 |
 |
|
|
|
|
| אני רוצה לכתוב אהבה ולהינמס בתוכה. אני רוצה להשתמש במילים, כדי להמיס אותן. אירית רושין, אמנית ומורה רוחנית, בטור חדש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אירית רושין
22/5/2006 15:41 |
|
|
|
|
|
|
|
הכתיבה בשבילי היא הנאה צרופה. בשעה שאני כותבת, עולים בי רעיונות ללא סוף. הם מציפים אותי וסוחפים אותי, ואני שוחה בים של ידע, ומרגישה מאושרת מכך. המון שנים אני כותבת מאמרים וספרים. טונות של מילים כתובות. אלפי דפים של ידע. היום אני מרגישה שהגיע הזמן להתבונן מעט בעשייתי זו, ולבחון אותה מחדש.
נדמה לי שמאז שניתנה לנו, בני האדם, יכולת הדיבור, התמכרנו למילים. מאז שהתפתחה השפה הכתובה, לא פסקו חכמי הדור מלכתוב את רעיונותיהם ודעותיהם - ועכשיו, בעידן המחשב - כולנו הפכנו להיות סופרים ופובליציסטים, הוגי דעות, משוררים ומוציאים לאור. אלא שלפעמים נדמה שכל מה שנאמר, נאמר רק מפני שכולנו מפחדים מן השקט. מן הסתם, מאז שהתחלנו, אנו, בני האנוש, להשתמש במילים, השקט החל מאיים עלינו. אנחנו לא ממש סומכים עליו - שהרי בכוחו ללדת הפתעות. כאלו שאינן צפויות.
 |
| נעליים קטנות |
הנעל הקטנה, שמייצגת את הרגל הקטנה, היא ביטוי לחוסר יכולתה של האישה להתחבר אל מקור כוחה - האדמה. פרק מתוך ספרה החדש של אירית רושין, נשיות
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
מסתבר שהמוח שלנו זקוק נואשות לקשקשת הבלתי פוסקת. כשהוא לועס מילים, הוא מרגיש שהוא קיים. רק שם, ברעש הפנימי, הוא מרגיש בטוח. בתוך השקט, הוא חסר אונים לחלוטין. השקט יוצר בנו חללים. חללים לא מוכרים. חללים שיכולים להוות בית לצללים - והצללים הרי אורבים לנו בכל פינה, ורק מחפשים הזדמנות להתנחל בחללים הריקים, ולהתחיל לנוע בהם, ולרקוד, ולהתערבל במעגלים, ולשאוב אותנו למחוזות רחוקים, נעלמים. לכן אנחנו דואגים למלא את חללי השקט מהר ככל האפשר במילים. מילים מוכרות. מילים בטוחות. מילים שעוזרות לנו לא לדעת את מה שאנחנו מעדיפים שלא לדעת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חיוכים הפכו להיות יקרים בזמן האחרון
|
|
|
 |
|
|
|
לפעמים גם נדמה שאנחנו כותבים את מה שהרבה יותר נכון היה לבטא בחיוך ובחיבוק. אבל חיוכים הפכו להיות יקרים בזמן האחרון, וגם על חיבוקים כבר צריך לשלם בכסף. מילים כתובות לעומת זאת, שהן כל כך זולות, אפשר למצוא לרוב. הן בטוחות, הן שם על המסך, קיום ממשי אין להן, והן יכולות להימחק בלחיצת כפתור.
ובכלל, כדי לקבל חיוך, או חיבוק צריך להיפגש, ולהיפגש זה קשה. כי צריך לקום מן הכסא ולהזיז את הגוף. כי צריך להיראות וגם לראות, ולהריח ולגעת. וגם פתאום מרגישים זרמים בגוף, וגרון נשנק, וזיעה וכאבי בטן של דחייה. ופתאום, האחרים הופכים להיות קיימים, והם לא רק מילים כתובות, הם גם רצונות.
למילים הכתובות יש אופי של חיילים במסדר. כולן לובשות מדים זהים, ועומדות בשורה ישרה. לכולן אותו גיל ומשקל. אין להן ציצים גדולים או קטנים, שיער דליל או שופע, פנים שוחקות, או שמוטות, קול צורמני או רדוד. הן ניצבות, סתמיות, דומות זו לזו וחסרות תנועה - ורק מחזיקות
על הכתף נשק. לפעמים הן יורות, ישר אל בין עיניו של הקורא, ולעתים רחוקות מאוד, הן שולחות יד חברית מנחמת. אבל בדרך כלל, זה תלוי לגמרי בקורא.
את המילים הכתובות אפשר לקרוא בכל צורה. אם יבחר הקורא, הוא יראה כאילו היו מלאות חיים. ואם יבחר, הוא ימצא שהן דוממות כמתות. הכול תלוי בו ורק בו. במצב רוחו באותו רגע. במה שהוא אכל או פגש. באילו חללים נפערו אצלו באותו יום. כי המילים עצמן, אלו שכתובות, הן רק אוסף של אותיות שעומדות יציב על מקומן בשורה, ורק העיניים של הקורא, שמחוברות אל ליבו הפועם, הן שנעות מצד לצד, על פני השורות, וסופגות את הכתוב בדרכן שלהן.
הגוף של הקורא, לעומת זאת, כולו כמעט ישן. מקסימום הוא מעכל באותו זמן, בחוסר חשק, את הארוחה האחרונה. לפעמים הישבן של הקורא מקבל את צורתו השטוחה של הכסא והרגליים מתנפחות כבלונים. ורק המוח אינו מוותר ורוצה לזלול עוד מילים - כי בלעדיהן ייווצר חלל שאולי רק המקרר יכול לו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רגע שאין בו כל גירעון
|
|
|
|
|
|
|
בגלל כל זה לא בא לי יותר לכתוב סתם על עוד דברים. בא לי לכתוב על אהבה. או נכון יותר - היום אני רוצה לכתוב "אהבה". כלומר לא את המילה עצמה - כי המילה הזו אצל רוב האנשים, הפכה להיות סימבול לכאב, לשקר, למין גרוע, לבגידה, לנטישה. זו המילה שיש לה הכי הרבה פירושים, זיכרונות ודימויים פרטיים מלכל מילה אחרת שבמילון. זו המילה הכי משומשת, שמתארת חוויה הכי לא מוכרת.
מה שאני מתכוונת לנסות, הוא לעשות כאן, ברגע זה, אהבה. זה להיות באהבה עם הקוראים. הייתי רוצה לכתוב אהבה ולהינמס אל תוכה. שתעטוף אותי, שתרגיע, שתגרום לי לחייך ולנשום עמוק ורחב. שתגאה מתוכי החוצה. שתזרום אצלי בדם וממנו אל המילים. שתהפוך להיות ממשית, נושמת, חיה, רעננה, חמה ועגולה ומרעידה את אמות הסיפין ברכותה. שאי אפשר יהיה לעמוד מולה אדיש, או נוקשה. שאי אפשר יהיה שלא לשתותה. שתהפוך להיות חומר זורם בגוף של הקורא. חומר שימלא את החללים הריקים ויפגוש את הגעגוע. חומר שידמה ליין אדום שמרפה את השרירים, ומעלה חיוך על השפתיים, ופותח את הידיים לחיבוק ואת הלב לשיר.
היום אני רוצה להשתמש במילים, כדי להמיס אותן עצמן. אני רוצה לומר אותן כך שהן תתפוגגנה להבנה עמוקה, שותקת. אני רוצה לכתוב את השתיקה המחויכת שלי. אני רוצה להיות בשקט האינסופי של המלאות. ברגע של הרוגע. ברגע שאין בו כל גירעון. שאין בו יותר ערגה - רק רגיעה.
הייתי רוצה, לתת לך הקורא יד. שרגע אחד נביט בעיניים. ננשום ביחד, ונחייך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
אירית רושין היא אמנית ומורה רוחנית, מפתחת השיטה הטיפולית - מודעות עצמית באמצעות גוף.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
