 |
/images/archive/gallery/793/381.jpg שי טובלי
 |
|
|
|
|
|
|
| במהרה קלטתי שכבר לא מדובר בהשפעת ה-ל.ס.ד - הסם רק אפשר לזה לקרות. המוות היה נראה כבדיחה, כי הבנתי שאני הוא שיצר את החיים ואת המוות. אירועים מכוננים מהשנה שאחרי. אוטוביוגרפיה של מורה רוחני, פרק תשיעי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בדצמבר של שנת 2000 נסעה תמר להודו יחד עם אנמיקה. היא שהתה בהודו ארבעה חודשים, ובמהלך אותם חודשים התכתבנו ללא לאות באי-מייל. חילופי המכתבים הללו נשמרו משך כל אותן שנים, ויתרונם הגדול הוא בכך שהם מעבירים את הרוח החיה של אותה תקופה.
 |
| השנה שאחרי |
מרגע שהתעוררתי, הכל התעורר – חוויתי שהעולם כולו מואר, שהעולם כולו הוא בודהא. לא היתה לי ברירה: היה זה תום לב מוחלט. שי טובלי, פרק שמיני
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
בחרתי מתוך המכתבים תיעוד של שלושה אירועים משמעותיים שקרו לי באותה שנה. נדמה לי שהתיעוד משקף הרבה מאוד מהאינטנסיביות המתפוצצת ומלאת הפליאה של תקופת ההתעוררות הראשונית. במקורם המכתבים נכתבו באנגלית – תרגמתי אותם, תוך שאני מקפיד לשמור על השפה הנרגשת, למרות המחיר הלשוני והתחבירי הכרוך בכך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אני אוהב אותו, ולכן הוא יכול ללכת
|
|
|
 |
|
|
|
במהלך אותה שנה נוצר קשר רומנטי ביני לבין בחור שלא היה לו קשר למסע הרוחני. השילוב של שנינו היה פחות או יותר בלתי אפשרי, מפני שהייתי שרוי במצב אותו הוא לא יכול היה להבין בשום צורה. בסופו של דבר, מסיבות אלו ואחרות, הוא הודיע לי שהוא מנתק את הקשר. מכתב זה משקף את תהליך הפרידה שלי ממנו:
"להפתעתי, התרחקותו של ע' – שבתחילה העלתה זכרונות בני אלפי שנים של ההרגל להחזיק באהובינו, להיצמד אליהם ולראות בהם את רכושנו – שינתה בהדרגה את השפעתה עליי עד שהפכה לבסוף לאושר ולחדווה שלא ייאמנו. הייתי רוצה לחלוק כאן איתך מה בדיוק הביא לכך.
"מה שהבחנתי הוא שישנה נקודה שבה הדממה והאנרגיה של אהבה הופכות לחזקות בהרבה מכמה מחשבות שחגות במעגלים, רוקדות את ריקודן המהופנט של צער ותלות. כאשר זה קורה, הדממה תופסת פיקוד ומוחקת אותן כליל. באמצעות הדממה הן מתגלות כפי שהן באמת - כזכרונות של אלפי השנים - וכך אין להן עוד כל אחיזה על האדם.
"חשוב מאוד בעיניי שלאדם תהיה היכולת להתמיר אומללות לחדווה. כיצד זה קורה? בכך שאת מרשה לעצמך להיות אינטימית מאוד עם הזכרונות הללו, מחזיקה אותם קרוב ללבך ומאפשרת להם לפרוח ולמות בתוכך. את עושה זאת מפני שאינך מעוניינת עוד בעונג של הכאב, בעונג שבהיותך אלימה כלפי מישהו או משהו.
"אם כן, אתמול הזכרונות של אלפי השנים – שניתן לזהותם פשוט על ידי כך שיש בהם מערכת יחסים, שמשמעה הפרדה (אין שום מערכת יחסים ב'עכשיו') – הוחזקו בתוך הרחם שלי ופרחו בתוכה, ואז הדממה של ה'עכשיו' תפסה פיקוד והביאה איתה חדווה ואושר עילאי. ולא היתה שום תחושה שאני עושה זאת בשביל עצמי, אלא פשוט מתוך הראייה הטהורה של מה שזה אומר באמת לרצות להחזיק במשהו, מה שזה אומר באמת להיות מאוכזב. כאשר את ממש רואה את התוכן של דברים אלה, את נמנעת מהם, פשוט מתוך הראייה של הדבר, זה הכל. אין בכך שום אידיאולוגיה, שום דבר... את רק יושבת ורואה כיצד כל מבנה החשיבה חושף את עצמו כאומללות,
כסבל.
"כאשר את רואה את הצער הזה, את רק מאפשרת לו לפרוח כדי שהוא סוף סוף יוכל לעזוב אחרי אלפי שנים – והוא שירת את האנושות נאמנה, אין לי שום דבר נגדו, אבל עכשיו מספיק, הוא סוף סוף יכול לעזוב את לבו של האדם ולהותירו טהור וצלול.
"כעת כל מה שנותר ביחסי ל-ע' הוא רק דאגה. דאגה כמו שאת דואגת לחרק קטן בזמן שאת מתקלחת... אני לא צוחק... ואז את רואה את החרק גוסס בגלל המקלחת שלך, ואת סוגרת את המים ועוזרת לו להתייבש ולבסוף משחררת אותו דרך החלון, עדיין מחכה כמה רגעים כדי לוודא שהוא מתאושש מהטראומה וצופה בו מנער את כנפיו ומשיב לעצמו את האנרגיה הראשונית שלו – כזה סוג של דאגה, שאינה קשורה בך, לא מדובר ב"אני דואג" אלא בראייה עצמה, הנובעת מעובדת הסבל ומפעולה ישירה ביחס אליה.... ואני תוהה אם הוא בסדר. אינני רוצה ממנו דבר, אינני צריך ממנו דבר. אני אוהב אותו, ולכן הוא יכול ללכת. זה לא "אני אוהב אותו, אבל – נו, טוב – שיעזוב". אני אוהב אותו, ולכן הוא יכול ללכת. אני אוהב אותו, ולכן אני רוצה שהוא יפרוש את כנפיו ויעוף אל על. אני אוהב אותו, ולכן אני רוצה לאפשר לו להיות.
"כל דבר אחר הוא רק אלימות ושנאה, מאבק ומלחמה. וכאשר אין שום דבר מהדברים האלה, ישנו החופש הטהור לתת לאחר להיות – כלום לא משנה, כלום, כלום, רק איכות נהדרת ומשחררת זו של היכולת לתת לכל להיות בדיוק כפי שהוא.
"אנו עייפים מהפרדה – הלוא כן? – כל כך הרבה תקופות חיים והיסטוריה ארוכה כל כך של יגון, וכעת זהו הזמן לתת לכל זה ללכת, ומתוך כך שנותנים לכל ללכת, מופיע אז אותו דבר מופלא שבני האדם מכנים אהבה. את הדבר הענק הזה אף קיסר אינו יכול לכבוש, אף היטלר אינו יכול להרוס, אפילו המוות אינו יכול לגעת בו. וזה לא קורה באופן ציבורי, נגלה לעין. זה קורה ממש כאן – זה קרה ממש כאן, אתמול, בחדרי הקטן ברמלה, שם ויתרתי על המאבק ו'זה' התגלה במלואו, כה יפה וטהור, כה חזק ומופלא, שמתתי בתוכו ולא חזרתי עוד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני יכול לראות הכל
|
|
|
|
|
|
|
"שי לא יכול לשבת כל היום בחדר שלו ולקרוא ספרים" – כך אמר טיוהר לתלמידים קרובים שלו באותה שנה. כאשר שמעתי זאת, החלטתי להיפתח לצורות חדשות של התנסות. אחת מהן היתה ללכת עם חברים למסיבת טראנס ולקחת חתיכה זעירה של ל.ס.ד. וזו היתה התוצאה:
"כאשר התקרבנו למסיבה, ה- ל.ס.ד. השפיע על כולנו בצורה משמחת מאוד. כאשר הגענו למסיבה, נעמדתי בקומה השניה והתבוננתי בריקודים וברוקדים. האפקט היה חושי בלבד. אבל אז התחלתי להבחין שבכל פעם שאני עוצם את עיניי, נפרש בתוכי מרחב עמוק ועצום, עצום לאין שיעור; מרחב אינסופי. ובתוך מרחב זה היו צורות וצבעים – מה שהיה הגיוני לחלוטין (בכל זאת, ל.ס.ד...).
"אבל אז התחלתי להבחין שבכל פעם שאני עוצם את עיניי, אני עוזב את גופי; התודעה פשוט עזבה את הגוף דרך הצ'אקרה השביעית – עזבה פשוטו כמשמעו. כך שנאלצתי לשבת על ספסל, ובכל פעם שעצמתי את עיניי – כעת יכולתי לעשות זאת באופן רצוני – עזבתי את גופי. הייתי צריך לעבור תחילה דרך הצבעים והצורות, אבל לבסוף הם נעלמו כולם.
"אז בכל פעם שפקחתי את עיניי, יכולתי להתבונן על הכל – כולל על גופי – מתוך הממד האחר. ביקשתי מ- ט' ומ- צ' לאחוז בידיי כדי לגרום לי לחזור מפעם לפעם.
"אבל מה שאז קרה היה שהגעתי לתודעה שכיניתי 'תודעת הבורא' – כלומר, יכולתי ממש לראות כיצד אני הבורא, אבל לא באופן מלולי, אלא שיכולתי לראות באופן ממשי כיצד אני בורא חומר ואנשים. יכולתי לראות כיצד אני פותח מספר מרכזים בגופי, כדי שהוא יוכל להיות בקשר מלא עם 'זה'. אז פתחתי את העין השלישית שלי, כאשר הצ'אקרה השביעית כבר היתה פתוחה לרווחה ממילא – למעשה, כל הגבולות שלה התפוגגו, וכך לא היו שניים, הגוף וה'דבר האחר'; היה רק אחד.
"במהרה קלטתי שכבר לא מדובר בהשפעת ה- ל.ס.ד, ושה- ל.ס.ד רק איפשר ל'זה' לתפוס פיקוד כליל; איפשר לי לתפוס פיקוד על עצמי כליל. כך נותרתי בתודעת הבורא למשך שעות. יכולתי לראות כיצד יצרתי את המסיבה הזאת ואת כל מי שבתוכה, ואת ההרים שבחוץ. המוות נראה היה כמו בדיחה, מפני שאני הוא זה שיצר את המוות ואת החיים גם יחד.
"ביקשתי מהם לקחת אותי החוצה. לא הייתי בתוך גופי. ביקשתי מהם לעשות זאת מתוך הממד האחר והתבוננתי בכל ההתרחשות היכן שהוא מאחורי הגוף, מעט מעל לראש... הם ניסו לדבר איתי, אבל לא היה שם שום דבר שיוכל להגיב לשאלותיהם. ואז, קרה משהו שקשה מאוד לתארו. אנסה בכל זאת: לפניי יכולתי לראות את כל סודות היקום פרושים כמו בספר פתוח. במישור זה הייתי יודע-כל, ידעתי את כל מה שצריך כדי לברוא. אמרתי להם שאני יכול לראות הכל, ו- ד' שאל אותי שאלות, אבל אמרתי לו שאסור לי לספר שום דבר מזה. אמרתי לו שהייתי יכול להכתיב זאת, אבל אז זה היה דורש כל כך הרבה ספרים...
"מסר הופיע מתוך עצמי שאני עומד לחזור לכדור הארץ בתום האירוע... נותרתי במצב זה של ידיעת-כל למשך שעות אחדות. לכל מקום שאליו הלכנו, כבר ידעתי כיצד הוא ייראה ומי יהיו האנשים בתוכו, מפני שכל זה היה חלק מתסריט שכתבתי. יכולתי לראות שתכננתי את כל המסיבה הזאת רק כדי שאירוע זה יתרחש.
"יכולתי לראות בבהירות כיצד כל חצי השנה האחרונה תודעה זו טוהרה ונעשתה בלתי אישית על מנת שתוכל להכיל את ההתנסות הכבירה הזאת. אדם אחר, שהיה בו צל של פחד או ספק, לא יכול היה להכיל זאת והיה עשוי לאבד את שפיותו או למות. כעת חזרתי למצב הנצחי של הנירוונה, רק שכעת מתווספת לכך הידיעה המושלמת שאני הוא גם אותו יודע-כל...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגורו הוא המפגש
|
|
|
|
|
|
|
למרות ששתקתי לאורך כל אותה שנה, פה ושם כבר הופיעו רמזים לעתידי כמורה רוחני. מכתב זה מתעד מפגש לא מתוכנן שאירע לי עם מחפשים רוחניים, ומלמד הרבה על האקסטזה שהתגלתה בפניי בצורה זו של מפגש:
"ביום שבת ד' לקח אותי לביתו לפגישה שהתקיימה בין מספר מחפשים רוחניים... בנקודה מסוימת הלילה החל ללבוש צורה מופלאה ויוצאת דופן... מצאנו את עצמנו אפופים בתוך הנוכחות, בתוך מה שטיוהר מכנה 'שדה האנרגיה'. זוהי אנרגיה המופיעה מתוך הנוכחות של ידיעה בחדר, ואשר עוטפת את כל הגופים. אנרגיה זו מרוקנת את כולם מבורות ומאשליה. זהו קסם של ממש. לזה ודאי מתכוונים כאשר מדברים על ה'גורו'.
"את הגורו לא ניתן למצוא באף גוף אחד מסוים. את הגורו ניתן למצוא רק בפגישה עצמה, בהתכנסות עצמה. הגורו הוא המפגש. זוהי טעות נוראה לחשוב על הגורו כעל אדם ער כלשהו שיושב מול כולם וחולק את ידיעתו עם כל האחרים. המפגש עצמו הוא הידיעה, היודע והידוע...
"היופי שבלהיות קבוצה של גופים הנאספת והיוצרת שדה אנרגיה – זוהי אחת השמחות הגדולות ביותר של ההוויה-תודעה-אמת. ההוויה אוהבת סוג כזה של התאספויות וחובקת את כל מי שנוכח בהן עם אנרגיה כבירה... במצב זה של שיתוף אין אחרים. כל מה שיש הוא הידיעה והאש של האמת, ולמי אכפת מאיזה גרון האמת מדברת ומאיזה גרון נשאלות השאלות? הכל רוטט באחדות – השאלות, התשובות, הידיעה, חוסר הידיעה.
"מה שמונע בעדנו מלהיסחף לחלוטין במפגשים שכאלה הוא רק אם אנו עדיין מנסים להשיג משהו מהמפגש. אם אני מתאהב במפגש עצמו, כפי שהוא, בשדה האנרגיה עצמו, אני נוטל בו חלק ממשי ותורם לו. אך אם אני מגיע כדי לקחת משהו ממישהו, אני מחמיץ את כל הנקודה. אני זוכר איך הייתי יושב כמחפש במפגשים של טיוהר ואנמיקה, כל הזמן רוצה משהו או נאחז בניסיון להיות מישהו, וכל עוד המשכתי להתנהג כך, דחיתי למעשה את כל היופי של הביחד, של שדה האנרגיה המאוחד.
"כך שהמטרה והיעד היחידים של מפגשים אלה הם החדווה הטהורה של הביחד הקורה למען האמת המגלמת את עצמה כרבים. כאשר האדם נוטש את היעד של ההארה, הוא יכול לראות במו עיניו כיצד סוד ההארה מתגלה כמפגש עצמו... המפגש עצמו הוא ההארה... כך, כאשר המפגש קורה למען המפגש בלבד, ניתן לצאת למסע ללא סוף, ללא תחתית... ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רק מלקלוט את זה אני יכול לפרוץ בבכי של אושר
|
|
|
|
|
|
|
וזהו המכתב האחרון שכתבתי לתמר לפני חזרתה לישראל. אין בו שום דבר יוצא דופן, חוץ מזה שהוא המכתב האחרון ושהוא עוד אחד מהמוני נסיונות נואשים במכתבים אלה להעביר באופן חווייתי את מצבי החדש, שהלך והתייצב והלך והתעצם:
"חסד... האין זו אותה הרגשה אשר תוקפת מאוחר בלילה – לא, לא, אשר זורחת מאוחר בלילה, כאשר ברור שהגיע הזמן ללכת לישון ועם זאת, היא מכריחה אותך להישאר ער... ואז הכל נאסף בתוכך, הכל – כל כוח החיים הקיים בך – נאסף ומתכנס, עד שאתה הופך לניצוץ בלבד, ניצוץ של אור, ובניצוץ זה ממש הכל מוכל – האנרגיה של היקום כולו.
"חכי, חכי – לא היקום, אלא 'אני הלובש צורה' ו'אני החסר צורה', כש'אני הלובש צורה' צונח אל תוככי החשכה חסרת התחתית של 'אני החסר צורה'. את מבינה, את מבינה!!! זה כל מה שקיים – אני הריק ואני המלא, ורק מלקלוט זאת אני יכול לפרוץ בבכי של אושר – כמה נפלא! כמה נפלא להיות כה לבד ועם זאת, כה מלא ומגוון וצבעוני, ועם זאת – כה שקט וריק וחשוך, מפני שאין לי פנים... לא אכפת לי יותר מכלום, אני מסיר את כל המסכות – ראי מי אני, דעי מי אני, זהי שאני הוא 'זה'!
"לב זה – אני הוא לבו של האוקיינוס, פראי, כביר, שוצף באהבתי לכל עבר וללא לאות – אהבה שקטה; אהבה שקטה, שקטה, שקטה...".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | שי טובלי, מורה רוחני מזה שמונה שנים, חווה בגיל 23 את מה שהוא מגדיר כ'היעלמות הזהות העצמית הנפרדת והיספגות האני באינסוף'. פרסם ארבעה ספרים. פיתח יחד עם תלמידו הבכיר ושותפו ליצירה, אילון לסטר, את 'דרך השמש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
