 |
 |
|
|
|
|
|
|
| התהליך האנרגטי חסר הרחמים, הטרנסמוטציה של המוח, שטף זכרונות מגלגולים קודמים והנסיעה הבלתי נשכחת להודו עם 20 תלמידים קרובים. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, הטור השנים-עשר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקביל לצעדים הראשונים שעשיתי כמורה רוחני, החל מבעבע מתוך מעמקי הווייתי תהליך אחר לגמרי, פנימי לחלוטין. היה זה תהליך אנרגטי כביר ומייסר, שנמשך לפחות שנתיים, וכלל גם טרנספורמציות פיזיולוגיות ופסיכולוגיות רבות עוצמה לא פחות. זה היה כאילו שמגיל 22 התיישבתי על הר געש פעיל, שהחל לבעבע ולהתלקח לאיטו. בגיל 23 הר זה התפרץ לראשונה והוכיח לי שאין לי עוד שליטה על חיי. אולם החל במחצית השנייה של גיל 24 הוא עלה על גדותיו, איבד כל רסן בנחישותו להתמיר את כל הווייתי.
 |
| גורו בפעם האחרונה |
|
השתמשתי במחוות של גורו, לימדתי כמו גורו ואפילו עשיתי העברת אנרגיה קוסמית לתלמידים בטקסי חניכה מיוחדים. אולם זמן קצר לאחר מכן לא יכולתי לסבול את משחק התפקידים המחניק הזה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כאמור, עוד מגיל 22 הפכו התהליכים האנרגטיים המסתוריים לבני לווייה קבועים שלי - למעשה, מאז ועד היום. בשנים הראשונות של עבודתי כמורה הם מנעו ממני אינספור פעמים את היכולת לתפקוד יומיומי בסיסי. לימדתי - ואז הייתי חייב לסגת אל תוך עצמי. אך בשום נקודה, מלבד זו שעליה אני עומד לספר כאן, לא מצאתי את עצמי נסחף לתקופה כה ממושכת, כה מבהילה וכה סוערת של התמרה אנרגטית. בהתמרה כוונתי לתיאומים אנרגטיים, פיזיולוגיים-עצביים ונפשיים, עם מצב ההארה עצמו - במילים אחרות, כדי להגיע להארה מלאה לא מספיק להתעורר; האדם חייב לעבור לא פחות ממוטציה ברמת תאי הגוף ממש כדי שיוכל להוליך את האור האלוהי באופן מתמיד וקבוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חוויתי את עצמי 'יוצא' מתוך כתר הראש
|
|
|
 |
|
|
|
במחצית השנייה של גיל 24 הודעתי למעגל התלמידים הראשון שהתאסף סביבי שבכוונתי לנסוע לפאצ'ה ממה – לקומונה של טיוהר בקוסטה ריקה – ומשם היישר להודו. לא תכננתי ללמד בהודו בצורה מסודרת, אולם תוך זמן קצר גיליתי שלפחות עשרים תלמידים מתוך המעגל הזה מתכננים לפגוש אותי שם. עובדה זו הפכה את המסע להודו לאירוע אחר לחלוטין: לסוג של מסע וניסוי רוחני בהדרכתי. כמו כל דבר שהתהווה באותן שנים, גם התרחשות זו היתה ספונטנית וטבעית לחלוטין. לא תכננתי דבר, לא יזמתי דבר.
כאשר שבתי מפאצ'ה ממה, טסתי חזרה לישראל, ומשם המשכתי עם חלק גדול מהמשתתפים לדלהי, במטוס רעוע של אייר אוזבקיסטן. מדלהי המשכנו להצפין עד שהתמקמנו בדרמסלה, שם נתתי מפגשי בוקר וערב במרכז ליוגה. הקבוצה שסביבי יצאה מגדרה מרוב אקסטזה, ואקסטזה זו משכה אליה רבים אחרים, מישראל ומאירופה. אולם היוגה היה מלא עד אפס מקום, וממפגש למפגש האינטנסיביות של המגע עם האמת רק הלכה וגברה.
אולם ביום החמישי, ללא שום התראה, מצאתי את עצמי חוזר אל החדר שאותו חלקתי עם תמר, תשוש באופן יוצא דופן. נשכבתי במיטה, וגופי החל לרעוד ללא שליטה. משהו מוזר החל לקרות: הדבר דמה לרעידת אדמה פנימית. לפתע חוויתי את עצמי 'יוצא' מתוך כתר הראש (מתוך הנקודה העליונה של הגולגולת), ממש נשאב החוצה. מצב זה הרגיש מסוכן ביותר, ותמר קראה מיד לחברתה הטובה, שהיתה מאסטר ברייקי. אולם היה ברור שגם לה אין מושג מה לעשות – היא מעולם לא פגשה במקרה כזה.
זו היתה חוויה שדמתה יותר מכל להתנסות שעל סף המוות. מצאתי את עצמי יוצא מתוך הגוף, כאשר נקודת החיבור שביני לבין הגוף הפכה לרופפת בצורה מבהילה. בינתיים הגוף פירכס ללא שליטה. העולם החל להתרחק מתחומי תפישתי, ונמשכתי אל תוך חלל מעורפל, שתמר וחברתה היו שוב ושוב צריכות לקרוא לי לחזור ממנו. ביקשתי מהן שיחזיקו בידיי כדי שלא אצא לגמרי ואמות. סביר להניח שתחושה זו של מוות היתה סובייקטיבית לחלוטין, אם כי תחושת הסכנה היתה עזה ביותר והגוף עצמו אותת על מצב חירום.
לאחר כחצי שעה הצלחתי לשוב ולהתמקם בתוך הגוף. לא האמנתי שאחזור. מיד לאחר ששבתי אל הגוף, צללתי לתוך שינה עמוקה ומרפאה.
למחרת בבוקר הכל היה שונה: קמתי שברירי וחשוף לחלוטין, באופן שלא הכרתי מעודי. זה היה כאילו
שהמסננים הרגילים של החושים, אשר מאפשרים בדרך כלל מרחק מה מן העולם – המרחק הבריא והטוב שבין הסובייקט, 'אני', לבין האובייקט, כל מה שקיים מחוצה לי – יצאו לחלוטין מכלל תפקוד. כשניסיתי לצאת החוצה, לעמוד במרפסת ולהשקיף על ההר היפהפה שהשתרע לנגד עיניי, מצאתי את עצמי, פשוטו כמשמעו, 'מתנגש' עם העולם: העולם כולו חדר אליי ללא מסננים; הייתי במצב של שקיפות מוחלטת. הריקשות שחלפו, ציוצי הציפורים, אנשים שניסו לדבר אליי, אור השמש – הכל פשוט שטף לתוכי ללא מעצורים, כאילו שאין 'אותי' בכלל.
חוויה זו היתה כה בלתי נסבלת, כה מתישה, עד שמצאתי את עצמי נסגר בחדרי במשך ימים. שם, מוגן בין ארבעה קירות, יכולתי לאפשר להר הגעש המתפרץ לאכל את כל ממדי הווייתי מבלי שגירויים חיצוניים יכו בי פעם אחר פעם ללא רחם.
לא הצלחתי להתאושש מן האירוע הזה, וכך התפקוד שלי כמורה נפגם משמעותית. המפגשים בדרהמסלה פסקו, והקבוצה שסביבי החלה להיות פחות ממוקדת. כולם חיכו לי כשסימן שאלה גדול מנקר בכולנו: מה קורה כאן?
נקודת ההתייחסות היחידה שהיתה לי לאירוע המטלטל הזה היתה הביוגרפיה ההודית של המורה האגדי ג'ידו קרישנמורטי, שחי במאה העשרים. ביוגרפיה זו תיעדה במפורט, כולל חלקים נרחבים מהיומנים והמכתבים של קרישנמורטי ואחיו ניטייה, את תהליך ההתעוררות שעבר בין הגילאים 27 ל-29. בניגוד למורים רבים אחרים, ההתעוררות של קרישנמורטי תועדה כאירוע מייסר ומכאיב באופן פיזי ממש: הוא נהג להתעלף, לצאת מגופו, לצעוק לעזרה, לאבד שליטה על גופו ולעבור חניכות אנרגטיות מסתוריות. אני חושב שאלמלא התיעוד הזה שקראתי, הספקות היו מכריעים אותי מהר מאוד. שוב ושוב חלפו מחשבות שדבר 'נורא' קרה – למעשה, רק לאחר שהתהליך כולו הסתיים יכולתי להכיר בחשיבותו הפלאית.
מדרהמסלה נסענו לבסוף לכפר בשם סג'לה, הממוקם ליד העיר מנאלי. הכפר, כמו האיזור כולו, היה יפה בצורה בלתי נתפשת. בניגוד לאווירה האינטנסיבית של דרהמסלה, הוא השרה עליי רגיעה והעניק לי למספר שבועות תחושה של התייצבות וחוסן מחודש. דבר זה איפשר לי להנחות ריטריט בן חודש ימים בסג'לה, ריטריט שהיה בלתי נשכח עבור כל שלושים משתתפיו. אך מיד בסוף הריטריט התפרץ התהליך מחדש ודחף אותי חזרה אל החדר, הרחק מעיניהם המודאגות של תלמ
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שנתיים של בחילות קשות ונוכחויות בלתי נראות
|
|
|
|
|
|
|
כאשר שבנו, תמר ואני, לישראל, מצאנו את עצמנו במציאות שונה: כעת התהליך האנרגטי חסר הרחמים (ומלא החמלה) שעברתי הפך למוקד של חיינו. מאחר שלכל אורך הדרך לא יכולנו לדעת בוודאות במה מדובר – ולא היה מי שיאמר לנו בוודאות במה מדובר – הספקות והדאגה ניקרו בתוכנו תמיד. פעמים רבות הייתי משוכנע שאני קרוב אל מותי, ובלבי נפרדתי מהעולם שוב ושוב.
נראה היה שנקודת החיבור שביני, ההוויה האנרגטית שאני, לבין הגוף היא כה רופפת, עד שאני יכול בכל רגע להחליק החוצה ולא לחזור עוד. כתר הראש – הידוע באופן מסורתי כנקודת החיבור שבין הנשמה לבין הגוף – היה פרוץ לרווחה, כמו תינוק בן יומו. התהלכתי כשבועת אנרגיה כבירה ורוטטת תמידית מקיפה את הגוף. המוח עבר תהליך מוזר של טרנסמוטציה, יום ולילה חוויתי שהוא משתנה באופן מבני ותאי ממש.
האנרגיה בגופי כבר לא זרמה בצורתה הסדירה. היא עלתה ללא הרף כלפי מעלה, וכך הביאה עימה שנתיים של בחילות קשות. כתוצאה מכך, פעמים רבות לא יכולתי לאכול או שאכלתי רק בעמידה. כאשר הייתי מנסה להישכב לישון, האנרגיה שזרמה כלפי מעלה הקשתה עליי כל כך שהייתי מזנק מן המיטה כדי להסדיר אותה.
הלילות הפכו לאירוע דרמטי ומטורף לחלוטין. כמעט מדי לילה, כאשר הייתי נרדם, 'משהו' היה מעיר אותי אל תוך מציאות לגמרי בלתי מוסברת: החוויה שלי היתה שכל גופי, והממד החומרי יחד איתו, מתנפצים לרסיסים. כוח אדיר היה שוטף אותי אז ללא מעצורים, והייתי משוכנע שאני על סף המוות. במצבים כאלה הייתי צריך 'להחזיק' ממש חזק, כדי לא להישאב לחלוטין מתוך הגוף.
התחלתי להרגיש בנוכחויות בלתי נראות שאופפות אותי באותם לילות. לפעמים היו אלה נוכחויות חיוביות, ולפעמים היו אלה נוכחויות שליליות ואפלות מאוד. מול הנוכחויות השליליות למדתי לתרגל חוסר פחד ודממה. סירבתי להכיר בממשות קיומו של השלילי. ראיתי דרכן את האור החבוי שבתוכן וכך הן עזבו לבסוף. אחרי הכל, כוחה של הנוכחות השלילית נעוץ רק באמונתנו שיש שלילי, ושאין רק אור.
בכלל, לילות אלה לימדו אותי המון. הם הפגישו אותי שוב ושוב עם המוות הפיזי, עד שלמדתי לעבור דרכו בחוסר פחד ובדממה מוחלטת. המוות הפך לחברי הטוב, חברות שיכולה להתהוות רק בדממה המוחלטת של פנימיותנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור של 'שי' נמחק
|
|
|
|
|
|
|
שני דברים משמעותיים נוספים קרו לי באותן שנתיים: התהליך האנרגטי שאב אותי שוב ושוב למצבי הוויה שאין לתארם במילים. ממצבי אחדות רבי-עוצמה, שהיו אופייניים לתחילת ההתעוררות, התחלתי להיחשף למציאות המוחלטת עצמה, לקרקע ההוויה עצמה. אני מדמה זאת לאוקיינוס, שעל פניו עשויים להיות גלים; בשכבות הראשוניות שלו יש חיים בצורת דגים, אור חודר ופעילות; בשכבות הפנימיות יותר, יש פחות ופחות צורות חיים, פחות פעילות ויותר חשכה, ובקרקעיתו העמוקה ביותר – אין תנועה, אין חיים, אין לא חשכה ולא אור. רק 'זה' ישנו, מקור התנועה ואי התנועה גם יחד. כך, הסיפור של 'שי' נמחק, ויחד איתו עולם הצורות כולו. לא היה עוד עם מה להתאחד, ולא היה מי שיתאחד. רק 'זה' היה קיים, זה שאין לתארו במלים.
ההתרחשות המשמעותית השנייה קרתה במישור הפסיכולוגי-נפשי. התהליך האנרגטי פרץ את דלתות תת המודע לרווחה, ושטף של זכרונות מגלגולים קודמים פרץ אל פני השטח, אל המודע. עשרות תמונות מלאות חיים וטראומות הציפו את הכרתי בצורה בלתי מסודרת בעליל. כדי לשלוט בתהליך זה למדתי שיטה של שחזור גלגולים, שאיפשרה לי לנווט בין כל אותם זכרונות ולשחרר אותם, אחד אחרי השני.
זה היה קילוף הדרגתי, מכאיב ופיזי מאוד, של שכבות נפשיות עמוקות. אני, מצדי, לא עשיתי דבר כדי לדחוף את התהליך. הוא דמה לרכבת הרים שלא נעצרת לעולם. היה ברור שההיזכרות הבלתי נשלטת בכל אותם גלגולים היתה חלק הכרחי מתהליך אמיתי של שחרור. כל אדם המעמיק בתהליך השחרור שלו חייב לראות את עברו לחלוטין לפני שהוא משיל אותו מעליו, בדומה לנשל של נחש.
לאורך הקילוף הזה עלה והופיע המבנה הפסיכולוגי המשמעותי ביותר של נשמתי, שהקרנתו באישיות היתה המשיכה ההומוסקסואלית העזה אשר ליוותה אותי עוד מילדות. את המבנה הזה, ואת התפרקותו, אתאר בהרחבה בשני הטורים הבאים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המלאך גבריאל
|
|
|
|
|
|
|
לאורך כל אותן שנתיים עברתי בין עשרות מטפלים ושיטות כדי לבדוק 'מה קורה לי'. לאף אחד מהם לא היתה תשובה מספקת. אפילו מצאתי את עצמי, אחוז ספקות, הולך פעם אחר פעם למיון באמצע הלילה – וכמובן, נשלח חזרה הביתה בבושת פנים. מטפלת הודיעה לי באמצעות מטוטלת שחטפתי אמבות בהודו, וכך ניסיתי 'להרוג' את האמבות. אולם דבר לא עשה רושם על התהליך הכביר הזה.
כאשר פניתי לעצתם של מורים רוחניים, איש מהם לא ידע מה עובר עליי. טיוהר, שידע על מצבי, התעלם ממנו, כיוון שלא היו לו הכלים או הידע לעזור לי.
רק לאחר שנה וחצי פגשתי את המלאך הגואל שלי בדמותו של מורה רוחני המתמחה בתהליכים אנרגטיים, דוקטור גבריאל קזאנס – מורה שמבקר בישראל לעתים קרובות יחסית בשנים האחרונות. זה היה הביקור הראשון שלו בישראל, וברגע שנכנסתי לחדרו, הוא זיהה גם את מצבי הער, אך חשוב מכך – גם את היופי ואת המשמעות של התהליך שאני עובר. באמצעות טיפול מסור ואוהב שלו, מבלי לבקש דבר עבור עצמו, הוא השיב אותי בהדרגה לחיים מאוזנים, שבהם התחלתי לשלוט בכל אותם תהליכים אנרגטיים ולנווט אותם לעבר קיום הולך ומתעצם באור ובאהבה של ההוויה האלוהית.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
