 |
 |
|
|
|
|
|
|
| האם בכלל מותר וכדאי לנו לפרש את התנ"ך? האם הטקסט לא מאבד כך את קדושתו, ושם במרכז את האדם במקום את אלוהים? אביתר שולמן עושה רפלקסיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשתנו השבוע היא פרשת "תרומה", ובעצם חשבתי שעדיף היה אולי לקחת חופשה. על מה נשוחח אם הנושא היחיד (היחיד!) שמעסיק את הפרשה הוא האופן המאוד מאוד מדויק שצריך לבנות את המשכן, מרכז הפולחן העברי העתיק - כמה כרובים צריכים להיות והיכן למקמם, מכמה יריעות יש לבנות את האוהל וכיצד צריך לחברם, אילו כלים צריכים להיות במשכן ומאיזה חומרים יש להכין אותם, ועוד ועוד. ואני הרי מבקש לכתוב פרשת שבוע עם תבלון בודהיסטי קל, ומה בין המשכן ובין חיינו אנו?
ומסתבר שלא רק השבוע ניתקל בבעיה הזו. פרשת "תרומה" היא הראשונה מבין חמש פרשות המוקדשות למשכן ולפעילות בו, עם הפסקה קצרה באמצע לחטא העגל בעוד שתי פרשות. אם נושא זה היה כל-כך חשוב למחבר ספר שמות, נראה שהמפגש שלנו עם פרשת השבוע לא יהיה שלם מבלי להתעמק בו מעט. עלינו לשאול מה חשיבותו הגדולה כל-כך של המשכן, ומדוע הדגש שהוא מקבל.
 |
| עין תחת עין? |
|
היית מוציא להורג איש שהיכה את אביו או שכב עם בהמה? אביתר שולמן מציע להחליף את החוק המקראי שעבר זמנו בהיגיון הבודהיסטי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הדגש הגדול שמקבל המשכן צריך להטריד לא רק אותי, הפרשן הבודהיסט, אלא עוד יותר את המאמין היהודי שחייו הדתיים אינם נשענים על הפעילות סביב המשכן. דרך המלך ליציאה מן המבוך היא להציע כי מבנה המשכן מסמל תכנים בסיסיים בעולם היהודי. החומרים מהם בנוי המשכן, האופן בו הם מוצבים זה מול זה, יכולים, למשל, לרמז ליחסים בין ישראל לעמים, בין האלוהים לאדם, או לייצג את מעשה הבריאה האלוהי. הארגון המרחבי של המשכן יכול להיות מובן כמקביל למבנה האדם, העולם, אולי אפילו למבנה האלוהות עצמה. אולי המשכן יציע מודל מופשט של האופן הנכון לעבוד את האל.
בפרשה של השבוע הקודם, פרשת "משפטים", התייחסתי לקובץ החוקים המבוסס על התפיסה של "עין תחת עין." שאלתי אם לא רק החוקים, אלא אפילו אם צורת המחשבה עליה מבוסס קובץ חוקים זה שייכים כלל לעולמנו המודרני. כמה קוראים ענו לי כי הם סבורים כי מבלי לקרוא את דברי חכמינו זכרונם לברכה (חז"ל) המופיעים בקובצי התורה שבעל-פה אין לנו כל אפשרות להבין את משמעות הדברים.
קו מחשבה זה רלוונטי גם לבחינה של נושא המשכן – אנו יכולים לפנות לחכמינו שיסבירו לנו את המשמעות הפנימית של בניית המשכן ושל הפעילות בו, ולהבין דרכם את המהות שמאחורי הדברים. אז נוכל להחיות את המהות, מבלי שנצטרך להיתפס לביטויה הצורני והקליפתי. העקרון הזה מכונה "אין מוקדם ומאוחר בתורה," שהרי משמעות הדברים פנימית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משנים את הטקסט
|
|
|
 |
|
|
|
המהלך החוקר את המשמעות הפנימית של ציווי התורה הוא עמוק וחשוב, ובמידה רבה גם מבורך. אך חשוב להעלות כמה תהיות לגביו, כי המהלך משנה את העיסוק במקרא ובציוויו. כאשר אנו קוראים את הטקסט בפרספקטיבה מאוחרת ומבקשים למצוא בו את המהות הפנימית, מה שאנו עושים בעצם זה לשנות את הטקסט. אנו מבקשים שהוא יאמר כעת דבר חדש, רלוונטי למציאות מתחדשת ומתעדכנת, ולומר גם שהדבר החדש שאנו מזהים הוא הרוח האמיתית של הטקסט. ייתכן ואין בכך פסול, אבל עלינו לדעת מה המחיר שאנו משלמים.
אגב, שיהיה מאוד ברור – גם בבודהיזם עושים בדיוק את אותו הדבר. דורות רבים של פרשנים הפכו את המסר הבודהיסטי לדבר מאוד שונה משהוא היה בתחילה. כפי שאני לא בטוח שהמשכן רלוונטי לנו, ככה אני גם תוהה לגבי הרלוונטיות של תורות הבודהא כפי שניתנו בהקשרן המקורי. התהליך הפרשני שמתרחש גם בבודהיזם וגם ביהדות הופך את
המסר של תנועות אלה לבעל משמעות בעולם אחר מהעולם בו ניתנו. טוב שאני יכול לדבר היום על חוסר-היאחזות, והתהייה בדבר משמעותה של חוסר ההיאחזות מהווה נדבך חשוב בעולמי הרוחני. אך עלי גם להכיר בכך שהכוונה של הבודהא בחוסר-היאחזות היתה שונה מזו שאני מוצא בה (ועל כך בפעם אחרת).
הנקודה לגבי המשכן היא שאת מי שחיבר את הטקסט המקראי מאוד עניינו הפרטים המעשיים. היה לו חשוב מאוד להעביר את המפרט הטכני, את המציאות הפיסית של בניין המשכן. הוא חשב גם שזו הדרך הנכונה לעבוד את האלוהים. מחבר פרשת תרומה דיבר באופן ספציפי לחלוטין על המוטות, הקרסים, הבריחים, הגביעים, היריעות, הכיורים, והרשימה עוד ארוכה. יותר מזה – הטקסט הזה נחשב כדבר האלוהים עצמו – זה מה שהאלוהים ביקש מבניו לעשות. הוא לא ביקש לעבוד אותו רק ברוח, אלא ביקש שהעבודה אותו תתבצע בצורה מאוד מסוימת בעולם החומר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בוראים אמת אנושית
|
|
|
|
|
|
|
אם אנחנו קוראים את הטקסט הזה רק ברמת "המהות", רק במובניה הסמליים המדמים מציאויות כאלה או אחרות בתוכנו, בעולם או באלוהים, אנחנו קוראים בעצם את עצמנו, לא את הטקסט.
בחיפוש הרוחני של פרשני המקרא יש ברכה עצומה. הפרשן מגלה עולם חדש הנותן משמעות ועומק לחיי הקהילה. אך עלינו לראות כי הוא לאו דווקא מתקרב אל הטקסט, אלא למעשה מתרחק ממנו. הטקסט מאוד ברור – הוא נותן רשימה ארוכה של דברים שיש לעשות. הפרשן מציע כי ציווי זה אמיתי ברמת הסמל, ובכך הוא משנה את הציווי.
כאשר אנו מכירים בחשיבותו של הפרשן בשביל להבין את משמעות הטקסט, וכאשר המסורת מקבלת את דבר הפרשן כסמכות, קורה דבר מדהים – המסורת מכירה בכך שהטקסט אינו קדוש. היא מקדשת כעת את הפרשן, את חכמינו העוזרים לנו להשאיר את הטקסט רלוונטי, ומוותרת על דברו המקורי של הטקסט. זה דבר נפלא שטקסט עתיק ומכונן נותר רלוונטי, אבל שימו לב מה קרה – העדכון במשמעות הטקסט כבר מוציאה אותו מידי האלוהים ושמה אותו בידיים של בני האדם. הטקסט הפך אנושי, כי משמעותו הראשונית, המובנת כאלוהית, כבר אינה המרכז של הטקסט.
ייתכן, כמובן, שהטקסט היה אנושי מלכתחילה, שבני אדם כתבו אותו. אבל אז הגענו לאותה המסקנה – המסורת היא משהו שבני אדם עושים, משמעותה אינה יכולה להיות אמת אלוקית מוחלטת. אין זה אומר שהיא אינה מלאה עוצמה ותהודה פנימית. להיפך, המהלך הפרשני מאפשר גם למסורת וגם לטקסט לשמר את כוחם הרוחני, אך זה אומר שהטקסט הזה כבר לא מייצג את המהות המוחלטת "שמאחורי/שבתוך הדברים." הטקסט עמוק ואמיתי, אך גם אנושי וחלקי.
אז אנחנו על הקרקע – נותנים משמעות אנושית לעולם סתום ומלא הוד. איננו מקיימים אמת אלוהית מוחלטת, אלא בוראים אמת אנושית חיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לשחרר את התורה מאלוהים
|
|
|
|
|
|
|
הרבה ממה שמתאפשר מהקריאה הבודהיסטית את התורה הוא השחרור מהגוון המוחלט שניתן לאלוהים ולעבודה אותו. מי שחושב שהתורה מכילה את האמת המוחלטת לגבי הקיום גם סבור שכאשר הוא מקיים את דברה, או את הפירוש של דבריה, הוא עושה את הנכון והישר, בעוד מי שאינו עושה זאת תועה וטועה. המוחלטות הזו שהוא מייחס למעשהו היא גם מקור לגאווה, שיפוטיות, כעס ומריבה.
ואולי דווקא הסנטימנט הבודהיסטי מאפשר לנו להתקרב אל עולמם של משה רבנו ושאר חכמי ישראל הראשונים. בדיונים שלנו בספר בראשית ראינו כי התפיסה של "בראשית" את האלוהים אינה כזו שמקדשת אל אחד, מוחלט וכל-יכול. אפילו שהאל של ספר שמות הוא שונה, מודע יותר לכוחו ומציג עצמו בצורה הדומה יותר לאלוהים המונותאיסטי הטוטאלי, גם הוא, אולי, היה שמח להשתחרר מהמוחלטות שמייחסת לו המסורת. למשל, לאלוהים של המקרא חשוב להראות ולהוכיח שהוא חזק ויכול יותר מאלוהים אחרים. גם מי שקורה את סיפורי חז"ל יתפלא לגלות שתפיסתם את הכוליות והמוחלטות של האל לא כל-כך ברורה.
האם כל זה אומר שהטקסט עצמו לא רלוונטי? כלל וכלל לא. כאשר אנחנו רוצים להבין איך אנחנו חושבים ומרגישים היום – בין אם אנחנו יהודים, בודהיסטים, או בני כל דת או תנועה רוחנית – חשוב שנדע לזהות את האופן בו תודעתנו התפתחה. הטקסט המקורי מספר לנו הרבה על הנחות העבודה של המסורות עליהן אנו נשענים בהבנתו את עצמנו ואת העולם. הוא גם הבסיס המאפשר לנו לגלות את המובנים העדכניים השייכים לעולמנו אנו, והוא עמוק ונכון מספיק לספק לנו מזון רוחני ודרך להלך בה לשנים רבות וארוכות.
ומה עם המשכן עצמו? האמת, שבאמת אין לי מה לומר עליו. אני לא מרגיש אותו חלק מעולמי. באמת יצא שבוע חופש מהטקסט. בכל מקרה, יש לנו עוד כמה פרשות טובות לשוב ולדבר על עבודת המשכן ומשמעותה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
