 |
/images/archive/gallery/878/602.jpg אני ופאלוס
 |
|
|
|
|
|
|
| למה חשוב לכל הדתות להיכנס לנו לתחתונים ולהגיד לנו להפסיק לאונן? מה הופך את האוננות לפשע קוסמי שפוגע באלוהים? תומר פרסיקו מביא את גרסתו של האר"י הקדוש: כשגבר מאונן הוא יוצר שדים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב הימצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שיימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.
 |
| אני מאונן משמע אני קיים |
|
מיתוס מצרי מספר שאלוהים יצר את העולם על ידי כך שעינג את עצמו והשפריץ החוצה את המציאות. תומר פרסיקו מגייס את הפסיכולוג היונגיאני אריך נוימן כדי לברר איך כל זה קשור לתפיסה העצמית שלנו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מיני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההימנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופציה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/456/870.jpg
הקאמה סוטרה. מה מותר ומה אסור  |
|
הקאמה סוטרה. מה מותר ומה אסור |
|
|
|
 |
|
 |
|
החטא החמור ביותר בתורה
|
|
|
 |
|
|
|
ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גניבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות
ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.
אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) במנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?
השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בווריאציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התחביב הקדום ביותר בעולם
|
|
|
|
|
|
|
זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן.
התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושתת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/878/205.jpg
אל הפריון פריאפוס שופך שמן זית על איברו  |
|
אל הפריון פריאפוס שופך שמן זית על איברו |
|
|
|
|
|
|
|
המאונן חייב מיתה
|
|
|
|
|
|
|
כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה-13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.
כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.
ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האיבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר [...] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/834/621.jpg
אורובורוס. הלופ הנצחי של האוננות  |
|
אורובורוס. הלופ הנצחי של האוננות |
|
|
|
|
|
|
|
יחסים מיניים עם שדים
|
|
|
|
|
|
|
המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. קיימת הקבלה בין האדם (הזכר) לאל, וקיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):
"סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד" כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
את זה לא לימדו אתכם במרכז לקבלה
|
|
|
|
|
|
|
אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).
בספר "עץ החיים" הידוע, בשער ל"ט, דרוש ב', כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג. יצירת העולם מגיעה ללא שיתוף פעולה עם נקבה, ועל כן למעשה הבריאה היתה נס.
אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר).
לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות! כעת מובן למה אסור לנו לחזור על המעשה הנורא: אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי. מכאן ועד להחשבת האוננות כחטא החמור ביותר בתורה הדרך קצרה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תאוננו, אבל במודעות
|
|
|
|
|
|
|
מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשליה שלנו בדבר עצמאותנו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.
אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי ש כתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשליה של האגו.
כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". עוד על הנושא מזווית קבלית כאן.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
