 |
/images/archive/gallery/321/726.jpg רוביניו מודה לאלוהים לאחר השער מול יפן
צילום: אי-פי-איי  |
|
|
|
|
|
|
| תעבדו את ה', יהיה אחלה. תעבדו לאלהים אחרים, יהיה @#$%. אור זוהר מגלה מה מסתתר מאחורי המסר הפשטני של פרשת עקב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מכירים את הוויכוח הזה, שמתקיים מידי פעם בין אנשים רוחניים ואנשים חומריים? ומהו בעצם ההבדל בין רוחניים וחומריים? רק סדר האותיות, וההבדל בין האות נ והאות מ. חוץ מזה, נראה לי, אין כמעט שום הבדל. אפשר לחשוב, שלאנשים שמגדירים את עצמם רוחניים אין גוף, או שהם לא זקוקים לפרנסה, או שהם לא צריכים אוכל. אפשר לחשוב שלאנשים שמגדירים את עצמם חומריים אין עולם פנימי עשיר, אין ערכים, אין חוויה של משהו גדול ונשגב שנמצא בתוכם או מחוצה להם. אפשר לחשוב. ובכלל, הרבה פעמים כשאנשים מדברים על שפע רוחני הם בעצם מתכוונים לזה שהם רוצים שיהיה להם טוב בחיים ומצד שני כאשר אנשים חושבים שהם רוצים שפע חומרי, הם בעצם מתכוונים למצב שיאפשר להם לפתח את הצדדים הרוחניים או הפנימיים של מי שהם באמת. אז באמת, מה כבר ההבדל?
נדמה לי, שכשאנשים מתנגדים לרוחניות, הם מתנגדים לכל מיני תופעות שזורקות את האחריות
מן האדם. כלומר, הם יוצאים חוצץ נגד המחשבה שקריסטלים, או קלפים, או ישויות של אור, או חוצנים, מכתיבים את גורלנו. נדמה לי, שכשאנשים מתנגדים לחומריות, הם נרתעים מהאמונה שלאדם אין כוח להשפיע על גורלו ועל סביבתו ומהאמונה שרוחו של האדם איננה יכולה להתגבר על האתגרים שחוקי הטבע מציבים לה מפעם לפעם.
מה לעשות. אנשים רוצים להאמין בחירות, בחופש, ביכולתם להשפיע על גורלם, על חייהם, על סביבתם. אנשים מפחדים להיות חופשיים, פוחדים לקחת את גורלם ואת חייהם בידיהם, לקחת אחריות על סביבתם. בלי קשר לסמנטיקה ולהגדרות שבהם אנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו ולאמונות שבהם אנחנו בוחרים להאמין המאבק הוא תמיד אותו מאבק, האתגר הוא תמיד אותו אתגר, הלמידה היא תמיד אותה הלמידה, והיופי הוא תמיד אותו היופי – להצליח, גם ברגע המתהווה הזה… וגם בזה… וגם בזה… להאמין בטוב, לבחור בטוב ולעשות טוב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ושוב קורה, ושוב קורה
|
|
|
 |
|
|
|
טוב. רגע לפני שטורינו המהולל ייעטף סופית בצמר גפן מתוק של קלישאות אפלטוניות ושל רוחניות דביקה, יעשה בעל הטור מעשה ויבהיר לקהל קוראיו הבינלאומי את רצינות כוונותיו. ברור לו, לבעל הטור, שרוב קוראיו מסתכלים על המציאות באופן מעט יותר מתוחכם מאשר באמצעות אבחנות של שחור ולבן כמו "רוחני" ו"חומרי". ברור לו, לכותב, שגם הוא וגם קהל קוראיו מודעים למורכבות ולחידתיות העצומה המתקיימת בכל רגע של קיום ובכל חוויה של הוויה כאשר לדוגמא מולקולת גלוקוזה שמקורה בענב שאכל מי מאתנו לפני זמן לא רב הופכת לאנרגיה שהופכת למחשבה שתוכנה המדויק הוא שאותו אדם רעב עכשיו ולכן הוא מושיט את שתי ידיו ולוקח לעצמו עוד ענב. ובמילים אחרות, ברור לו לבעל הטור שהוא עצמו כמו מן הסתם רבים מקוראיו יודעים שתהליכים רוחניים ותהליכים גשמיים מהווים צדדים שונים של אותו מטבע משונה אך נחמד שאינו אלא מה שקורה, ושוב קורה, ושוב קורה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תנו קרדיט
|
|
|
|
|
|
|
פרשת עקב, כמו עוד פרשות באזור הקיצי הזה של ספר דברים, עוסקת גם היא בבחירה שבין שתי אופציות שאמצעותן ניתן לחוות את הההווייה: בניסוח פשטני ובקיצור רב אפשר לומר שהמסר של פרשת עקב הוא: תעבדו את אלהים, יהיה אחלה. תעבדו לאלהים אחרים, יהיה @#$%. ומאחר שגישות פשטניות של שכר ועונש ממש לא מעניינות אותנו ווויז'נים של אלהים בתור דמות של זקן נרגן וקנאי שיושב בשמיים ועוסק בחשבונאות הן ממש לא בבית ספרנו, אין לנו ברירה אלא לנסות ולחשוף את העקרון הרוחני (או החומרי) שמתגלה בינות לפסוקי המקרא:
"ושכחת את ה' אלוהיך... ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה".
"וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל"
"זה הכל מן ג'ה", אומר לנו ספר דברים, אז תנו קרדיט. ומה זאת אומרת הכל? המקובלים הבחינו בין רמות שונות של ההוויה והקיום האנושי, ובאופן שקצת מזכיר פרקטאלים ותיאוריות של גשטאלט, ביקשו להראות איך הכל קשור להכל ואיך הכל משתקף בהכל. האדם, כך ספר הזוהר וכתבי מקובלים אחרים, מהווה אוסף של כמה רבדים, או היבטים, או איכויות, או היכלות, שכל אחד מהם מתחלק גם הוא למספר היכלות נוספים. החלוקה הגסה ביותר של ההיבטים הללו מתייחסת לאדם כאלוהות, כתודעה, כגוף וכדמות המתקיימת בעולם. אבל גם לאלוהות יש מספר היבטים, וגם לתודעה, כידוע יש מספר איכויות דינאמיות ומשתנות. בגוף האדם יש מערכות הרבה, וגם קיומנו בעולם מתחלק בין מספר זהויות, עיסוקים, ופעילויות.
ממילא, אומרים לנו מקובלנו, כל מה שמתרחש אצלינו בכל רובד שהוא ובכל מימד שהוא, מהווה שיקוף של האופן שבו הנשמה שלנו מתקשרת עם אלהים. כלומר: קחו נייר לקמוס, עטפו את עצמכם, שימו לב איפה יש לכם כתמים: בעבודה? בזוגיות? במערכת העיכול? במחשבה? הכל שיקוף של האופן שבו הנשמה שלנו מתקשרת עם אלהים. מצד שני, וזוהי נקודה שלפעמים אוהבים לשכוח – גם המקומות השונים שבהם אנחנו דווקא מצליחים, טובים, מוכשרים, נקיים – מעידים גם הם על שורשה האלוהי של נשמתינו.
כמו בבושקה, שלה שכבות הרבה, כך תורת הסוד העברית תופשת אותנו, והיא מבקשת מהבובה הגדולה והגסה והחיצונית שהיא אנחנו לא לשכוח את הבובות הקטנות שבפנים. תיפתחו, בבושקות, תאוווררו את האחיות הקטנות, תנו להן לצאת לפעמים, שחקו איתן, אומרת לנו תורת הקבלה, והיא אפילו מציעה לנו הצעה פרקטית של איך להתאמן בעניין הזה.
בעל הרעיא מהימנא (חיבור שנדפס בגוף ספר הזוהר), למשל, מחבר את העיקרון המוביל של הדבקות באלהים המופיע בספר דברים בכלל ובפרשת עקב בפרט עם העיקרון של הברכה. על פי המסורת שלנו, כאשר אדם בא במגע עם העולם, אם באמצעות חושיו ואם באמצעות מחשבותיו או מעשיו, יש לו הזדמנות לברך, כלומר להתבונן בעצמו וברבדים השונים המרכיבים את אישיותו ואת הווייתו, ולתת קרדיט למקור העלום שממנו ובכוחו הוא מתקיים. וכך מתפרש הטקסט של הברכה. וכך בעל ה"רעיא מהימנא", כמו כתבי קבלה אחרים (שערי אורה, מערכת האלוהות...) מפרשים את הטקסט של הברכה כמפה של ההוויה האנושית וכאמצעי אימון לנגיעה, לאיוורור ולחיבור של בין הרבדים השונים של ההוויה, פנימיים וחיצוניים כאחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קבלה מעשית: התרגיל השבועי
|
|
|
|
|
|
|
התציבו במקום המילה "ענב" כל דבר אחר שעולה על דעתכם.
נניח שאני רוצה לאכול ענב, והברכה על ענב היא "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן". אז, ברגע שבו עומד אני לנגוס באותו ענב, הברכה מזמנת לי לערוך את התרגיל הבא:
- כאשר אני אומר את המילה "ברוך", אני מכוון את ליבי, את תודעתי ואת רצוני לברכה של הבריכה, לאותו מעיין או מקור העלום, הנסתר והנעלם המצוי בי שמתוכו נברא אני ומתוכו נוצרת ההוויה כולה. בקרוב, אומר אני לחלק הזה שבי, תפגוש בענב.
- כאשר אני אומר את המילה "אתה" אני מכוון את ליבי ואת רצוני לאותה נביעה ראשונית היוצאת מתוך אותו מקום עלום, אותו מקום שבו אלהים אומר לי, באופן הראשוני והיפה ביותר: אתה. אתה קיים. אתה נמצא, אתה אוהב, אתה אהוב.... בקרוב, אומר אני לחלק הזה שבי, תפגוש בענב.
- כאשר אני אומר את המילה "אלוהינו" אני מטייל בין קצוותיה של התודעה שלי, בין המקומות מלאי החסד והיופי ובין המקומות מלאי הפחד, הקשיים והאתגרים, בודק אותם, מדבר אליהם, מתחבר לרצונות ולמאוויים שאני מגלה בהם, ומכין אותם למפגש שיתרחש בינם ובין ענב.
- כאשר אני אומר את המילה – "יהוה", אני מכוון את כל התודעה שלי על כל קצוותיה למרכז של עצמה, לאותה שמש גדולה וחמימה המהווה את מרכז האישיות והתודעה שלי. לאותו מקום שאני מזהה בתור ה"אני" שלי. אני בודק עד כמה נעים לי, נוח לי ואפשרי לי להיות נוכח במרכז הזה, ואם לא – אני שואל את עצמי למה. בקרוב, אני אומר למרכז האישיות שלי, תתאחד עם מרכז האישיות של אותו ענב.
- כאשר אני אומר "מלך העולם" אני באמת מתכוון לזה, כלומר שאותו מקורו עלום, ואותה התודעה ובעיקר אותו המרכז הוא באמת מלך העולם. ובמקרה הזה ה"עולם" הוא החוויה הפנימית ובעיקר הגופנית שלי, ואני אומר לגוף שלי: עוד מעט מולקולות של ענב ייכנסו אליך, ויהיה טעים.
- ואז, כאשר אני אומר את שאר הברכה "בורא פרי הגפן", אני מתרכז בענב, שכרגע נמצא לכאורה מחוץ לי, והוא איננו אני, ואני מתבונן בענב, והוא מתבונן בי, ואנחנו מזכירים לעצמנו שעוד מעט נתאחד, והענב יהפוך להיות חלק מגופי, מתודעתי, מהווייתי, ומהאלהים המתגלה בתוכי. ואז אני אוכל את הענב, וממשיך לרגע הבא ולמפגש הבא עם המציאות, שעשוי להוות הזדמנות חדשה לבדיקה פנימית מהסוג הזה.
בהצלחה ושבת שלום
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפתחה ההרשמה לתוכנית הלימודים השנתית ללימודי קבלה וספר הזוהר בהנחיתו של אור זוהר. המעוניינים יפנו במייל
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | קבליסט בלונדיני, מוזיקאי ואיש משפחה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
