מעריב nrg - אישה היא הכושי של העולם - פותחים ראש

ראשי > ניו אייג' > פותחים ראש > כתבה

אישה היא הכושי של העולם

אלמלא חוותה האישה נחיתות, אומללות, בדידות וחוסר אונים - לא הייתה חוברת לגבר ולא הייתה מקימה משפחה. אירי ישראלי-רושין על קללת האבולוציה

דפדף בניו אייג'

אירי ישראלי-רושין
16/12/2007 10:03

נשמת בני האדם, החיה בגוף, חיה חיי שעבוד בעטייה של קללת ההישרדות בה קוללו שני בני המין האנושי. כאן אציג את הקללה ואת הנתיב המוביל לשחרור ממנה.

כל אישה, החיה עלי אדמות, מחויבת, על פי צו ההורמונים שבגופה, ללדת. הורמוני המין נועדו לשרת מטרת-על אבולוציונית, וכמו כל ברואי כדור הארץ - בעלי החיים והצמחים, אנו הופכים באמצעות הכימיה שבגופנו לעבדים של מטרה זו. מטרת האבולוציה לגרום לכך שהמין האנושי, כמו כל מין אחר, יתרבה, יתפתח, יתחזק וישרוד והיא עושה הכול כדי לממש את מטרתה.

לכתוב אהבה ולהינמס בתוכה
מאז שהתחלנו, אנו בני האנוש, להשתמש במילים, השקט החל מאיים עלינו. אירי רושין
לכתבה המלאה

מנקודת מבטו של גופנו, החי ופועל ככל בעל חיים אחר עלי אדמות, השירות לאבולוציה נכון טבעי ופשוט, אלא שמנקודת מבטה של נשמתנו, הדרך בה פועלת האבולוציה היא קללה. האבולוציה פועלת על פי שני עקרונות המנוגדים בתכלית לנשמה שבתוכנו - עקרון החסר "ְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ" (בראשית פרק ג) ועקרון האשמה "כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה".
נשמתנו, המצויה בשכבות עומק של תודעתנו, הנה במהותה העצמאות, המלאות, הידיעה השלמה ושמחת האהבה. הנפש, שהיא תודעת הגוף - התודעה המצויה בשכבה החיצונית והזמינה לנו ביותר - עיוורת לנשמה המצויה עמוק עמוק מתחתיה. הגוף שחווה את עצמו ריק וחסר, ואינו מכיר בקיומה של הנשמה, מחפש לעצמו את המלאות מחוץ לו - באינטראקציות עם העולם. כך נוצרות אינטראקציות חברתיות שמייצרות אהבות ובעקבותיהן צאצאים. חיפוש האהבה בחוץ משרת את האבולוציה הגופנית, אך מותיר את הנשמה בודדה "בגלות" - זו הקללה.

העיוות שבעין

במסע השחרור שלנו מן הקללה ההישרדותית עלינו להפנות את תשומת לבנו לשתי נקודות תודעה שקריות, הקיימות בנו ויוצרות בתוכנו גירוי רגשי מתמיד, אשר מפעיל אותנו לחפש את התשובות בחוץ. נקודות אלו מצויות בתודעת הנפש של עין ימין ובעטיין של נקודות אלו אנו תופשים בעיוות מסוים, מבחינה תודעתית, את כל העולם שמחוץ לנו. העיוות הזה כל כך ומטריד את מנוחתנו עד שאנו עסוקים מבוקר עד ערב בניסיון לתקן את החוויה. אנו נכנסים למערכות יחסים שוב ושוב מתוך הרצון לחוות חוויה חדשה, מתקנת, אך בסופו של דבר תמיד נכשלים.

הרצון לתקן את החוויה

הוא בריא וטוב, אך הדרך של רובנו מוטעית. מה שאיננו מבינים הוא שהעיוות מצוי בעין עצמה, ולא בעולם שמחוץ לנו, ולכן אין כל סיכוי לשנות את המצב דרך התנסויות חוזרות ונשנות, אלא רק דרך שינוי התפישה שלנו. גרוע מכך הוא שאיננו מבינים שזו דרכה המניפולטיבית של האבולוציה לעשות בנו כבשלה! האבולוציה עושה הכול כדי לשמר את עיוורוננו, כדי שנמשיך לשרתה בנאמנות ילדותית מטופשת. מבחינתה, הסבל הכרוך בהתנסויות הרגשיות הקשות שלנו, הוא הבעיה שלנו. היא רוצה שנמשיך עוד ועוד להתנסות בחיבורים ובזיווגים, גם אם הם מאכזבים ומכאיבים.

Sven Herzog , cc-by

השמש הפרטית שלי!


	איך נשתחרר מן הקללה?


	ביום שבו יחסה של האישה כלפי הנשים ככלל וכלפי הגברים ככלל (ולאו דווקא אל אישה או גבר ספציפיים) ישתנה מן הבסיס - היא תהיה חופשייה מן הקללה. כך גם לגבי הגבר. הכוח המניע את האישה לבחור בהולדה, נשען כולו על שתי אקסיומות רגשיות שקריות, שהכוח ההישרדותי שבתוכנו שומר עליהן מכל משמר. גם כשהאישה מצויה מעבר לגיל ההולדה, העיוות הבסיסי במערכות היחסים שלה ממשיך להתקיים ומענה אותה. יתרונה של תקופת חיים זו היא, שהאישה כבר יכולה לבחור לעשות שינוי ולצאת כנגד האקסיומות הללו. מבחינת האבולוציה האישה הלא-פורייה היא "אבן שאין לה הופכין", ולכן יש לה את הפריבילגיה לברוח מן העבדות. (הגבר אינו מצוי אף פעם "מעבר לגיל ההולדה" לכן הוא נזקק לאישה כדי שתוציא אותו מכלאו).


	האקסיומות השקריות


	מנקודת ראותה של האבולוציה חייבת להיות אינטראקציה מינית בין גברים ונשים. (בחיים המודרניים נמצא כבר פתרון למצב "מביך" זה). נוסף על כך, הטבע דאג לכך שלאישה תהיה תמיכה כלכלית והגנה בסיסית כל עוד היא נושאת את צאצאה ברחמה או מיניקה אותו (גם לכך כבר מצאו החיים המודרניים אלטרנטיבות). מתוך כך, האבולוציה ההישרדותית, הדואגת לעצמה, גרמה לכך שגברים ונשים ירצו לחלוק חיים לתקופה מסוימת, מתוך תשוקה עזה זה לזה, גם מעבר לרגע ההזדווגות, ויחלקו את נטל ההורות. זוהי בעצם כל מטרתה של ההתאהבות שמחברת את שני המינים לתקופות חיים משותפות. מכיוון שלפי תפישת הטבע האישה יכולה להסתדר בעצמה, כשתינוקה שנגמל מחלבה, הרי שהורמוני ההתאהבות פועלים למשך כשלוש שנים, ואז הם נחלשים ומתפוגגים. כיצד נולדת בנו שוב ושוב התשוקה הרגשית העוצמתית כל-כך, שהופכת אותנו לנזקקות למין השני כמעט בכל מחיר - אשר בעטייה אנו מסכימות להפוך את עצמנו לשפחותיו של אדון ההישרדות? כדי שהאישה תמסור את כולה לאדון ההישרדות ותסכים להתחבר לגבר למסע של חיים משותפים, עשה בה הטבע פעולה ראשונית אכזרית ביותר: הוא גרם לאישה לחוות שהקבוצה הנשית, שאליה היא אמורה להשתייך, מקיאה אותה מתוכה. עקרון החסר הוא הבסיס ההישרדותי הראשוני המפעיל את האישה הפורייה. כל עוד הורמוני המין שולטים על החשיבה והרגש של האישה, היא תרגיש דחויה על ידי נשים - לא כי באמת נשים דוחות אותה אלא כי זו הדרך שההורמונים שלה מחייבים אותה להרגיש - ילדה מגורשת, יתומה, ענייה וחסרת בית! זוהי האקסיומה הרגשית השקרית הראשונית הנטועה בעין ימין של כל אישה - היא מוגדרת בנו כאמת מוחלטת, בה אנו מאמינות בכל מאודנו וממנה אנו פועלות בכל שנייה מחיינו. חוויה זו קיימת גם אצל מי שיש לה שני הורים, בית חם, חברים רבים וכסף רב.

luca donini, cc-by

גם נשים משעבדות נשים


	והוא ימשל בך


	תחושת היתמות וחוסר הבית של האישה היא הבסיס הבלעדי עליו מושתתת מוכנותה של האישה לחלוק חיים עם גבר. אלמלא חוותה האישה נחיתות, אומללות, בדידות, חוסר אונים, חוסר יכולת לתפקד, חוסר יכולת לפתור בעיות, חוסר ידיעה כיצד להסתדר בעולם או כאמור יתמות - לא הייתה לוקחת על עצמה את העול של הקמת משפחה. יוצא מכך שהסבל הוא כוח הכרחי בעולם האנושי בכלל והנשי בפרט - זהו התנאי הראשון להישרדות האנושית. הסיבה היחידה שאנו בונות משפחה היא העצב הנורא השורר בתחתית אישיותנו, והוא מניע אותנו לחפש פתרון. חיינו נובעים מתשוקתנו להפחית מעט את סבלנו העצום - ולא משום סיבה אחרת. אקסיומת היתמות הנשית נוצרת בילדות הראשונה, כשהבת בגיל שבועות ספורים. אצל הבת, בתחתית הלא מודע, נוצרת סכימה של יחסים קשים עם אמה ועם אחיותיה. הבת מדמה שאמה, אינה אמה האמיתית, אלא אישה זרה שאביה לקח לו לאישה מיד אחרי היוולדה. אמה האמיתית, הנפלאה והאוהבת מתה, ואילו האם החורגת אינה רוצה בה. כל שאר בנות המשפחה האחרות כן שייכות לאם, ורק היא זרה, דחויה וחסרת שיוך. אביה נתפש בעיניה כמי שאמור היה להיות בן בריתה, אך הוא בגד בה בבחירת האם החורגת האיומה. האב נחשב למפר הברית, מעצם התעלמו מן הסבל שהיא עוברת, וכך לבת אין מושיע וביתה אינו בית, והיא זקוקה לבית משלה ולמושיע שייתן לה לממש את זכותה הבסיסית לבית. התפישה שהאב הינו "השומר מפר הברית" היא האקסיומה השנייה המפעילה בנו את הורמוני האהבה. מכוחה של אקסיומה זו אנו מתחברות אל הגבר הגדול והחזק - פיזית, רגשית או כלכלית, שמבטיח לנו הגנה ושמירה, אך במקביל מאיים תדיר לבגוד לנטוש ולהפר את הברית - אם מעצם היותו עסוק בפרנסה, או טרוד בעצמו וכמובן מעצם היותו גבר המפנה את מבטו אל נשים אחרות. מתוך הפחד הנורא שאכן איומי הפרת הברית יתממשו אנו נמצאות בביתו תחת מרותו ותחת רצונו המיני העז (שנובע משעבודו שלו לאדון האבולוציה) מתוך עמדה של מקבלות חסדים המשלמות בשירות. והוא שנאמר - וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ...


	השפחה והמשפחה


	האישה יודעת שהגבר שלה יגן עליה מפני יתמותה רק במידה שתמסור לו, ורק לו, את גופה, נפשה ורצונותיה. כדי שלא תרצה לרעות בשדות זרים ולהפסיד את הגנתו, היא מוסרת לו את מפתחות החופש שלה, ומגדירה את עצמה כלפי כל הגברים האחרים כא-מינית. כשהיא יוצאת מביתה היא אינה אישה. היא מכריזה החוצה שהיא אם, או אשת איש. האקסיומות הרגשיות השקריות שבאישה, כשהן משתלבות באקסיומות הרגשיות השקריות של הגבר, מחייבות אותה להיכלא במבצרו של הגבר, על ידי סירוס נשיותה - ולא, היא תיחשב לזונה, תנודה ותשוב להיות היתומה חסרת הבית. הגבר נתפש בעיני האישה כאדון הבית שיכול לזרוק את המשרתת הקטנה ברגע שימאס בה, והיא תיאלץ לנדוד עם צאצאיה בעולם שדלתותיו סגורות בפניה. הגבר פועל כאדון סוהר באמצעות עקרון האשמה. בכל פעם שנשיותה של האישה "לוקחת לה מעט חופש" והאישה מרגישה מחוץ לביתה חיה, שמחה, נשית, נראית, אהובה ונהנית - היא מרגישה חוטאת. לא בכדי המלה משפחה והמילה שפחה יושבות על אותן אותיות שורש ש.פ.ח - היפוכו של החופש. כשהאישה מוצאת לה אהבה, היא אינה מרגישה שהיא מבקשת להיכלא, להפך. היא חווה תשוקה אדירה להתחבר אל החיות החדשה שזורמת בעורקיה. רק בהמשך חייה, כשהורמוני ההתאהבות נחלשים, היא מתחילה לחוות שהיא כלואה, אלא שאז היא אינה מעזה לעוף אל החופש שלה מאחר שבתודעתה, מעבר לגדר ביתה המוגן קיימת תהום פעורה - אין לה לאן ללכת. בית מעולם לא היה לה, הנשים בעולם אינן מקבלות אותה אל חיקן, וגם נשיותה שלה כבר אינה נגישה לה. כך שאין לה שום מקום בעולם שמחוץ לביתה. אז, בדרך כלל, היא הופכת להיות חברתו של בעלה, או במקרים הגרועים - האויבת שלו.


	נשיות: אלמנט בלתי סחיר


	החוויה שאין לאישה מקום בין הנשים, ושסביב ביתה פעורה תהום שבה היא עלולה למצוא את עצמה מנודה, אפשרת לגבר בעולמנו לשלוט בה. הגבר, מתוך האקסיומות המעוותות המנהלות אותו, מעמיד לאישה תנאי קשה ביותר לזוגיות - אני אתן לך בית ואשמור עליך מכל משמר, רק אם תשעבדי את נשיותך לי ותהפכי אותה לנכס שלי. הגבר חווה את גבריותו רק כשהוא גובר על דבר, מכריעו ומשעבדו לו ואחר כך משווה את הנכס שבידו לאלו של חבריו הגברים. הגבר חי את עצמו דרך ההשוואה והתחרות עם החוץ. הגבר דורש שגבריותו תישאר חופשית ונשיותה של אשתו תהיה כלואה, מפני שהוא חייב תמיד להוכיח לעצמו ולכל העולם שהוא גבר - וככל שהוא משעבד יותר ידע, חפצים, אדמות, בעלי חיים, עצים, מים, אוויר, אנשים וכמובן נשים, ומכניס אותם לסד הבעלות שלו, כך הוא מרגיש יותר פוטנטי ומוצלח. הגבר משועבד לאדון ההישרדות דרך החשש הנורא שאין בידיו כלום ולכן הוא חייב לכבוש עוד ועוד נכסים - לצוד עוד ועוד כדי לרצות את בת זוגו, ללכוד לעצמו עוד ועוד ציפורים, ולהפכם לזמירים בגנו. מול הנשיות שמאמינה בטעות שהיא חסרת בית ולכן היא זקוקה להגנה ולחסות, טועה הגבריות להאמין שאין לה דבר משל עצמה ולכן אין לה ערך ללא נכסים, וכך, בהסכמתם המלאה של שני בני המין האנושי, הופכת הנשיות להיות מטבע עובר לסוחר. רק כשהאישה והגבר יהיה מסוגלים לקבל את הנשיות כאלמנט שאינו סחיר - יבוא הקץ לשעבוד האנושי.


	על המחברת


	אירי ישראלי רושין היא אמנית ומורה רוחנית, מפתחת השיטה הטיפולית - מודעות עצמית באמצעות גוף.

מדד הגולשים

	תשתחרר, בנאדם 40.86%

	אני הוא זה 9.68%

	האיש שפתח את הדלת 5.38%

עוד...

פותחים ראש
	אימה ופחד: כך המוח מונע מאיתנו לעשות מדיטציה
	האל שבאל.אס.די
	על תפיסת הזמן של ספר ויקרא: פרשת שבוע
	גני שעשועים מהגיהנום: גלריית צילומים

סקר


יצאת פעם מחוץ לגוף?
כן
לא