מעריב nrg - מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים 2 - יונתן לוי

ראשי > ניו אייג' > יונתן לוי

מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים 2

הצד האפל של ההיפים, הנשמה האבודה של ג'ון מלקוביץ', אבולוציה בעידן החלל וטרור תודעתי בהוליווד. יונתן לוי ממשיך לסקור את הקולנוע הרוחני לתולדותיו

18/1/2008


	להיות ג'ון מלקוביץ' (1999)


	קרייג שוורץ, בובנאי כושל, מגלה דלת המובילה את הנכנס בה אל תוך תודעתו של ג'ון מלקוביץ'. "הוויתו" של מלקוביץ', מרגע זה, נעשית חפץ מנוצל - מוכרים את החוויה של להיות ג'ון מלקוביץ' ב-200 דולר לרבע שעה, ומשתמשים בו כדי להגשים מאוויים רומנטיים, מיניים ומקצועיים. זה סרט די מבריק ודי משעשע, ואפשר לראות בו משל על האופן שבו האגו (סך של פחדים ויצרים אנוכיים) משתלט על נשמתו של אדם, מחפצן אותה ומושך בחוטיה לצרכים זרים לה. הגימיק הבסיסי של הסרט מאפשר מגוון של שעשועים בשאלת הזהות, הגוף והנפש, אבל רגע השיא הוא כשג'ון מלקוביץ' עצמו נכנס לתוך ג'ון מלקוביץ' - ומגלה, במיטב מסורת האופנישדות - שהכל הוא ג'ון מלקוביץ'. הנה הקטע

להיות ג'ון מלקוביץ'


	אודיסיאה בחלל 2001 (1968)


	כוח רוחני הבא מהחלל החיצון בדמות מונומנט מאבן שחורה, מעין כעבה פאלית, מחולל בכדור הארץ שלוש קפיצות מדרגה אבולציוניות: היא גורמת לקופים להפוך לאנשים חושבים ובעלי טכנולוגיה, היא גורמת למחשב להפוך לישות עצמאית ולמרוד בבוראיו, והיא דוחפת את האדם עצמו לשלב הבא שלו - תודעה קוסמית. הסרט כשמו כן הוא - מסע רוחני של האנושות כולה אל תוך מרחבי החלל ולעומקי האינדיבידואליות, בעידן הטכנולוגיה והל.ס.ד. אין ספק שלפעמים הסרט קצת כבד, אולי אפילו מפורש מדי בפילוסופיוּת שלו, אבל זה לא ספק אחד הסרטים הרוחניים הגדולים שנעשו. זה סוף הסרט (והתחלה של משהו חדש)

אודיסיאה בחלל


	האופק הנעלם (1937)


	"בימים אלו של מלחמה ושמועות מלחמה – האם לא חלמת על מקום של שקט ושלווה, שבו החיים אינם מאבק כי אם עונג מתמשך? כמובן שכן. כך חולם כל אדם משחר הזמנים. תמיד אותו חלום. לפעמים הוא קורא לו אוטופיה, לעתים מעיין הנעורים, לעתים רק 'חוות התרנגולות הקטנה'". כך נפתח "האופק הנעלם", סרטו המהולל של רוברט קאפרה. זהו בעצם תמצות מדויק של הסרט כולו: כיצד האדם המודרני חולם את הגאולה שלו? מטוס ובו חבורה של מערביים (ביניהם רוברט קונווי, דיפלומט אמיץ לב, כליל המעלות ובעל חזון) יוצא מסין ומתרסק בהרי ההימלאיה. מר צ'אנג המסתורי בא לחלץ את הניצולים ומביא אותם אל שנגרי-לה: אוטופיה בודהיסטית בעמק נסתר, שבו הכל חיים זה עם זה בהרמוניה, שפע, אהבה, בריאות וחן. האושר הזה מושג באמצעות נקיטת דרך האמצע של הבודהא: הכל במידה. "אנו מטיפים בזכות המידה הטובה, להימנע מקיצוניות מכל סוג שהוא, אפילו מקיצוניות במידה הטובה", כך מסביר צ'אנג לרוברט, "נראה שהדבר מביא אושר רב יותר בעמק. שלטוננו קפדני במידה ובתמורה אנו נענים בצייתנות במידה. כתוצאה מכך אנשינו ישרים במידה, צנועים במידה ומאושרים מעל למידה". ידו הנסתרת של מי מנהלת בתבונה שכזו את שנגרי-לה? ובכן, זהו האב פרו, כומר בלגי שהגיע לכאן לפני 200 שנה והקים את גן העדן המקומי. אחרי שמעכלים את המפנה העלילתי בנוגע לאריכות הימים המופלגת בעמק השלום, עולה כאן שאלה פוליטית חריפה: מה פתאום כומר בלגי? האומנם ייתכן שבפנטזיה הרוחנית האולטימיטיבית שלו, האדם המערבי, גם כשהוא "מחפש" במזרח, עדיין מולך על קולוניה, הפעם בתור כובש נאור? מדוע יש צורך בכומר דווקא כדי ללמד את האסיאתים בודהיזם? האם זה אומר משהו על האופן שבו המערב אימץ את קסם המזרח, על תורותיו הרוחניות, מהר יותר מכפי שהכיר בזכויותיו הפוליטיות והמוסריות? ואולי, כמו ישראלים בבית חב"ד בניו-דלהי, הגיבור חייב ללכת עד קצווי עולם כדי להכיר מחדש באתיקה הנוצרית? ניחוח הקולוניאליזם מתחדד כשאנו מגלים שרוברט קונווי הוא מעין "האחד" – היורש המיועד מאנגליה, שלו (ולא חלילה, לבן המקום) חיכה האב פרו כל ימיו כדי שיירש את מקומו וינהל את ענייני הילידים בגן עדן. נניח לעניין הזה לטובת מומנט אחר בסרט, שהוא בעיני הרגע הבודהיסטי ביותר בתולדות הקולנוע. ג'ורג', אחיו חם המזג של רוברט, משכנע אותו ואת אהובתו החדשה מאריה – מערבית שהגיעה לשנגרי-לה לפני חמישים שנה אך עדיין נראית צעירונת – לברוח מהעמק. רוברט משתכנע והשלושה מתחילים את הדרך המפרכת לציוויליזציה. אך מרגע שהם יוצאים מעולם הנצח אל עולם הזמן, קסם הנעורים של שנגרי-לה פג, פניה היפות של מאריה קמלות בן רגע והיא הופכת לגופה זקנה. ג'ורג', מוכה אימה, אינו יכול לשאת במראה והוא קופץ אל מותו מראש צוק "סוטת סאטיפתהנה" הבודהיסטית ממליצה להגות בזקנה, בחולי ובגופות מרקיבות – כלומר, בפן החולף, וגם אפילו הדוחה, של כל מה שנברא. מדיטציה מורבידית זו, כך מספר הקנון הפאלי, משחררת את האדם מההזדהות עם הגוף. כשמאריה הופכת כהרף עין מעלמת חן לזקנה מיובשת – זוהי התנפצות האשליה שאת הסיפוק הגדול אפשר למצוא בעולם הזמן, הבשר והתרבות. ראו והיווכחו.

האופק הנעלם


	פגישות עם אנשים מיוחדים (1979)


	אחד הרעיונות שעליהם דיבר המיסטיקן הקווקזי גורדג'ייף הוא שידע רוחני הוא אנרגיה מוגבלת מבחינה כמותית: אם יותר מדי אנשים נחשפים אל הידע, הוא מאבד מערכו. זו אחת הסיבות, למשל, ש"התנועות" שפיתח – מערכת של מדיטציות-מחול המפתחות רוחנית את מי שמבצע אותן - נשמרה בסוד כמוס ולא נלמדה אלא בקבוצות של תלמידים ותיקים. "פגישות עם אנשים מיוחדים", הסרט התיאטרלי של פיטר ברוק, מבוסס על האוטוביוגרפיה הסימבולית של גורדג'ייף, המתארת בתערובת של עובדות ואלגוריות את שנות החיפוש הרוחני שלו, עד שהגיע למסדר מסתורי במרכז אסיה. שם במסדר הוא נחשף, יחד איתנו הצופים, לידע הנכסף, המובא בצורת מחולות מקודשים. סצנת המחולות היא ללא ספק שיא הסרט – ובאמת יש בה תחושה פתאומית של חשיפה לדבר מה מופלא, חריג ונדיר. ברוב המקרים, כשרוצים בקולנוע לתת קליימקס רוחני – הארה, מעבר למימד אחר, או חוויה מיסטית – פונים לאפקטים הממוחשבים. "פגישות עם אנשים מיוחדים" הוא אחד הסרטים הנדירים שבאמת מצליח לתת תחושה של קפיצת מדרגה רוחנית ללא עזרת הטכנולוגיה. אחד הצופים בסרט היה אושו, הגורו הערמומי, שבגמר הצפייה הורה לתלמידיו לגנוב את התנועות מתלמידי גורדג'ייף וללמדם לכל דורש, ללא כל עכבות או סינונים. אם אמנם נכונים דבריו של גורדג'ייף שהבאנו בתחילה, הרי שפרדוקס אירוני הוא שהיכולת של ברוק ליצור תיאור משכנע של "סוד רוחני" הנמסר בחדרי חדרים, הוא בדיוק מה שהביא לכך שהסוד איבד מכוחו האנרגטי. הנה הקטע

פגישות עם אנשים מיוחדים


	טים אמריקה (2004)


	סרטים סייבר-גנוסטיים כמו "מטריקס" או "זיכרון גורלי" מעלים שאלות לגבי תקפותה של המציאות אבל שומרים בקנאות על האג'נדה של שובר הקופות האמריקאי. "חשיפת פרגוד האשליה" הופך סוג של בידור, ובסופו של דבר, היעד הוא לטמטם את הצופה, לא להעיר אותו. זו הסיבה שהפילוסוף ז'אן בודריאר טען ש"מטריקס" הוא סרט שהמטריקס היה עושה על המטריקס. בודריאר הרבה לעסוק באופן שבו עולם הדימויים אינו רק שיקוף של המציאות אלא שכבר תפס את מקומה של המציאות; תשומת לב מיוחדת הקדיש להשפעה של הקולנוע והטלוויזיה האמריקאית על מדיניות המלחמה האמריקאית. מסיבה זו סרט המריונטות "טים אמריקה – משטרת העולם", בשטחיותו הפארודית, הוא סרט עמוק למדי: הוא פיגוע טרור ביסודות מבנה החשיבה ההוליוודי. טריי פארקר ומאט סטון, יוצרי "סאות' פארק", אינו רק סאטירה אנרכית ומבריקה נגד אמריקת-בוש-שוורנצגר כי אם חתירה תחת הקלישאות המוכרות של עלילה, משחק ודיאלוג. "טים אמריקה" פועל על פי החוקיות של קולנוע תרפויטי: הוא מעלה למודעות את המבנים התפיסתיים שהנחילה הוליווד לעולם במשך מאה שנה - ומפוצץ אותם בווירטואוזיות. הבובות ב"טים אמריקה" מצליחות להפגין "משחק הוליוודי" שאינו פחות משכנע - או אווילי יותר - מהנורמה הנהוגה בסרטים אמריקאים. פארקר וסטון מזלזלים בשיטתיות במוסד השחקנים: העלילה נפתחת בכך שיחידת קומנדו של צבא ארה"ב מגייסת לשורותיה כוכב מברודווי, ומסתיימת בחיסול האקסטרווגנטי של הבובות של ג'ורג' קלוני, הלן האנט, טים רובינס, שון פן, סמאול ל. ג'קסון, ליב טיילר, דני גלובר, סוזן סרנדון, מרטין שין, ג'נין גרופלו, מאט דיימון ואלק בולדווין. באחד הפרקים המופלאים של עונה 11 ב"סאות' פארק" מתקיפים טרוריסטים מוסלמים את הדמיון של העם האמריקאי. באותו פרק מגיע הילד קייל למסקנה הפנומנולוגית שבשל ההשפעה של הדמיון על המציאות, יצורים דמיוניים הם במובן מה אמיתיים. באותו המובן ממש "טים אמריקה" הוא מתקפה חבלנית ערמומית על התת-מודע הקולנועי של המערב, שיומרותיה פוליטיות, תרבותיות והכרתיות. למשל פה

טים אמריקה


	שיעורים בחשכה (1992)


	בתולדות הספרות המיסטית, מימי קדם ועד העידן החדש - שמור מקום של כבוד לז'אנר שניתן לכנות "היסטוריוגרפיה איזוטרית", המבקשת להסביר את תולדות העולם, על מלחמותיה ותהפוכותיה, מנקודת המבט הרוחנית. בספר דניאל למשל מופיע הרעיון שלכל עם ארצי יש בשמיים מלאך או "שר" משלו, וכשהמלאכים הללו נאבקים זה בזה, אצלנו יש מלחמות. מצד שני - ההשלכות של פעולותינו כבני אדם אינן מסתכמות בכדור הארץ: אנו שותפים למלחמות קוסמיות. הפער בין שתי רמות שונות של התרחשות בא לידי ביטוי גם ביצירת המופת הנידחת של וורנר הרצוג, "שיעורים בחשכה", סרט יוצא דופן אפילו בפילמוגרפיה רבגונית וססגונית כמו שלו. השכבה הראשונה היא 50 דקות של צילום דוקומנטרי מרהיב, נומינוזי, משלהי מלחמת המפרץ הראשונה. אך על רקע בארות נפט דולקים, רכבים שרופים, מדבריות עשנות, מספר הרצוג, בקריינות דלילה ודרמטית, סיפור מדע בדיוני מופשט על יצורים מכוכב אחר. ומכיוון שכבר ציינו את בודריאר, ראוי כאן להזכיר את טענתו המפורסמת ש"מלחמת המפרץ לא התרחשה" - כלומר, שאירועי שנת 91' בפועל היו רחוקים ממסכת דימויי-המלחמה הגדולים שעוצבו עבור צרכן החדשות-בידור המערבי. אבל בניגוד לבודריאר - אצל הרצוג המציאות אינה פחותה מהדימוי הטלוויזיוני כי אם גדולה ממנו. הוא יורד אל שדה המלחמה לא כאל עיתונאי, וגם לא כסאטיריקן, כי אם כנביא הרואה איך מתחת ל"חדשות" הארציות מסתתר סיפור אחר, גדול יותר, מופשט יותר. הסרט הוא אפוא יצור כלאיים מטריד, שבו החומר התיעודי נותן לבדיון תחושת קרקע ריאליסטית, והבדיון נותן לתיעוד מימד סמוי של עומק. הפער בין שתי הרמות יוצר תחושה כאילו הרצוג קרע איזה פרגוד וחשף בפנינו איזו עלילה אנרגטית אפלה ומיתולוגית המניעה את העולם בסתר, אימה ביסוד העולם, שההיסטוריה הארצית היא רק ביטויה החיצוני. להלן טעימה

שיעורים של חשכה


	איש הקש (1973)


	מחקרים סוציולוגים על הניו אייג' צצים כפטריות קסם, אך איני יודע אם כבר נעשה מחקר אחר, לא פחות חשוב, שיחקור את השנאה לניו אייג' - שהיא לדעתי תופעה רווחת אפילו יותר. להתנגדות ל"רוחניזם" יש פנים רבות, מהן מוצדקות יותר ומהן פחות, אבל אחד הגורמים הפסיכולוגיים הפעילים הוא דווקא סוג מסויים של כמיהה לחיים, שאם לא מפנים אליה תשומת לב פנימית, היא מקבלת טעם מר למדי, ומתרגמת עצמה כקנאה התנגדותית לכל פסטיבלי האהבה, המשגלים השמחים והחיים על-קצה הרגע שבהם מתקשט הניו אייג'. אין זה משנה אם באמת אנשי שבט הריינבו מאושרים יותר מאחיהם בעולם הבורגני - הדימוי הוא מה שמגרה את הפצע, את תחושת הפספוס ואם מדובר במקרה חריף - את הטינה. ולמה כל זה? אולי כמעין מפתח לפיצוח סוד קסמו של "איש הקש", הכלאה נדירה למדי בין בי-מובי לסרט ניו אייג'. העלילה מציגה שוטר נוצרי פוריטני שבא אל אי סקוטי מבודד כדי לחפש ילדה שנעלמה. על האי, מתברר, חיה קהילה ניאו-פגאנית עם חיבה מיוחדת לטקסי פריון, ריקוד בעירום ואהבה חופשית. המיניות הזו כמובן מאיימת על ערכיו ועל תפיסת עולמו של השוטר, המוצא את עצמו קרוע בין כבלי המוסר לכוח דיוניסי בנפשו (שימו לב, ספויילר רציני בדרך). כשבעולם הניו אייג' מתרפקים על מסורות רוחניות קדומות, זה בדרך כלל לא כולל את הפנים היותר אכזריים שלהן. במקרה הזה לפחדים של גיבור הסרט יש על מה להתבסס - ובסוף המצמרר נציג החוק מוצא את עצמו מועלה קורבן בטקס פולחני. לא ידוע לי, אגב, על עוד סרט אימה שבו החבר'ה הרעים הם היפים. האם מדובר רק בפרנויה של התרבות השמרנית או שאמנם לכל תרבות האור והאהבה יש צד אפל? המוזיקה בסרט מעולה. הנה אחד השירים. ולמי שלא מתכוון לראות, כדאי לפחות להציץ בחמש דקות האחרונות.

איש הקש





	מאה הסרטים הרוחניים של כל הזמנים, חלק ראשון

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

יונתן לוי
	חינוך רע
	גורואים מהסרטים
	פלישת העכבישים האזוטריים
	תורת הפרצופים

כל הכותבים

כותבים אחרונים
	אבולוציה עכשיו
	אביתר שולמן
	ארז שמיר
	בארי לונג
	גבריאל רעם
	ד''ר דבורה צביאלי
	דוד מיכאלי
	יונתן לוי
	מיכל גזית
	ערן גולדשטיין

סקר


כמה פעמים בשבוע קוראים הורוסקופ?
פעם אחת. בסופ''ש
כל יום
אף פעם