 |
/images/archive/gallery/222/639.jpg
 |
|
|
|
כמו רבים וטובים, גם ר' חיים ויטאל, המקובל הגדול, רצה להיות המשיח. אבל זה לא הלך לו. יומניו הם עדות מרתקת על אדם שגאוותו ככל הנראה הכשילה אותו |
|
|
|
|
|
 |
הרעיון המשיחי הוא ללא ספק אחד התרומות הגדולות של הדת היהודית לעולם: בעוד תרבויות אחרות תפסו את הזמן כמחזוריות מעגלית שמובילה שוב ושוב אל אותו המקום, או תהליך עקבי של הידרדרות והתרחקות מתור זהב ארכאי, ראתה היהדות בהיסטוריה אפשרות להתגלות אלוהית וזירה לשכלול ולהתעלות של המציאות, עד לגאולה השלמה. הגאולה ביהדות בעיקרה אינה פרטית אלא כללית, של האומה והאנושות כולה, והשיחרור שמדובר בו אינו הפרידה מהגוף והעלייה של הנשמה לגן עדן (כמו בנצרות, ברובה), או הבקעה של ההכרה האינדיבידואלית מתוך האשליות שנתפסה בהן (רוחניות
הינדית ובודהיסטית), אלא התנערות מעול "שעבוד מלכויות" וכינון מחודש של מלכות בית דוד הקונקרטית, כאן, על האדמה המקודשת של ארץ ישראל הממשית.
קל לראות איך הרעיון הזה חדר, כמו וירוס מנטלי, אל ההכרה הקולקטיבית של המערב, וכיצד תנועות משיחיות רבות, ממסעות הצלב ועד המרקסיזם, ינקו ממנו את ניצוץ החיים שלהן. דוגמאות אלה מועילות גם לצורך הבנת הדיאלקטיקה הממזרית החפונה בלבו של הרעיון המשיחי: תנועה שאמורה תמיד לשחרר את האדם ולשפר את העולם, מביאה על פי רוב לשעבודו המוגבר והאלים, ולניוון, אם לא לחורבן כללי.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
כשרע לנו אנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנו מחפשים אותו יותר?
|
 |
|
 |
 |
 |
|
משיחים היו תמיד. כלומר משיחי שקר, שכן עד לימינו אף לא משיח אחד הצליח לממש את מה שהבטיח. המפורסמים מבין אלו שהצמיחה היהדות הם כמובן ישוע מנצרת, בר-כוכבא ושבתאי צבי, אבל גם בימינו לא חסרים טוענים לכתר, מהיהודי המסורתי ועד לניו אייג'י המגוחך. המשותף לכל אלו היא האמונה הבלתי מתפשרת שהאמת, וכל האמת, נמצאת אצלם בכיס, וזאת למרות כל העדויות המוחשיות המצביעות כנגדם, ולמרות שהם ודאי מודעים ויודעים על מקרים רבים בהם אחרים חשבו בדיוק כמוהם והוכחו מאוחר יותר כשוטים, תמימים או אפילו, חלילה, שרלטנים.
לפני שנה יצא לאור ספר המכונה "ספר החזיונות" (ההדיר והוסיף הערות ומבוא – בהם נעזרתי – משה פיירשטיין), שהוא למעשה יומנו האישי של טוען נוסף למשיחיות: הרב חיים ויטאל (1542-1620). קשה להפריז בחשיבותו של ר' חיים ויטאל (להלן: רח"ו) בתהליך התפתחות הקבלה. לא רק שהיה תלמידו הישיר של האר"י הקדוש מצפת, הוא גם כתב את תורתו (האר"י מיעט לכתוב), והגירסה שלו לקבלה של האר"י היא למעשה הגירסה שהתקבלה בקרב רוב רובם של המקובלים עד ימינו.
יהודים מעטים מאוד כתבו יומן אישי, ועוד פחות יומן המתעד את חוויותיהם הרוחניות והמיסטיות – איכשהו זה לא ז'אנר שיהודים התחברו אליו בעבר. רח"ו הוא ללא ספק הראשון שניהל יומן שכזה, ומיומנו אפשר לקבל תחושה של האדם שמאחורי הרעיונות. אך לא רק זאת: אפשר גם למצוא שם בבירור את שאיפותיו המשיחיות, שאיפות שבמרכזן עומד הוא עצמו.
כדאי להבין את הרקע להתעוררות המשיחית שלו: ר' חיים ויטאל אמנם נולד חמישים שנה אחריו, אבל גירוש ספרד (1492) היה ברקע לפעילותו ולשאיפותיו. עומק הטראומה שהגירוש הותיר בקרב היהודים היה אדיר, ודווקא מהמצוקה הגדולה הזאת עלו ופרחו תקוות משיחיות גדולות לא פחות. ראשית המאה השש-עשרה היתה מלאה במשיחים, ואפשר לציין לדוגמא את שלמה מולכו שניסה להגיע אל האפיפיור כדי לגייר אותו ולבסוף עלה על המוקד (ב- 1532). באותה תקופה גם גדלה מאוד בקרב היהודים תפוצתם של גילויים מפי כל מיני שליחים שמימיים ומלאכים ("תקשורים", כפי שהיינו קוראים להם כיום), יותר מאשר בכל תקופה לפני כן, ועל כל אחד להחליט האם לפרש עובדה זו כראייה לכך שכאשר רע לנו אנחנו מוצאים את אלוהים יותר כי אנחנו מחפשים אותו יותר, או מוצאים אותו יותר משום שאנחנו מדמיינים אותו יותר.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
תיקון העולם תלוי רק בך
|
 |
|
 |
 |
 |
|
האר"י הגיע לצפת ממצרים בשנת ש"ל (1570), בהיותו בן 36. כעבור שנתיים הוא נפטר (כתוצאה ממגפה), אבל בזמן הקצר הזה הוא פיתח תורה קבלית שגדלה להיות לזרם המרכזי של הקבלה כולה, ולמעשה הנהיג מהפכה בתפיסה הקבלית: הוא הסביר במונחים מטאפיזיים-מיתיים איך האל המושלם ברא את העולם הפגום, וכמובן נתן מרשם לתיקונו של העולם ולהבאתו לשלמות נצחית. רח"ו נולד בצפת, ולמד בישיבות השונות של העיר. בשנות העשרים של חייו עסק באיזוטריקה ואף הקדיש שנתיים ללימוד אלכימיה. אחר כך למד אצל אחד מגדולי המקובלים, רבי משה קורדוברו, שהיה החשוב שבמקובלי צפת עד שהגיע האר"י. משמת קורדוברו והגיע האר"י, נעשה רח"ו תלמידו המרכזי.
אבל כאמור, לא עברו שנתיים וגם האר"י נפטר. אחרי מותו של המורה הגדול החתים רח"ו את שאר תלמידיו על מסמך בו הם מכירים ברח"ו כפרשן המוסמך של תורת האר"י וכמעט כולם גם העבירו אליו את כל החומר הכתוב שנשאר להם מהשיעורים שהעביר האר"י. רח"ו, שכתב ספרים רבים על הקבלה הלוריאנית (כלומר: הקבלה של האר"י, ר' יצחק לוריא), הפך לאחת הדמויות המרכזיות בשדה הקבלי.
אבל הוא הרגיש עצמו כדמות גדולה אפילו יותר. שנת של"ה היתה, על פי תחזיות שונות, אמורה להיות שנת הגאולה, ולקראתה קיבץ סביבו רח"ו שנים-עשר מתלמידיו, כנראה כהכנה לכך שהוא יתגלה כמשיח והם יהיו שליחיו. כאשר זה לא קרה התפרקה הקבוצה ורח"ו מצא עצמו לבד. הוא נדד לירושלים ואחר כך לדמשק – בשתי הערים ניסה ללמד תורה ולהחזיר את ההמונים בתשובה – בשתי המשימות לא צלח.
מהיומן של רח"ו עולה דמות של אדם חכם, בעל דמיון מפותח, שבצעירותו הרבה להשתובב: הוא כותב שהחטאים שמורו הגדול ייעץ לו להיגמל מהם הם שפיכת זרע לבטלה, גאווה וליצנות. מזה האחרון הצליח רח"ו ללא ספק להיגמל: שנותיו אחרי מות האר"י היו אפופות בדיכאון הולך ומעמיק. רח"ו, שהפך למורה לקבלה בזכות עצמו וכאמור נדד ללמד תורה בירושלים ובדמשק, הרגיש שהאנשים סביבו לא מכירים בערכו ולא נותנים לו מספיק כבוד. דבר זה תסכל אותו מאוד.
למעשה, כאמור, הרגיש רבי חיים ויטאל שהוא מועמד טוב מאוד להיות המשיח בכבודו ובעצמו: על פי היומן שלו רוח קדושה הודיעה לחבריו שתיקון העולם תלוי רק בו, ושעליו להשיב את כל היהודים בתשובה (הוא אכן ניסה לעשות זאת, ללא הצלחה רבה). רח"ו גם מפרט ביומנו דברים שאמר לו האר"י, על פיהם "הייתי יכול להשיג יותר מן המלאכים מצד גודל ערך נשמתי ושביאת נשמתי לעולם היתה לצורך גדול בעולם ושלא היה בידו ורשותו לבאר יותר מזה [...] ושאם היה מגלה לי העניין שהייתי כמעט פורח באויר מרוב שמחה על העניין". למרות ההבטחות הרבות, רח"ו לא מימש את הגורל שהרגיש שהוא ראוי לו, ואפשר ממש לשרטט תהליך בו ככל שעוברות השנים הוא שוקע בדיכאון הולך וגובר.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
חטא ההיבריס
|
 |
|
 |
 |
 |
|
בהנחה שהדברים שרח"ו כותב ביומנו הם אמת, איך ייתכן שהבטחותיו של האר"י הקדוש לא התגשמו? האם יכול להיות שהאר"י טעה כשראה ברח"ו את מי שיחזיר את העם בתשובה? ואולי המשיחיות של רח"ו היתה פוטנציאלית בלבד, והיתה מתממשת לו הדור שלו היה ראוי לה, דבר שכנראה לא קרה? רח"ו עצמו מנסה לענות על שאלות אלו ביומנו: בגיל 69, כאשר הוא מדבר עם קבוצת שדים, הוא מקבל מסר מהאר"י שאכן "באת לעולם כדי להשיב את העם בתשובה". הוא שואל אז דרכם את מורו האם "נתבטלו כל הדברים שהבטיחני בחייו" והאר"י משיב ש"עדיין כל הדברים ההם עומדים כבהתחלה, אבל התרשלותי [כלומר התרשלותו של רח"ו] מונעת קיומם".
אבל מה היתה יכולה להיות התרשלותו של רבי חיים ויטאל? מה היה הפגם שמנע ממנו לממש את שליחותו האדירה? מכיוון שהיה זקן ומדוכדך, כנראה שהחטא היחיד שנותר לו לתיקון, מהשלושה שהאר"י הורה לו לתקנם, היה חטא הגאווה. אבל איך זה שלא הצליח, לכאורה, לתקן את גאוותו כל השנים האלה? הייתכן שבאופן אירוני דווקא ההבטחות הגדולות שקיבל מהאר"י על גובהה של נשמתו הגבירו אצלו את העוון הזה? האם יכול להיות שהוא לא יכול היה לממש את שליחותו המשיחית מכיוון שהיה גאה מדי, ושהיה גאה מדי מכיוון שניסה כל חייו לממש את שליחותו המשיחית?
בונוס לקוראים – הוראות מפי האר"י מתי יש להשתטח על קברי צדיקים: רח"ו כותב שהאר"י "גם צוה אותי [...] שאם אלך להשתטח על קברי צדיקים יהיה בערב ראש חודש או בט"ו לחודש [כלומר בירח מלא], כי אז יש יותר הכנה מכל שאר הימים, ושלא אלך לא בשבת ולא בי"ט [ביום טוב, כלומר חג] ולא בר"ח [ראש חודש], כי אז נפשותיהם עולות למעלה ואינן מושגות על הקבר".
|  |  |  |  | |
|
|
|
|
 |
|
|
|
|