מעריב nrg - האושר הוא אקדח חם - יונתן לוי

ראשי > ניו אייג' > יונתן לוי

האושר הוא אקדח חם

בואו נדמיין שהאגו הוא אקדח. הוא קטן, קשה, פאלי, נותן תחושת כוח ותמיד מופנה נגד מישהו. אז איך ייראה מסע רוחני של אקדוחן? ומה הקשר לשר הטבעות? ומה היה הסרט האהוב על ג'ון לנון? יונתן לוי ממשיך את רשימת מאה הסרטים הרוחניים. והפעם: סיפורי מסע

15/2/2008


	שר הטבעות (2001)


	למה לעשות את הטוב ולא את הרע? הרי אם לפעמים עשיית עוול מעניקה תמורה עצומה - למה לא בעצם? כמו בעיות עתיקות רבות, גם שאלה זו העסיקה מאוד את חכמי יוון. אפלטון, בספר "המדינה", מביא כדוגמא את המשל על טבעת גיגס, מלך לודיה, ומספר על רועה שמצא טבעת. אם הפך את האבן שלה אל פנים ידו - היה נעשה רואה ואינו נראה. לא חלף זמן רב עד שהרועה התגנב לארמון, נאף את המלכה, ויחד איתה החליט לרצוח את המלך ולרשת את כסאו. המסר חד: רק תנו לאדם את הכוח, והוא ינצל אותו לרעה - כדי להשיג עוד כוח. דומה שאותה הטבעת ממש התגלגלה לארץ התיכונה, לידיו של ההוביט פרודו בגינס. גם היא הופכת את העונד אותה לרואה ואינו נראה, וגם היא משחיתה את האוחז בה ומעצימה בו את האנוכיות למימדים מפלצתיים. וכמו ב"המדינה", גם הטבעת של טולקין בעצם מעלה שאלה פשוטה: למה להיות טוב? יש מלחמה ברורה בין הרע לבין הטוב, כשהרע הוא חזק, והטוב - חלש. חלש מהבחינה החיצונית: כוחו של הטוב מתבטא ביכולת לבחור שוב ושוב שלא להיכנע לכוח המשחית של הטבעת, לבסוף – גם לוותר עליה לגמרי. מהו, בעצם, הכוח של הטבעת? מה פירוש "לראות ולא להיראות?" האם זה לא מאפיין, למעשה, את האופן שבו אנו תופסים את אלוהים, נוכח-נסתר, הרואה הכל אך חסר צורה ודמות? ואכן, הרצון להידמות לאלוהים הוא הוא החטא האב-טיפוסי של תולדות המערב, ואף חטאו המקורי של השטן בכמה וכמה מסורות - כולל במיתולוגיה של טולקין. סאורון, שר הטבעות (האין זה מעניין שהטרילוגיה כולה קרויה בעצם על-שם דמות הרע? תחשבו שהחומש היה נקרא "פרעה" או "עמלק"), הוא ראייה טהורה, חסרת גוף; אך את עצמו אינו יכול לראות. טולקין העיר פעם שנשמתו של סאורון נמצאת במצב כזה שאינה יכולה להסיח את תשומת הלב שלה ממושא התשוקה שלה, אפילו כדי להתייחס לעצמה - והעין הלוהטת בתאוות כוח אינסופית היא אפוא הדימוי שלובש סאורון, אולי בעל-כורחו, בראש המגדל האפל שבנה, כמו מעין מגדלור של חושך. נקודה זו מזמינה רגע של תיאולוגיה ספקולטיבית: האם אלוהים יכול לראות את עצמו? ואם הוא אינו יכול לראות את עצמו, האם הוא הופך לרע? ואולי תפקיד האדם הוא להפוך למודעות העצמית של אלוהים, ועל כן בבחירה בין הטוב לרע, ובעשיית הטוב בעיני (!) אלוהים, אנו מאפשרים לו להכיר את עצמו?

רוצה להידמות לאלוהים. עינו של סאורון


	השיעור של גנדלף


	שאלת המודעות העצמית של אלוהים היא למעלה מכוחי, אבל אין ספק שארכיטיפ "הרואה ואינו נראה" קשור למודעותו העצמית של האדם. בשורות המעטות שכתבה הפילוסופית והמיסטיקנית סימון וייל על טבעת גיגס היא מציינת שהרע מתאפשר בדיוק כאשר אדם בוחר לא לראות את עצמו, להיות שקוף, ולהסיר את מבטו מההשלכות של מעשיו. כך יכול איש העסקים העשיר לא לראות את האחריות שלו לתנאי החיים של עובדיו, וסוחר הנשק לא לראות את המלחמות שהוא מחולל. ובכלל - לא לראות עמים אחרים, מעמדות אחרים, אנשים אחרים - כל אלה מקורם בהפניית מבט פנימית, שבה אדם מסתתר מפני משהו שמתחולל בתוכו. דמויות רבות באפוס "שר הטבעות" עוברות התמודדות עם הרוע בתוכם - וצר המקום לכסות את כל ההתייחסויות היפות לבחירה וטרנספורמציה ועזרה הדדית וחסד, שהסרט גדוש בהן. נביא אחת: גנדלף הקוסם חושש לעבור במעבה ההר ומעדיף לנסות לעקוף אותו מלמעלה, דרך השלגים. דומני שזה עניין נפוץ אצל מודטים ואנשי רוח - הרצון פשוט להשאיר את האפלה קבורה במעמקים ולהישאר קרוב לאוויר הפסגות. אלא שההוביט, יצור אדמתי שכמוהו, מחליט אחרת ובעצם דוחק את הקוסם אל השיעור שלו. גנדלף פוגש את הבלרוג, שד נורא השוכן במערות הגובלינים, חוסם את דרכו על הגשר ומפיל אותו לתהום. גנדלף חושב שניצח אותו וממהר להפנות את מבטו; או אז השד שולח את זנבו וגורר את גנדלף איתו לתהום. אך הנפילה הזאת נחוצה לו, והוא יוצא מההתמודדות הזאת עם השד לא עוד כ"גנדלף האפור", כי אם כ"גנדלף הלבן" - מטוהר יותר וזך. סוקרטס שואל מה היה קורה אילו אדם צדיק היה עונד את טבעת גיגס (מעניין להיזכר בדני דין שנלחם בעורף האוייב הערבי. האין זו פנטזיית כוח גלותית מעט, ולא לגמרי אצילית, שבה דמות הישראלי הגיבור פועל במסתרים, ואולי לימים יוציא צו חיסיון על פעולותיו?). אנו יכולים להסיק שכשאדם בוחר להיעדר, הוא מפקיר עצמו לידי הרע. בחירתו של הצדיק, אפוא (יהא זה אדם או הוביט), הוא להיות נוכח - ובבחירה זו הוא מבער את הרע. ואת זה אפשר לראות בשיאו של הסרט השלישי , שממשיך כאן. ואם כבר, תציצו גם בזה.

פרודו וסאם


	"אל טופו" (1970)


	בוא נדמיין שהאגו הוא אקדח. הוא קטן, קשה, פאלי, נותן תחושת כוח ותמיד מופנה נגד מישהו. כמו האגו, גם אקדח הוא קר בצורה חמה, וחם באופן קר; אין לו כוונות טובות. איך ייראה אפוא מסע רוחני של אקדוחן? אלה נתוני הפתיחה של "אל טופו", יצירת המופת הפסיכדלית של הפסיכומאגוס הצ'יליאני רב-הפעלים, אלחנדרו חודורובסקי. "אל טופו" ("החולד"), לבוש שחורים, יוצא למסע ספירלי נגד עצמו, במדבר רוחני שהוא "צמאון" אחד גדול: תשוקה מינית, דחף כבוד, כמיהה רוחנית; זהו בו זמנית המדבר סיני של בני ישראל, של יוחנן המטביל וישוע, של שמאנים מקסיקנים, של סגפנים הודים - וכמובן של הגיבורים הבודדים של סרג'יו לאונה. חודורובסקי טבע את המונח "פסיכומאגיה" לתיאור טיפול נפשי באמצעות סמלים ומעשים טקסיים. המעשה הסמלי, לשיטתו, פועל על מעמקי הנפש, מרפא את מצוקותיה ומחולל בה תמורות באופן בלתי אמצעי. בהקשר כזה יש להבין את גם הקולנוע של חודורובסקי: הסרט מבקש לקחת את התת-מודע של הצופה לטריפ סימבולי, שלא בהכרח מתרגם את עצמו למסרים מנוסחים, אבל מחולל בו שינויים עמוקים. אל טופו פוגש לדו-קרב ארבעה מאסטרים, כולם גדולים ממנו; כולם התעלו מעל הצורך להילחם, וכל אחד גדול מחברו דווקא מכיוון שהוא פחות ופחות אקדוחן. הראשון הוא מודט הינדי שאינו מתנגד לקליעים - הם חולפים דרכו מבלי להסב לו נזק. אל טופו מצליח להוציא אותו מהריכוז המדיטטיבי ולירות בעינו השלישית. השני שואב כוחות אדירים רק מההערצה לאמו - אך זו גם נקודת החולשה שלו; את השלישי אל טופו מצליח להרוג דווקא בגלל שהוא מושלם; ואילו הרביעי הוא מין עקום-פרוע טאואיסטי, זקן עירום שאין לו כלל אקדח. אלא מה? הוא לוקח את אקדחו של אל טופו, אומר לו, "הפסדת!" ויורה לעצמו בראש. זהו זה: המסע של אל טופו יכול להסתיים בהצלחה רק אם הוא עצמו יובס. הטרנספורמציה מצליחה; ובחלק השני של הסרט אל טופו הופך לנזיר (שילוב של בודהיסאטווה, סוקרטס במערה וישוע) הבא לשחרר שבט של נכים ומעוקלי-גפיים החיים מתחת לאדמה. לשם כך הוא חופר מנהרה (לכן שמו "החולד") ולפרנסתו הוא מקבץ נדבות בעיירת חטאים. קורים עוד הרבה דברים אבל הבנתם את הרעיון: מערבון מיסטי מרהיב, עמוס סימבוליקה נוצרית, חוכמה מזרחית, קלישאות זן, קריצות לגורדג'ייף, ארכיטיפים יונגיאנים, עם הרבה נכים, פיסחים, מפגרים, בחורות עירומות וככלל - מחזות עתירי אימה ויופי המזמינים צפייה חוזרת ושלל פרשנויות. אגב, זה היה הסרט האהוב על ג'ון לנון. לדגימה הקליקו כאן. לכל הסרט ביוטיוב - התחילו כאן.


	סטאלקר (1979)


	"סטאלקר" הוא שם הכינוי למורה דרך מחתרתי, המוביל אנשים אל "התחום" - אזור נטוש וזנוח שבו התרסק פעם מטאוריט, או אולי עב"ם, המגודר ושמור בידי הממשלה, ושבלבו יש חדר שמגשים משאלות. אל סטאלקר המיוסר מצטרפים אפוא שניים: סופר שאיבד את השראתו, ומדען שמצהיר שהוא רוצה פרס נובל. "התחום" הוא מעין ישות בפני עצמה, בלתי צפויה ומסוכנת, מעין צ'רנוביל רוחני המגיב למצב התודעתי של הנכנסים בו, והוא מעביר את השלושה מסע פנימי ארוך, רווי דיונים פילוסופיים על דת ואמנות ואמונה בעידן המטריאליזם. לבסוף, כשהגיבורים מגיעים אל סף חדר המשאלות, הם נעצרים, ולא נכנסים. זאת בגלל שהחדר אינו מגשים כל בקשה, אלא רק משאלות לב עמוקות, שלעתים כמוסות מעיני בעליהן. הגיבורים אינם מעיזים להוציא מהכוח אל הפועל מה ששוכן עמוק בתוך נפשם. אך המצלמה לפתע נסוגה אחורנית ונכנסת אל החדר המסתורי, מרמזת שיש מי שנמצא בו כבר: הצופים עצמם. "סטאלקר", יצירת מופת כבדה ומהפנטת של אנדריי טרקובסקי - שכל שבעת סרטיו הם קולנוע רוחני במיטבו - מבטא את הרעיון שהמציאות החיצונית היא פרי משאלותינו. אלא שבניגוד לתעשיית השפע של הניו אייג', שבה משמש העיקרון הזה כמעיין בלתי נדלה של פנטזיות אופטימיות (כלכלית בעיקר), ב"סטאלקר" האמונה כי אנו יוצרים את מציאותנו היא בסיס לחרדה עמוקה. "הסוד" ודומיו מבטיחים לנו שכל שאיפותינו הכלכליות יכולות להתגשם דרך קסם. "סטאלקר" חושש בדיוק מכך, כיוון שכל המשאלות הללו הן שהביאו על האנושות את הקטסטרופה הרוחנית של החומרנות. להלן קטע המעבר המדיטטיבי אל תוך "התחום".


	הקוסם מארץ עוץ (1939)


	כמובן שאי אפשר לכתוב על סרטי מסעות מבלי להזכיר את הקוסם מארץ עוץ הנהדר, שעונה על הפרדיגמה הקלאסית של החיפוש הרוחני הפוסטמודרני. האריה, איש הפח, הדחליל ודורותי יוצאים למסע אל לב ארץ עוץ, אל הקוסם שיגשים את משאלותיהם. הדחליל מחפש שכל, איש הפח מחפש לב, והאריה מחפש אומץ לב, ודורותי רוצה לחזור לקנזס. אם נקביל את החבורה לארבעה חלקים של אדם אחד (נניח - וזו רק אפשרות - שהאריה הוא הגוף, איש הפח הוא הרגש, הדחליל הוא המחשבה ודורות'י היא הנשמה) הרי ששלושת החברים, השייכים לארץ עוץ, מחפשים להביא אנרגיה מסוימת לשלמות, ולהישאר שם. אך דורותי, המייצגת סוג של "עצמי" אנושי, מבקשת לשוב "הביתה", מחוץ לעולם הזה. מה שיפה (ושוב - קלאסי) הוא שכולם מחפשים את מה שיש להם כבר. "הקוסם" מתגלה כשרלטן - שלכל היותר יכול לתת לגיבורים תרופות פלסבו כדי לנטרל את האמונה שחסר להם משהו. בשורה אחת - אין כוח חיצוני שיכול להושיע או לגאול אותנו, ומצד שני אנחנו חייבים לצאת למסע של חיפוש כדי לגלות בעצמנו שמלכתחילה לא היה לאן ללכת. למסר המסכם של דורותי

כולם מחפשים מה שיש להם. הקוסם מארץ עוץ


	רשימת מאה הסרטים הרוחניים - עד כה


	1. המופע של טרומן \| 2. לקום אתמול בבוקר \| 3. זיכרון גורלי \| 4. ממנטו 5. המסע המופלא \| 6. המעיין \| 7. להיות ג'ון מלקוביץ' \| 8. אודיסיאה בחלל 9. האופק האבוד \| 10. פגישות עם אנשים מיוחדים \| 11. טים אמריקה 12. שיעורים בחשכה \| 13. איש הקש \| 14. ראש מחק 15. תינוקה של רוזמרי \| 16. החותם השביעי \| 17. תינוקה של רוזמרי 18. שר הטבעות \| 19. אל טופו \| 20. סטאלקר \| 21. הקוסם מארץ עוץ

מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים 1
מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים 2
פחד אלוהים: רוחניות וסרטי אימה

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

יונתן לוי
	חינוך רע
	גורואים מהסרטים
	פלישת העכבישים האזוטריים
	תורת הפרצופים

כל הכותבים

כותבים אחרונים
	אבולוציה עכשיו
	אביתר שולמן
	ארז שמיר
	בארי לונג
	גבריאל רעם
	ד''ר דבורה צביאלי
	דוד מיכאלי
	יונתן לוי
	מיכל גזית
	ערן גולדשטיין

סקר


מדיטציה עם מנטרה
עושה כאב ראש
עובד חזק
איפה קונים?