה וציירה. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
