 |
/images/archive/gallery/765/908.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| ההתפכחות הכואבת והמייסרת מאושו וטיוהר ומפגש התלמידים הראשון בדירה בצפון תל אביב. שי טובלי פרק עשירי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לקראת סופה של שנת ההתעוררות הראשונה שלי מצאתי את עצמי קרוע בין שני עולמות. בנקודה זו בזמן היה ברור שאיבדתי כל עניין בעולם כפי שהוא, שזהותי העצמית כמו שהכרתי אותה התפרקה כליל ונמוגה בתוך הדממה, ושהתגלות ההארה אינה עומדת להיחלש אלא רק להתגבר ולהתעצם עם הזמן. לא הייתי שייך לעצמי, ולכן לא יכולתי להחליט החלטה עצמאית, החלטה 'שלי'. הייתי חייב להניח את ראשי בחיקו של המסתורין ולהמתין.
 |
| טריפ של אמת |
במהרה קלטתי שכבר לא מדובר בהשפעת ה-ל.ס.ד - הסם רק אפשר לזה לקרות. המוות היה נראה כבדיחה, כי הבנתי שאני הוא שיצר את החיים ואת המוות. אירועים מכוננים מהשנה שאחרי. פרק תשיעי
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
המסתורין סימן לפניי שני נתיבים עתידיים אפשריים: האחד, שכלפיו הרגשתי משיכה עזה ביותר, היה לפרוש מן העולם, להתבודד ולכתוב ספרים; השני, שכלפיו היו לי יחסי משיכה-דחייה, היה להופיע בפני חברים למסע ולהתחיל לדבר, להפוך את עצמי למנחה לעולם. כאמור, כלפי הנתיב הראשון חשתי משיכה עזה, מפני שהדממה היתה כה אופפת-כל, שרק רציתי לטבוע בתוכה לנצח. במובנים רבים, לא הרגשתי עוד צורך לעשות דבר מלבד להיספג בדממה, וכתיבת ספרים היתה הפעולה הטבעית לי ביותר. מאז ומעולם גיליתי נטייה להתבודדות, וחדרי הקטן היה כל עולמי. כך שנראה שאילו היו שואלים אותי, ואותי בלבד, הייתי בוחר בנתיב זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"זה לא בשבילי אלא למען העולם כולו"
|
|
|
 |
|
|
|
בהתאם לכך, כבר מצאתי את עצמי נוסע לגליל עם חברים במטרה למצוא לי בית מבודד, שבו אוכל לכתוב ספרים ולשכוח מן העולם. במיוחד התעניינתי ביישוב עמוקה שליד צפת, שהיה איזור טעון באנרגיה מקודשת ויוצאת דופן. דמיינתי את עצמי נעלם שם ולא חוזר עוד לעולם, אולי אפילו מתכנס בתוך אחת המערות שבעמק כמו כל אותם צדיקים שעשו זאת שם בעבר לפניי...
אולם המשיכה הכבירה לדממה התנגשה במשיכה אחרת, שהתאימה הרבה פחות למבנה האישיות שלי ויחד עם זאת, נשמעה כמו ציווי אלוהי של ממש. באותו הזמן, פחות או יותר, הוציא המורה הרוחני האמריקאי אנדרו כהן את ספרו "לחבוק שמים וארץ". הספר, במהדורה האנגלית שלו, הגיע לידיי באמצעות חבר שלימים הפך לתלמידו המסור של כהן. נפרשו בו חמישה עקרונות של חיים מוארים, כאשר כל הארבעה הראשונים שנגעו להתנהלות בחיים האישיים תיארו במידה רבה את התנסותי הישירה והספונטנית. אולם אז הגעתי אל העיקרון החמישי, ובבת אחת חיי התהפכו.
העיקרון החמישי נקרא "למען הכלל", והוא פרש את ההקשר הרחב ביותר שבו התעוררות אנושית יכולה לקרות. הקשר זה היה לאורך כל תהליך ההתעוררות שלי חוויה ישירה אך בלתי מודעת בעליל מבחינתי. מדוע? מפני שבאתי מתוך המורשת של אושו ושל טיוהר, מורשת שבה הודגש תמיד שמרגע ההתעוררות כל מה שנשאר הוא "להיות כאן ועכשיו". יחד עם זאת, להתעוררות שלי עצמה היה ניחוח שונה לחלוטין מזה של מוריי – היה בה כוח אידאליסטי, אוטופי; כוח שחווה את ההתעוררות כאירוע שאינו קורה לי או בשבילי אלא עבור החיים ככלל, למען המין האנושי כולו. אני זוכר היטב שכאשר קראתי את תיאור ההתעוררות הרוחנית של ג'ידו קרישנמורטי, מה שריגש אותי יותר מכל
– מה שנצרב בזכרוני כמכוות אש – היה משפט שהוא הוסיף שם: "... וזה לא בשבילי אלא למען העולם כולו".
כאשר קראתי את העיקרון החמישי, נחלץ מתוכי דחף רדום; דחף שהושתק ודוכא בשם ה"כאן ועכשיו". פתאום מצאתי מלים והכרה לכמיהה העזה ביותר שהופיעה לצד ההתעוררות או, ליתר דיוק, מתוכה: הכמיהה לתת את עצמי למען הכלל.
המלים סחררו אותי, פיתו אותי, גרמו לי לזעוק מבפנים זעקה חדשה: "... רוב המחפשים מעוניינים בהארה אך ורק למען עצמם, למען השחרור האישי שלהם... אבל אז מגיע הרגע שבו מחפשים מסוימים מתחילים לזהות שההתנסות הרוחנית היא לא למען רווחתם בלבד... זהו הזיהוי של מחויבות, מחויבות שפשוטו כמשמעו מצווה עליהם לחדול מלחיות עבור עצמם בלבד, ולהתחיל לחיות למען הכלל.
במחויבות זו מתחוור לנו שחיים אלה אינם שייכים לנו במובן אישי כלשהו, ולמעשה ששחרור אמיתי יכול להתגלות רק כאשר אנו חיים את החיים האלה לא למען אושרנו, אלא כשירות של סיבה שהיא תמיד גדולה יותר מעצמנו... כאשר אתם חדלים מלחיות למען עצמכם – זה הסוף. זהו הסוף שלכם כפי שהכרתם את עצמכם... וזוהי ההתחלה של היענות בלתי מותנית לחיים שאומרת 'כן!' ושרק נותנת".
עם קריאת השורות האלה ידעתי שזהו סופי. האישיות שביקשה להתבודד ולהיספג בדממה נדחקה הצדה בכוח על ידי דחף כביר של חיים, הדחף להגיש את עצמי כמנחה לעולם. שבועות שנשבעתי במסדרים סודיים בתקופות חיים אחרות התעוררו לחיים: "למען הכלל, לא למען עצמי..."; "למען רווחתם של כל היצורים החיים...". בנקודה הזאת ידעתי שאין לי כל ברירה, וכך מצאתי את עצמי נפתח בפני דרך חדשה, דרך של מסירת עצמי למען התעוררותם של כל האחרים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תהליך הניתוק התרחש במשך למעלה משלוש שנים
|
|
|
|
|
|
|
כאשר ראיינתי את טיוהר במהלך שנת ההתעוררות הראשונה שלי, לצורך תחקיר עבור הספר "בוקר טוב עולם", שאלתי אותו על הקשר שבין הארה לבין עתידו של המין האנושי. שאלתי "האם ניתן לראות את ההארה כשלב חדש באבולוציה האנושית?". השאלה נענתה בתשובה: "כל מה שחשוב הוא להיות ב'כאן ועכשיו'". השאלה הבאה שלי היתה "האם ניתן ליצור באמצעות ההארה סוג חדש של אדם, אדם שטרם נראה כמוהו על פני הפלנטה?". התשובה היתה: "אבל מהו האדם החדש? האדם החדש הוא זה שחי ב'כאן ועכשיו', שזורם עם ההווה ללא קונפליקט, שחי בהרמוניה עם החיים".
כתלמידו הכנוע של טיוהר הקשבתי לתשובותיו בתשומת לב מלאה, מוותר תוך כדי כך על הדחף המוזר והטורדני שגאה בי. באותה נקודה פירשתי את הדחף הזה כשרידים של הנטיות האינטלקטואליות שלי – חוסר היכולת שלי פשוט להירגע ולהפסיק לגבש קונספטים מכל דבר. עבורי, טיוהר היה הסמכות העליונה, ואם הוא אומר שעליי להניח לסוג זה של חשיבה, הרי שזוהי חייבת להיות התגלמות של האמת המוחלטת אשר באה ודורשת ממני כניעה עמוקה יותר.
סוג זה של "חשיבה" קיבל לגיטימציה מחודשת עם הקריאה בספרו של אנדרו כהן. בדרך זו התחלתי להעיז ולהתחבר ל"מורשת" אחרת, ולכן אלה היו גם הבקיעים הראשונים בקשר שלי עם אושו וטיוהר. לפתע בקעתי מתוך ביצת ה'כאן ועכשיו', רעב ומרדן, כשלהט חדש מפעם בי.
עם זאת, לא היה זה פשוט כלל להינתק מהמורשת שמתוכה התעוררתי ושבה נספגתי כל כולי. אחרי הכל, כאשר אדם נכנע בפני מורה, הוא פותח את כל שדות האנרגיה המעודנים שלו בפניו ומניח לו לחדור ולהציף את השדות. במקביל הוא נספג בתוך שדות האנרגיה המעודנים של המורה. זהו הריקוד המופלא והמסתורי שבין מורה ותלמיד, והוא כולל בתוכו, באופן בלתי נמנע, ספיחה של אישיותו של המורה, נטיותיו הפילוסופיות, מגבלות חשיבה שלו ואפילו חוסר טוהר, אם יש כזה. לכן אין זה פשוט כלל להינתק ממורה שבאמת נכנעת אליו. ואכן, תהליך הניתוק התרחש במשך למעלה משלוש שנים, והוא חייב גם את היכולת הבו-זמנית להישאר אסיר תודה לנצח לאחד ששחרר אותך ולהבין שהוא אינו מתאים להנחות את דרכך בהמשך. היה זה תהליך כואב ומייסר של התפכחות, תהליך בלתי נמנע לאור העובדה שכאשר נעמדתי על רגליי התחוור לי לפתע שחווייתי והאופן שבו אני מפרש אותה שונים באופן רדיקלי מאלה של מורי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכניעה עצמה היא התשובה למה שכולנו מחפשים
|
|
|
|
|
|
|
למרות הדחף החדש שניעור בתוכי, לא עשיתי דבר בעצמי. לא ניגשתי אל אף אחד ואמרתי לו: "אנא, הרשה לי ללמד אותך". רק נפתחתי לאפשרות. משהו בי ידע שברגע שאגיע לגיל 24, אמצא את עצמי מתחיל לדבר.
כאשר מלאו לי 24, פנה אליי אותו חבר שהתלווה אליי לקנדה ל"שיקום" אצל טיוהר. הוא שאל אותי אם אסכים לדבר בפני קבוצת מחפשים קטנה שהוא עצמו יארגן בביתו. מכיוון שבאותה נקודה כבר הסכמתי מבחינה פנימית "לצאת אל העולם", הגעתי באותו ערב לדירה שבצפון תל אביב. המתינו לי שם עשרה אנשים, שאת חלקם לא הכרתי.
לא הכנתי דבר לקראת האירוע. כאשר התיישבתי על הכיסא, בבת אחת נפרש שדה אנרגיה אינטנסיבי ומרוכז מאוד של דממה שוקקת חיים. נדמה היה שדממה זו אופפת את כל הנוכחים בחדר, אולם הפעם בצורה תובענית וכמעט בלתי ניתנת להכלה. היה ברור שיחד איתי, כל הנוכחים נדהמו מעוצמת האנרגיה.
כך מצאתי את עצמי מדבר באופן ספונטני ובלתי נשלט על כניעה. דיברתי את עצמי, דיברתי את הכניעה היומיומית שלי. זה היה המסר הראשון שלי, מסר שעליו אני חוזר עד היום באלף וריאציות: הכניעה עצמה היא התשובה למה שכולנו מחפשים, הכניעה עצמה היא המציאה. כאשר אתם נכנעים לאלוהים, זהו החסד, זה כל מה שאי פעם ביקשתם שיקרה. לכן, אין למה לחכות. החסד שתמיד רצינו שייפול עלינו משמים הוא רגע הכניעה שלנו, רגע הוויתור שלנו על עצמנו. הרגע שבו אנו מוותרים כליל על האמונה שהחיים הם שלנו ובשבילנו. הרגע שבו אנו נותנים את כל מה שיש לנו למציאות האחת והיחידה שבאמת ישנה. לתת את עצמנו לאלוהים, ללא סייג וללא תנאי, זה כל מה שאי פעם חלמנו לקבל.
האש שהתפרצה בדירה בתל אביב אותו לילה השתוללה וסחפה את כל הנוכחים. כך נולדתי כמורה. כך גיליתי שאין לי עוד כל ברירה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
