 |
/images/archive/gallery/811/901.jpg תודעה
אוונסנט, cc-by-sa  |
|
|
|
|
|
|
| גם למטפלים יש רצונות, צורך באהבה ובהערכה, פנטזיות ומניעים נסתרים. יעל לי ובועז שביט דורשים גם מהתרפיסט להיחשף |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם את מורה ליוגה, את מטפלת. באנשים. אם אתה אקופונקטוריסט, אתה מטפל. באנשים. אם אתה פסיכולוג, אתה מטפל, באנשים.
איננו מטפלים רק בגוף, או ברגשות, או בחלומות, שרירים, מרידיאנים וכו'. אנחנו מטפלים באנשים. אנו מטפלים במכלול של מה שזה אומר להיות אדם. ולפני הכול לטפל זה להיות, כאדם, בקשר אם האדם שאיתו אנו עובדים.
 |
| תתבשלו במיץ של עצמכם |
כשכואב, אז כואב. פשוט מאוד. וכל מה שנשאר לנו לעשות במקרה כזה זה לא לצאת מזה, אלא להרפות אל תוך זה
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הקשר הוא לב לבו של הטיפול. מעבר לגישה, שיטה או סגנון טיפולי, איכות הקשר תקבע במידה רבה את הצלחת הטיפול או כישלונו. הדבר נכון גם לגבי גישות שאינן שמות דגש רב על הקשר, או גישות טיפוליות גופניות שונות. גם שם, כדי שיתרחש תהליך מרפא, דרוש קשר אשר מאפשר למטופל לחוש ביטחון פיסי ורגשי, להיפתח, להרפות מן המחסומים והפחדים שכל מטפל פוגש בדרך להבראה. לשם כך אנחנו, המטפלים, נדרשים להיות קשובים לצרכים של המטופל, ללמוד לשמוע ולראות אותם, את הדברים שמאיימים עליו ואלו שמרגיעים אותו, למקומות בהם הוא רגיש לביקורת, לצורך שלו בפרטיות ודיסקרטיות. מטופל שמרגיש שבאמת מתעניינים בו, שמכבדים אותו כאדם, שקשובים לצרכיו ומשאלותיו ושהוא מוגן במידת האפשר, תיפתח בתוכו האפשרות לכל תהליך טיפולי באשר הוא לגעת ולחלחל. מה גם שלמצב זה כשלעצמו יש אפקט תרפויטי משמעותי, הן במישור הפיסי והן במישור הרגשי, עוד לפני שכל פרוצדורה טיפולית יצרה אפקט כלשהו. לעומת זאת, כאשר המטופל מרגיש בלתי מוגן, מתוקף ומבוקר, לא מובן וכדומה, הרי שהאפקט השלילי של מצב כזה לכשעצמו עלול לפגום או אף לבטל כליל כל השפעה טיפולית מיטיבה אפשרית, אפילו אם זו ניתנת בידי טכנאי מיומן ומנוסה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא להסתתר מאחורי החלוק הלבן
|
|
|
 |
|
|
|
בכל רגע נתון בטיפול מתקיימת מערכת יחסים דו צדדית בין שני האנשים היושבים בחדר. לעתים אנחנו, כמטפלים, לא יודעים איך להיות נוכחים בקשר הזה, ומצויים בהכחשה וטשטוש העובדה הזו. הכחשה כזו עשויה להתבטא בהסתתרות יתר מאחורי "החלוק הלבן" של התפקיד. העמדה הסמכותית, הכוח והשליטה, ההזדהות עם התפקיד – כל אלה וגורמים נוספים עשויים לאפשר למטפל לספר לעצמו סיפור סטרילי למדי על יחסיו עם המטופל. סיפור שבו למטופל יש עולם שלם של רגשות, התקשרויות, פנטסיות לא מודעות, יחסי העברה וכולי, בעוד הוא, המטפל, יחסית משוחרר מכל אלה ומצליח לספק למטופל סביבה נקייה ומכילה שבה עולמו הפנימי (של המטפל) לא חודר ולא מתערב. עמדה כזו, לא רק שאינה מפנה מרחב אמיתי עבור המטופל, אלא אף מכשירה את הקרקע להתנהגויות שמקורן לא מודע ושעלולות לגרום נזק רב. התנאי הראשון להבנה של הקשר הטיפולי וטיפוחו הוא
היכולת לראות ולהבין את עצמנו בתוך הקשר הזה.
כמטפלים אנחנו צריכים לא רק לטפל במטופלים, אלא גם בעצמנו ובסיטואציה הטיפולית שאנחנו חלק ממנה. בלהיות מטפלת יש נתינה גדולה, לעתים גדולה מאד, והמיכל ממנו יוצאת הנתינה הזו צריך להיות מוזן. צריך להיות מקום בסיטואציה הטיפולית שגם דואג למיכל של המטפל, לצרכים שלו. כמטפלת, יש לי הרבה צרכים: להיות משמעותית, להצליח להוביל מטופל בדרך לשינוי, להיות אהובה על ידו וכו'. הצורך שלי להיות אהובה בא בדרך כלל על חשבון הצורך של המטופל לחוות את הקשיים שלו אתי, את הרגשות השליליים שלו, את הכעס שלו וכו', כדי לעבד אותם ולהחלים. לא להכיר בצרכים האלה זוהי הכחשה מסוכנת. לא לדעת להתנהל איתם נכון – מובטחת לנו נפילה לאין סוף מהמורות בדרך. בואו נבדוק מספר מאפייני יסוד של הקשר הטיפולי והאופן שבו הם עשויים להתייחס אל המטפל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גבולות בטיפול
|
|
|
|
|
|
|
שמירת הגבולות בטיפול, כגון אלה של זמן, כסף, מדיניות לגבי ביטולים ברגע האחרון, טלפונים בין הפגישות וכדומה היא חשובה מאין כמוה. הגבולות מאפשרים לנו, כמטפלים, להכיל את הקטעים הקשים של המטופל, הרגשות והאמירות והסיטואציות הקשות, המכאיבות, אולי הכעוסות, שבטיפול טוב בוודאי יעלו. מטופלת עמוסה בזעם על אמה שנטשה אותה רגשית, לא תוכל באמת לרפא את עוצמת הזעם אלא אם יתאפשר לה לחוות חלק מזה, לעבד חלק מזה, אולי אפילו לשחזר חלק מזה, בחדר הטיפולים. ולשם כך אני שם. ומה מאפשר לי להכיל, לספוג, מבלי לחוש נפגעת, מבלי להרגיש קרבן להתעללות? הגבולות שלי. לגמור את השעה בזמן ולהספיק לשתות תה לפני השעה הבאה. לשתות תה ולהתחדש, לנשום, לתת לחדר ולעצמי להתאוורר אחרי פגישה קשה. לחדש את הכוחות שלי. להיפרד מן המטופלת שיצאה ולפנות מקום גם בתוכי למטופל שאחריה. להיות בשקט רגע, בלי להתייחס למישהו אחר. ולפעמים להחזיר טלפון, לרשום כמה משפטים על הפגישה שהייתה, שחשוב לי לזכור, וכן כמובן – לקבל את התגמול הכספי שמרגיש לי נכון וראוי. אבל קל יותר להגיד מאשר לעשות: כמעט כל מטפל מכיר את הקשיים שבשמירה על גבולות מסוימים. האם אנחנו יכולים להבין מה מקור הקושי הזה? האם אנחנו יכולים לעבד אותו באופן שיאפשר לנו לצמוח?
ניתן לומר בהכללה שמרבית הקשיים שבגינם אנשים פונים לטיפול פסיכולוגי קשורים עם הקושי שלהם לקבל את עצמם: את הרגשות שלהם, את הגוף שלהם, את התהליכים האורגניים שלו. ישנם מצבים שדבר זה ברור וזועק: כמו המקרה של אדם דיכאוני הרווי בשנאה ותיעוב עצמי עמוק, עד כדי המחשבה שאין הוא זכאי להתקיים; או המקרים של בעלי הערכה עצמית נמוכה מאוד אשר שופטים את עצמם ככישלון בכל דבר ועניין, ללא שום קשר אל המציאות; או אלה ספוגי תחושות האשמה והצורך להעמיד תמיד את האחרים וצרכיהם לפניהם עצמם. מקרים אלה ודומיהם הם קלים לזיהוי. אבל חוסר הקבלה העצמית מקננת גם בדרכים נסתרות: הקושי לתת לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים, בעיקר כשמדובר ברגשות שאינם פשוטים לנו, משותף לכולנו, מטופלים ומטפלים כאחד. כמטפלים, עלינו להכיר היטב את החוויה הפנימית של קבלה פשוטה. שכן אחרת, כיצד נוכל לעזור למטופלים שלנו בכך? הקושי לקבל חלקים מעצמי הופך בקלות לביקורת סמויה על המטופל. האם אני כמטפלת מסוגלת לזהות אותה ולהבין את מקורה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קשר אמיתי עם מטופל
|
|
|
|
|
|
|
אם המטפל מעוניין בהיווצרות של קשר אמיתי עם מטופליו הוא חייב להסכים להיות אמיתי בעצמו. בלהיות אמיתי, אותנטי, אנו מתכוונים לנכונות להרגיש את כל הרגשות הנובעים מהקשר עם המטופל; ושנית, לנכונות לחשוף בפני המטופל את חווית הקשר כפי שהיא נראית מצידו, כמובן בזמן ובאופן הנכון (איך יודעים מה פה נכון?). אם המטפל מסתתר בקשר, למה שהמטופל ייחשף? אם הוא פוחד מהאינטראקציה איך הוא יוכל לאפשר למטופל יתר חופש בתוך הקשר? כדי לאפשר לקשר אמיתי להתפתח אנחנו צריכים ללמוד היטב את עצמנו בתוכו – משימה לא פשוטה ולעיתים אף מאיימת.
כמטפלים אנו זקוקים למקום בו נוכל לעבד ולצמוח מתוך כל השאלות האלה (והרבה מאוד אחרות). עבודה בקבוצה של מטפלים מאפשרת לנו לפגוש את הדברים הללו בתוך עצמנו, ולשמוע אותם מתהווים ומבוטאים גם ע"י אחרים, שווים לנו. דמויות שעוברות חוויות דומות לשלנו, ופוגשות סיטואציות דומות, מאפשרת למידה עמוקה של עצמנו, של התגובות שלנו, של האופנים בהם הלא מודע שלנו מבצבץ החוצה בלי לשאול אותנו, ומחבל בטיפול. האפשרות להיות חלק מקבוצה פתוחה, שיש בה אמון ופתיחות, ומידה של כנות משותפת, יכולה להוות כר לגדול בו. לגדול לא רק כמטפל, שכן באותה מידה שבה המטופלים שלנו הינם יותר מאשר צבר סימפטומים, ומגיבים לטיפול שלנו באופן שהולם את מי שהם ואיך הם חיים, כך גם אנחנו, המטפלים, פוגשים אתם ועובדים אתם בהתאם למי שאנחנו ואיך שאנחנו חיים בעולם.
העבודה בקבוצה מאפשרת לפגוש דרך עצמנו את הקשיים של המטופלים שלנו לפגוש את עצמם, ולקבל את עצמם. את המורכבות שבלהסכים לעבוד כדי להשתנות מבלי לשנוא את הקיים. את העדינות שבתהליך של קבלה עצמית, שהיא אולי לב לבו של הריפוי. ולא דווקא באופן סנטימנטלי שבו "סוף-סוף למדתי לאהוב את מי שאני", אלא בהסכמה פשוטה, לא דרמטית, להיות מה שאני בכל רגע, להסכים לזה להיות, לאפשר לעצמנו באופן פשוט וחי להרגיש טוב בתוך עצמנו, בתוך הגוף שלנו.
לא פעם אחד מהגורמים (הלא תמיד מודעים) של אנשים לבחור במקצוע טיפולי, היא האפשרות לנהל מערכות-יחסים-ללא-יחסים; יחסים שבהם אני מוגן רגשית ובו בזמן נהנה מהאפשרות לקשר (קשרים רבים למעשה) עם מישהו הרבה פחות מוגן ממני בתוך הסיטואציה. האמת היא שהמטפל לא יכול לברוח מהעובדה שגם לו יש כמיהות, אכזבות, פנטזיות מודעות ולא מודעות, משיכות ודחיות, תקוות ואכזבות – ובקיצור, את כל המגוון האפשרי של חוויות הקשורות בקשר בין-אישי קרוב.
להיות חלק מקבוצת מטפלים הבוחנת את הסוגיות הללו, ואת המקום האישי שלנו בתוכן, את המפגשים שלך עם המטופלים שלך (מתוך שמירה על כללי אתיקה, אנונימיות וסודיות מוחלטים), יכולה להוות כר לצמיחה לא רק כמטפל, אלא גם כאדם. ומה אנחנו אם לא בראש ובראשונה בני אדם?
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יעל לי
| /images/archive/gallery/692/272.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | פסיכולוגית המשלבת בעבודתה תרגול תנועה (אמנויות לחימה, יוגה) ותרגול ויפאסנה. מאמינה במסע חיים של ריפוי, שטיפול הוא רק חלק ממנו | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
