 |
/images/archive/gallery/782/524.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| השתמשתי במחוות של גורו, לימדתי כמו גורו ואפילו עשיתי העברת אנרגיה קוסמית לתלמידים בטקסי חניכה מיוחדים. אולם זמן קצר לאחר מכן לא יכולתי לסבול את משחק התפקידים המחניק הזה. שי טובלי, צעדיו הראשונים של מורה רוחני
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשתמר חזרה מן המסע להודו, כבר היו מאחוריי מספר מפגשים מסודרים עם מחפשים רוחניים. היא מיד הציעה שאעביר את המפגשים בביתה בתל אביב, וקיבלתי את הצעתה בשמחה. השמועה התפשטה, וסלון ביתה התמלא מיד. הכל התהווה מעצמו, ללא אמצעים פרסומיים או 'מאמץ' לאסוף קהל. למעשה, במשך כל השנתיים הראשונות של עבודתי כמורה התעקשתי שלא לנסות להפיץ את העבודה או לפרסם את עצמי בכל דרך שהיא. האמנתי אז שלאמת יש דרך משלה להפיץ את עצמה בעולם, ושאין צורך בהתערבות חיצונית.
 |
| כך נולדתי כמורה |
|
ההתפכחות הכואבת והמייסרת מאושו וטיוהר ומפגש התלמידים הראשון בדירה בצפון תל אביב. שי טובלי פרק עשירי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
השנה הראשונה שלי כמורה רוחני לימדה אותי רבות על המורכבות הפסיכולוגית האנושית הבלתי-תיאמן, ובאופן מיוחד על הפיצול הבסיסי שאיפיין את הרוב המוחץ של המחפשים הרוחניים שסבבו אותי.
כשהתחלתי לדבר בפני מחפשים, הגעתי אליהם עם תום לב מוחלט. האמנתי בהם, וידעתי שאם רק יעשו את הקפיצה שאני עשיתי, מחכה גם להם בעבר השני שחרור שאין להכילו במלים. בשלב זה הייתי תמים מאוד, ולא חשדתי שדרכיו של האגו האנושי הן פתלתלות עד כדי כך. אם מישהו היה בא ואומר לי: "אני רוצה, כמוך, למות ולהיעלם", הייתי מגיב בהתרגשות רבה. הנה עוד חבר מצטרף לעולם המופלא והמבורך של המציאות האחת והיחידה! אולם אט אט למדתי, בדרך הקשה, שרק בודדים מתעניינים באמת במה שהיה העניין היחיד שלי, ושרוב המחפשים נמשכים למסע הרוחני מסיבות אחרות לגמרי. למשל, רצון לברוח מאתגר החיים, או תשוקה להתנסות בחוויות מיסטיות שיהפכו אותם למיוחדים, או אפילו סתם תחנת מעבר עד לרגע שבו הם יתמקמו מחדש בתוך החיים ה'רגילים'. לא הייתי מודע לכך שמתחת לפני השטח, רוחשים כוחות תת-הכרתיים, ושהתשוקה 'להשתחרר' שכל אותם מחפשים ביטאו בפניי אינה דומה כלל לתשוקה הכפייתית, הבלתי נלאית, האקסטטית וחסרת השליטה, שפעלה דרכי במשך ארבע השנים החולפות.
יתרה מכך: במציאות הבוהקת והמסנוורת של ההתעוררות הרוחנית התקשיתי מאוד בתחילה להבחין בין המצב הפנימי שבו הייתי שרוי לבין המצב החיצוני, המצב של ה'עולם'. כתוצאה מכך, הייתי משוכנע שכולם חולקים איתי את המצב הזה, ושאם רק אסיר את הערפל הקל מעל תודעותיהם, הם מיד ייכנסו איתי למצב קיומי שספוג כולו בפלא האמת. שוב, גם כאן למדתי בדרך הקשה שעבור רוב האחרים הדרך אל האמת היא דרך חתחתים רוויית מלכודות – מלכודות שחלקם הגדול עומד ליפול בתוכן ואפילו להישאר בהן לתקופת חיים שלמה. המציאות הפנימית של רוב המחפשים היתה כה מורכבת, עד שלא ניתן היה לאתר בתוכה קול אחד ויחיד, יציב ובוטח, שיישמר לאורך זמן, וכתוצאה מכך המסע הרוחני שלהם היה מסע של 'צעד קדימה, שניים אחורה'. לא משנה כמה עזות היו החוויות המיסטיות שלהם, הם עדיין שבו פעם אחר פעם אל התשוקה להפוך למישהו בתוך העולם – תשוקה שהיא בדיוק כל מה שמפריד בינינו לבין מצב ההארה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זה לא הולך לקרות לכולם
|
|
|
 |
|
|
|
באותה תקופה ראשונית של מפגשים לא הפגנתי כישרון רטורי מרשים במיוחד. הייתי אומר משפט ואז שותק לזמן מה, ואז שוב אומר משפט ושוב שותק. דיברתי מתוך המצב הער, ספוג באנרגיות עזות, אקסטטי עד כדי חוסר אונים. לא היתה לי תורה מסודרת. רחוק מזה: כל מה שידעתי היה לפתות את כל האחרים לאותה כניעה, ששינתה את חיי ואת הווייתי מן היסוד.
רבים מאלה שנכחו במפגשים של אותה תקופה, התנסו בחוויות רוחניות חזקות. פעמים רבות הייתי משוכנע שקורה להם בדיוק מה שקרה לי, ושהם מצויים בעיצומה של תקופת התעוררות. חוסר הניסיון שלי הכשיל אותי פעם אחר פעם, והביא אותי להתפכחויות מכאיבות.
בחורה שהיתה איתי באותה תקופה באה לחבק אותי, ורעדה כל-כולה בין ידיי. היא הישירה מבט אל תוך עיניי והכריזה: "אני מוותרת על הכל; אני רוצה להיעלם, למות; כל מה שאני רוצה הוא להשתחרר". שבועיים לאחר מכן היא עזבה את המפגשים וחזרה לחיים רגילים לחלוטין. בחור שישב איתי במפגש של אחד על
אחד התנסה במשך שעתיים תמימות במצב של 'אין אני', במצב של שחרור מה'אני', וזמן קצר לאחר מכן שב להיות אותו בחור מבולבל, עצוב ומלא סתירות פנימיות, שהכרתי קודם לכן. אישה מבוגרת שהתנסתה איתי במפגש פרטי בהתפוצצות רוחנית עזה, שבמהלכה היא איבדה את תחושת העצמיות וחוותה את עצמה ספוגה כליל בתודעה האלוהית, שבה לאחר מכן להתמקד ברוחניות של העידן החדש, בקריסטלים ובתקשורים.
כך התחלתי להבין שהמפץ הגדול שאירע לי בגיל 23 אינו עומד לקרות לרוב האחרים, מפני שעל רוב האחרים פועלים כוחות כבירים של קארמה אשר הופכים את כל העניין למסובך הרבה יותר. כאשר אני אמרתי שאני מוכן לאבד הכל, התכוונתי לכך, ולכן בו ברגע איבדתי הכל. מה שהתחוור לי היה שפחות ממאה אחוז נכונות לוותר על הכל, לא יכולים להביא לטרנספורמציה ממשית. האתגר לא היה להביא אנשים להתעוררות. האתגר היה לעזור להם להתפתח עד שיגיעו לנקודה שבה יוכלו לרצות להתעורר במאה אחוז של הווייתם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המעגל הראשון
|
|
|
|
|
|
|
ובכל זאת, אט אט החל להתגבש סביבי מה שכיום אני מכנה ה'מעגל הראשון'; קבוצת ה'תלמידים' הראשונה שלי. ממוצע הגילאים של המעגל הראשון היה בין 25 ל-35, אולם בלי קשר לגיל, מדובר היה בקבוצה 'צעירה' מאוד מבחינה רוחנית. קבוצה זו מנתה רבים שבסופו של דבר נטשו את המסע הרוחני לטובת החיים ה'רגילים' או חזרו בתשובה. זו היתה קבוצה של צעירים עם תפישה רומנטית לגבי הארה, תפישה רומנטית לגבי מורה ולגבי המסע הרוחני ככלל.
רובם ככולם התעניינו בהשגת חוויות מיסטיות חזקות, בהשגת שלווה פנימית, ובהערצה למורה, שהוא יותר דמות-אב אוהבת ומנחמת. הם הקיפו אותי בהתלהבות ובהתרגשות עצומה. כל התחושה היתה של ירח דבש. אולם כמו כל ירח דבש, סופו היה להסתיים – סופה של ההתאהבות היה אמור להפוך לאהבה, אולם הם לא היו בשלים לכך כלל וכלל.
ההתנגשויות הראשוניות בינינו לא איחרו לבוא. ככל שהעזתי לבוא במגע כמורה עם הפיצול הפנימי של אלה שהקיפו אותי ולשקף להם אותו, הם נבהלו והתרחקו. עם הזמן גיליתי שכל תקוותם בשהות איתי היתה לחוות משהו רב-עוצמה שיוכלו לקחת איתם הביתה. כמעט לאף אחד מהם לא היו המסירות המספקת או התעוזה המספקת כדי להיכנס פנימה ולראות בתוכם את שקר האישיות.
כך, כאשר הראיתי לאחד מהם פעולה ילדותיות שהוא עשה, הוא נעלב והתכווץ כמו ילד קטן – הדימוי שלי כ'אב' מנחם התנפץ והכאיב לו מאוד. כאשר שיקפתי למישהי את בחירתה לסבול ולשקוע בדכאונות, היא נפגעה כל-כולה ועזבה אותי בטענה שהתאכזרתי אליה. כאשר בחורה הכריזה שהיא הגיעה להתעוררות, ודרשה שאכיר בה – וסירבתי להכיר בהתעוררותה בטענה שיש לה עוד דרך ארוכה לעבור – היא כעסה עליי מאוד ועזבה. החלום המתוק של קשר איתי, שבו יש רק קבלה מוחלטת ואהבה ללא תנאי, התנפץ עבורם בצורה מזעזעת. נאמן לאמת, שבה ויתור מתמיד על דימוי עצמי הוא יותר מהכרחי, לא יכולתי להיות עבורם הריפוי הנפשי שהם חיפשו והביטחון והיציבות שעליהם הם קיוו להישען.
ומעבר לכל, גיליתי שפעמים רבות מדי אנשים התעניינו בי כמושא לסגידה ולהערצה. את הפיתוי הזה דחיתי מעליי מכל וכל: לא רציתי שיסגדו לי, רציתי להעיר מחלום. מסיבה זו דחפתי שוב ושוב אנשים אל תוך הכנות של עצמם, שבה לא רק שאין מפלט מהחיים אלא שההכרה בשקר ה'אני' הופכת לבלתי נמנעת, וכך הרחקתי לא מעטים שרק ביקשו לשבת בנוכחותי, מוקסמים. לא אשכח איך בחורה אחת ישבה לצדי ואמרה לי: "אני לא יכולה להאמין שאתה בכלל בתוך גוף אנוש... אני לא יכולה להאמין שאתה בן אדם...". גם כאן למדתי בדרך הקשה שההערצה הזאת מלמדת על מניעים זרים בתוך המסע הרוחני, וכעבור זמן מה התנערתי ממנה בעוצמה רבה. סילקתי את כל הדימויים החיצוניים של ה'גורו', לא הסכמתי ליחס מיוחד ודחיתי מחוות מקובלות. רציתי להישאר רק כהתגלמות של האמת עצמה, ולהזמין את כל מי שמסביבי לטפח מניע אחד ויחיד למסע הרוחני: אהבת אלוהים טהורה; אהבת אמת טהורה; הרצון האמיתי לטבוע ולעולם לא לשוב בתוך אוקיינוס המציאות האחת והיחידה. לשם כך, נדרשה נכונות מובהקת ללמוד את עצמי, את השקר שממנו אני מורכב, גם אם זה כואב, גם אם כל ההווייה בועטת ומתנגדת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אבל מה הקשר בין זה לבין החיים עצמם?
|
|
|
|
|
|
|
אט אט התחלתי לגלות שפעמים רבות מדי האקסטזה הרוחנית רק משמשת מחפשים כמפלט מפני אתגר החיים. השלווה והשחרור הופכים לנקודות התייחסות, אשר מאפשרות הימנעות ממורכבות.
כאשר תמר חזרה מהודו, היא חזרה לאחר חודש שבו שהתה במחיצתה של מורה רוחנית גרמנייה. אותה מורה לימדה אותה כיצד לחקור את עצמה, באופן כזה שהיא זכתה להתנסות במשך זמן ממושך במצב של התעוררות מופלאה. אולם כאשר היא חזרה, היתה שאלה אחת בפיה: "אבל מה הקשר בין זה (הדממה, השלווה, הריק) לבין החיים עצמם?"
זוהי שאלה שרבים שאלו אותי, אולם מעטים התעניינו בתשובה אמיתית ובהשלכות האפשריות שלה. התברר לי שהדחף 'ליהנות', 'לעשות כיף' במסע הרוחני, הוא עצום. במלים אחרות, התברר לי ש'להרגיש טוב' מספיק לרוב המחפשים במסע, ושרק בודדים מוכנים באמת להתעלות מעבר לכך. מסיבה זו גם העניין שלהם בחיים עצמם, בממשותם התובענית, היה רופף למדי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פירוקו של המעגל הראשון
|
|
|
|
|
|
|
לתקופה קצרה נסעתי באותה שנה לפאצ'ה ממה, הקומונה הטרייה דאז של טיוהר. בביקורי שם נספגתי מחדש בנוכחותו של טיוהר, ושוב הושפעתי ממנו בעוצמה רבה. כאשר נסעתי משם לצפון הודו, באו אחריי מישראל למעלה מעשרים תלמידים מהמעגל הראשון ואליהם הצטרפו עוד כעשרה למסע של מפגשים ורטריט בן חודש ימים.
בצפון הודו, מושפע משדה האנרגיה של טיוהר, ניסיתי להיות גורו בפעם האחרונה. נתתי שמות חלופיים בסנסקריט למי שביקש, השתמשתי במחוות של גורו, לימדתי כמו גורו ואפילו עשיתי העברת אנרגיה קוסמית לתלמידים בטקסי חניכה מיוחדים. אולם זמן קצר לאחר מכן לא יכולתי לסבול את משחק התפקידים המחניק הזה. ברור לי שרבים העדיפו אז שאשאר מה שהייתי; יתכן אפילו שהייתי הופך לגורו אהוד, שבנוכחותו אפשר לזכות בשלווה ובחוויות מיסטיות עזות. אך אני מרדתי בכל זה, וכך הבאתי לפירוקו של המעגל הראשון שממנו נותרו רק בודדים כתלמידיי עד עצם היום הזה.
עברתי ללמד במרכז רוחני בנווה-צדק, מפגשים שבועיים קבועים מדי מוצאי שבת. מפגשים אלה עוררו עניין רב, והיו למוקד שמשך אליו מאות מחפשים. אך במקביל לעבודה החיצונית, ששיגשגה ופרחה יותר ויותר, החלה עבודה פנימית חדשה ומסתורית, שטילטלה אותי עד לעמקי הווייתי...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
