 |
 |
|
|
|
|
|
|
| תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת הפרוזק - יעל לי מונה את כל הסיבות בעד ונגד |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרוזק הוא לא רעיון. אבל רבים הופכים אותו לכזה. לקחת או לא לקחת? השאלה הפשוטה - לכאורה - הזו, מטלטלת רבים וטובים, ומעוררת תגובות חזקות. גם פסיכולוגים נגועים במכת הרעיונות הזו. לרבים מהם, שלא חוו בעצמם דיכאון או את השפעת התרופות, יש רעיונות ומחשבות נחרצות לגביהן.
 |
| לך תתַרְגל איתה |
|
לא יעזור כלום: כדי לשנות את החיים צריך לתרגל ולתרגל ולתרגל. אז למה כל כך קשה לנו להתמיד, אפילו כשאנחנו יודעים שזה עושה לנו טוב? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אני פחות מאמינה ברעיונות נחרצים. אני מאמינה בתשובה שמתאימה לי או לך, אבל לא לו או לה. ואני מאמינה בהתאמת החיים אלינו, ולא רק בהתאמת עצמנו למה שאחרים חושבים או רואים כנכון... ועל כן ניסיתי בעצמי את התרופה. משך תקופה של כשנה לקחתי את אחת התרופות ממשפחת הפרוזק, וחוויתי בגוף שלי עצמי את ההשפעה שלה. אין לי יותר מדי רעיונות על מה נכון או מה לא נכון, אבל יש לי היכרות אינטימית עם החוויה של לקחת תרופה נוגדת דיכאון וחרדה, של הפסקת לקיחה (מה שקרוי "גמילה"), ושל התהליך שעברתי סביב ההתלבטות האם "לקחת או לא". התלבטות שהפגישה אותי באופן עמוק עם שאלות יסודיות בחיי. עצם השאלה חשובה כמעט כמו ההחלטה: לקחת או לא לקחת?
רבים מגיעים אלי עם ההתלבטות הזו, עם מטען עצום של מחשבות, אידיאלים, ולא מעט "מה יגידו" (זה יירשם בתיק בקופ"ח, איזו השפעה תהיה לזה, איך יגיב בן הזוג שלי וכדומה). באים עם שק מלא, שלא משאיר הרבה מקום לחופש. החופש לבחור מה נכון לי. מה מתאים לי ולדרך שלי.
"לקחת או לא לקחת" הוא תהליך כשלעצמו. אך הוא לא חייב להיות ממושך ומפותל. להפך. תהליך ההחלטה צריך להיות מיודע, ולשקף את מי שאנחנו. מנסיוני שאלה זו יכולה להיות במוקד של תהליך יעוץ ממוקד, קצר, בו עולות סוגיות עמוקות - לעתים הסוגיות העמוקות - של חיינו. להלן מדריך קצרצר, מעט טלגרפי, של חלק מן השאלות שאנחנו נדרשים להן בהתלבטות הזו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לאו דווקא דיכאון טוטאלי. אפשר גם מן הסוג של מלנכוליה
|
|
|
 |
|
|
|
בכמה מקרים מדובר? הרבה! הסטטיסטיקות בארה"ב ובאירופה מדברות על עשרות אחוזים של האוכלוסייה, שבשלב זה או אחר בחייה סובלת מחרדה ומדיכאון. זה שם. כאן בארץ אנחנו שוברים את השיאים (יש לנו גם כמה סיבות אובייקטיביות לכך..). כולנו מוקפים במכרים, יקרים ולא פעם גם אלה שעושים לנו צרות בחיים, שסובלים מחרדה שמפריעה למהלך החיים. או מדיכאון. לאו דווקא כזה טוטאלי, אלא יותר מן הסוג של מלנכוליה, פסימיות, נטייה לדכדוך, נטייה לכעסנות, לחרטות ועוד. סל הדיכאון הנפוץ
מכיל לא מעט התנהגויות ותופעות מוכרות.
לעתים זה בלתי נסבל להיות עם זה, לעתים זה נכון להמשיך ולחוות את הדברים. כל תהליך יעוץ שכזה, בו אני נשאלת אם "לקחת או לא לקחת" מתחיל במילה "תלוי", תלוי בחיים של האדם, במטרות שלו, באמונות שלו, ובעיקר בתהליך שלו. האם זה תומך בתהליך הצמיחה שלי (במקרה שאין מדובר בהתייעצות חד פעמית, ואני מכירה את האדם מן הטיפול, זה כמובן קצר יותר...). להלן סיכום סכמאטי של כמה יתרונות וחסרונות בסיסיים של תרופות אלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יתרונות: סוף סוף יש שקט
|
|
|
|
|
|
|
1. שקט. שקט מהמטחנה הבלתי נגמרת של פעילות המוח, מהאינטנסיביות הבלתי פוסקת של המחשבות. שקט שמאפשר לתפקד, לישון, להתרכז בעבודה, להגיב באופן רגוע לדברים מכעיסים שקורים (וימשיכו לקרות גם עם התרופה...). התרופה משמשת בדרך כלל מעין חיץ עדין בין העולם לבין העוצמה של הרגשות והתגובות שהוא מעורר. לא ניתוק, אלא ריחוק מסוים. את החיץ הזה, אגב, נפגוש גם ב"חסרונות".
2. הורדת העוקץ מן האינטנסיביות של חרדות, פחדים, מחשבות ורגשות שליליים וקשים. התוכן לא בהכרח ישתנה, אבל העוצמה יכולה לרדת באופן משמעותי, ולאפשר להפוך מאדם מיוסר, סובל, שהכל נוגע בו, שהכל מטלטל אותו מן היסוד, לאדם שהדברים נוגעים בו, אך לא חודרים את מעטה ההגנה הבסיסי, העור שנוצר.
3. הפוגה. התרופה יכולה לאפשר לגוף ולנפש היגעים הפוגה. בתקופה בה התרופה נלקחת, בשל היתרונות שנמנו לעיל, ניתנת לגוף אפשרות אנרגטית וביולוגית להירגע. במצב של מתח מתמיד מערכת החירום של הגוף (מערכת העצבים הסימפאטתית, שאחראית על התגייסות למצב חרום) נמצאת במצב "הפעל" באופן החורג ממה שהמציאות דורשת, או שהטבע התכוון כאשר יצר אותה. כמו מנוע שעובד נון-סטופ, ובסופו של דבר מתחמם מדי ורותח. בטבע המערכת נכנסת למצב "הפעל" כאשר מופיע בשטח איום (זאב, לדוגמא), ועוברת למצב "הפסק" כאשר האיום חולף. במצב של חרדה ה"הפעל" לחוץ כל הזמן. תרופה נוגדת חרדה נותנת אפשרות למערכת החירום להירגע מהדריכות הכרונית שלה, ומאפשרת למנגנון ה"הפעל"-"הפסק" לרכוש מחדש חלק מן הגמישות שלו.
4. הפוגה זו מאפשרת לנו ללמוד לתפקד אחרת, להגיב אחרת. תגובות אוטומטיות, כרוניות, של מתח, אינטנסיביות, כעס וכו', יכולות לפנות את מקומן לתגובות פחות אוטומטיות, שאולי יותר הולמות את המציאות. ההפוגה מאפשרת לנו ללמוד שאפשר גם אחרת. למידה שיכולה להישאר בסביבה גם לאחר שמפסיקים לקחת את התרופה. אין מדובר בלמידה קוגניטיבית, שכלית, אלא בלמידה שהגוף עצמו לומד.
5. הגדלת המיכל. במצב של חרדה אנחנו כל הזמן במצב שאין לנו מקום. אין לנו מקום לשאת אי נוחות, כעס, תגובות לא נעימות מצד הסביבה, תסכול וכו'. הגמישות שלנו בחיים חסרה. התרופה מאפשרת למיכל שלנו להתרחב, כך שנוכל להכיל יותר, לשאת יותר, לפגוש את החיים מבלי שיטלטלו אותנו באופן כל כך הרסני.
6. תמיכה בתהליך טיפולי. לא פעם עוצמת החרדה או הדיכאון אינן מאפשרות לאדם להיכנס לטיפול, להרפות בו, לשהות די הצורך במקומות הלא נעימים, אך החשובים כל כך בטיפול. בשל השקט התעשייתי, והיכולת לשאת יותר בפחות קושי, ניתן לעתים להעמיק אל תוך תהליך טיפולי באופן שלעתים לא מתאפשר ללא התמיכה של התרופה.
7. ההחלטה הפיכה. לא טוב? מפסיקים לקחת את הכדור. גם אם צריך לרדת ממנו בהדרגה, עדיין תוך שבועות ספורים מחזירים את המצב לקדמותו, טרם הכדורים, בלי שהם עשו משהו בלתי הפיך במוח. את העובדה הזו, אגב, נפגוש גם בחסרונות... התרופות ממשפחת הפרוזק אינן מרפאות דיכאון או חרדה. הן מקלות, זמנית, כל עוד לוקחים אותם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חסרונות: אני רוצה שינוי ממקור פנימי!
|
|
|
|
|
|
|
1. זה כימי, זה סמים. זה לא טבעי. על כך המסנגרים משיבים: נכון, אבל כל הפעילות במוח הינה כימית. גם התפתחות של סרטן היא תהליך טבעי של הגוף. לא נטפל? אגב, רבים שמעלים התנגדות זו מעשנים באופן קבוע סמים. "אבל זה בשליטתי", הם אומרים. נכון, כך גם לגבי התרופה. בכל עת אפשר להפסיק לקחת אותה. בחיבור בין הגוף והנפש אין הבדל. אנרגטית זוהי תופעה אחת. נפש מעונה היא גם גוף מעונה.
2. זה שינוי ממקור חיצוני, ואני רוצה שינוי ממקור פנימי. כמו הרצון שמישהו יציל אותנו, שמשהו בחיים ישתנה, שמישהו כבר ישנה את מזג האוויר/מצבי הכלכלי/אמא שלי/בעלי וכו', גם הפנייה לכדור היא פנייה להצלה חיצונית. לעתים, אומרים המקטרגים, זה פשוט פינוק. את אותו השינוי אפשר להשיג דרך עבודה קשה: דרך לימוד רגיעה עצמית או מיומנויות חיים, דרך טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, או יוגה, או מדיטציה וכו'. התנגדות זו תקפה כמובן באותם מקרים בהם ניתן לעשות את העבודה הקשה של השינוי הפנימי, של ההתמדה והתירגול שהוא דורש, של השקעה, לעתים רבה מאוד בזמן, בממון, באנרגיה. לעתים עצם גיוס המוטיבציה כדי להתפנות ולהשקיע בעבודה זו לא מתאפשר. במקרים כאלה לא פעם נחוץ שלב ביניים של הקלה זמנית, שמאפשרת התגייסות.
3. האם אני פסיכי שאני צריך תרופה פסיכיאטרית? זה אולי הקושי הגדול ביותר. נדמה לי שהוא נוגע בחרדה הרבה יותר רחבה, של הפחד שמא אני לא נורמלי. בצורך הבסיסי, הקיומי שלנו, מאז ילדות, להיות בסדר. הסטיגמה של תרופה פסיכיאטרית אמנם נחלשת עם השנים, אך עדיין יש לה אחיזה איתנה בפחד שלנו להיות לא בסדר, או משוגעים. פחד שכיח, שבשלב זה או אחר בחיינו תוקף את כולנו במידה זו או אחרת.
4. האישיות שלי תלך לאיבוד. גם התנגדות זו קשורה בקושי לאבד את השליטה, להכניס אל תוכנו משהו לא ידוע, לא מוכר. במידה ובה אני מזוהה עם התגובות שלי, עם המחשבות או הרגשות שלי, עם האופן בו אני חווה את העולם, כך אחוש שאני מאבדת משהו עם השינוי שמייצרת התרופה. יחד עם זאת, זה נכון שייווצר שינוי. והשינוי הזה יכול להיחוות כמשהו חיצוני, מלאכותי, זר, ואולי אף חודרני.
5. לעתים אנשים מדווחים שהמידה בה הם מרגישים את עצמם יורדת, עם השימוש בתרופות, עד כדי קהות. מדובר בתחושות של "ריחוק מעצמי", "פחות מרגיש", או אפילו "מנותק". במקרה שתגובה כזו מתרחשת, יתכן שתרופות הן לא פתרון מתאים. לעתים אפשר להחליף את התרופה, ולמצוא תרופה אחרת, שאינה יוצרת חיץ גבוה ועבה כל כך. אך התרופה צריכה ליצור עור במקום שבו הוא חסר, אבל לא עור של פיל. אנחנו עדיין רוצים להרגיש את העולם, להיות בו, להגיב אליו, להיות חיים...
6. התועלת של הכדור מוגבלת. חדשות מאכזבות: כדורים לרוב אינם מהווים תחליף לצורך בטיפול. הם מורידים את העוקץ, ממתנים, אולי משטיחים את המצוקה, אבל אינם פותרים עניינים או מבריאים קונפליקטים, או מלמדים אותנו לנהל יחסים. כאשר מפסיקים לקחת את הכדור, לעתים הכל חוזר: אירוע משברי עשוי להחזיר אתכם לנקודת ההתחלה, אם לא היה בתוספת לטיפול התרופתי גם טיפול פסיכולוגי מסוג כלשהו. ושנית, הכדורים אינם פותרים את המצוקה של בדידות, קושי ליצור קשר, היעדר מיומנויות חברתיות, זכרונות ומטענים טראומטיים, תגובות אוטומטיות וכו'.
7. נזקים מצטברים. התרופות ממשפחת הפרוזאק אינן ממכרות או יוצרות תלות (כלומר צורך להעלות את המינון כל הזמן), אך המחקרים הקיימים לגבי שימוש ממושך מגיעים עד כשבע עשרה שנה, ועדיין לא ידוע מה קורה בשימוש רצוף של עשרות שנים. נקודה זו כמובן רלוונטית לצעירים המתלבטים. יש להדגיש שבכל מקרה, כאשר מדובר בשילוב עם תהליך טיפול, זה לא רעיון רע מדי פעם להפסיק את התרופה לתקופה, ולראות ולבדוק מה השתנה, ומה קורה עכשיו בלעדיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
8. תופעות לואי: השמנה, אובדן תיאבון מיני, הקהיה של תחושות מיניות, השהיה משמעותית באורגזמה. תופעות שכיחות אלו דורשות לעתים התאמה של תרופה מסוימת לאדם מסוים, על מנת למצוא את התרופה שגורמת פחות אי נוחות ותופעות לוואי. לעתים רחוקות הדבר כרוך בתהליך התאמה ממושך, במהלכו מחליפים כמה סוגים של תרופות, תהליך שעשוי ליצר אי שקט ולהעלות קשיים רבים בנוסח: אין לי תקנה, למה לא מצליחים לעזור דווקא לי, וכו'. רבים וטובים "נשברים" גם בשלב תופעות הלוואי הפיזיות של התחלת לקיחת התרופה, שלב שנמשך בין שבוע לשבועיים במרבית המקרים. בכל מקרה, תופעות הלוואי הרשומות לעיל, בחלק גדול של המקרים, נשארות יציבות ומהוות מחיר רציני לשקט התעשייתי שהתרופות מייצרות. לעתים מחיר גדול מדי. שוב, תהליך הבחירה משקף את הבחירות היסודיות של חיי.
9. הריון או הנקה. לא נעשו הרבה מחקרים, ועדויות מחקריות בודדות שנעשו עד לאחרונה לא הראו כל השפעה על תינוקות שנולדו. מחקר ישראלי שנערך ב"שניידר" ופורסם ב-2006, גילה שבקרב כשליש מהתינוקות לאמהות שנטלו תרופות נוגדות דכאון, נתגלו לאחר הלידה תופעות של גמילה האופייניות לתינוקות של נרקומניות.
גם אם במקרה שלך היתרונות עולים על החסרונות, יש לקחת בחשבון את התהליך הפסיכולוגי שנדרש כדי להסכים לקחת את התרופה. כדי להסכים לקחת תרופה נוגדת חרדה או דיכאון, צריך להסכים להרפות. לעזוב. לסמוך על משהו שיתמוך בנו. לא כל אחד מסוגל לכך, חלקנו חיינו חיים שהוכיחו לנו שוב ושוב שאין על מי לסמוך, שזה מסוכן להרפות, לתת שליטה. נכון, זה גם מה שמייצר דיכאון, וודאי חרדה, אך דווקא רבים שהיו יכולים ואפילו צריכים להיעזר על ידי התרופה, הם אלו שמתקשים לוותר על הדמוי שלהם ככל יכולים, שיכולים לפתור הכל בעצמם, ושאסור להם לסמוך או להישען או לקבל עזרה. במקרה כזה לקיחת תרופה עלולה להיות חוויה של הכנסת סוס טרויאני אל תוך עצמי, ולהוות חרב פיפיות. רצוי במקרה כזה לקבל תמיכה בתהליך ממטפל באוריינטציה פסיכולוגית-תהליכית (לא פסיכיאטר שנותן מרשמים ושולח את המטופל לדרכו..).
מן הניסיון שלי, בכל מקרה החלטה כזו ראויה להיות נשקלת ומדוברת, עם חברים, עם רופאים, ועם השותפים שלכם לדרך החיים שלכם. סוגיה זו נוגעת ברובד העמוק ביותר שלנו: אני תקין? אני פגועה? אני רוצה תיקון חיצוני? אני מוכנה להסתכן? אני רוצה הצלה מבחוץ? אני מוכנה לקבל תמיכה?
|
|
|
|
|
|
|
 |
| יעל לי
| /images/archive/gallery/692/272.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | פסיכולוגית המשלבת בעבודתה תרגול תנועה (אמנויות לחימה, יוגה) ותרגול ויפאסנה. מאמינה במסע חיים של ריפוי, שטיפול הוא רק חלק ממנו | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
