 |
 |
|
|
|
|
|
|
| סיפור על ילדה בלתי נראית, מה שנקרא בימינו מחוקה, שעוברת תרפיה יוצאת דופן ומעוררת השראה. סדרה חדשה של ניצן מיכאלי על ספרות ילדים. פרק ראשון: משפחת המומינים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בצעירותי נהגתי לבלוע ספרים מכל הבא ליד. בתחילת שנות העשרים שלי נתקלתי לראשונה בספרות מסוג אחר. ספרים שהכילו בתוכם אמת חיה ואנרגטית. את ספריו של קרישנמורטי קראתי באדיקות שנים רבות, כמו גם את צ'ואנג טסה, תומס מרטון, ניסרגדתה מהראג', בארי לונג כמובן, ועוד רבים וטובים אחרים. הספרות הרגילה הלכה ואיבדה את קסמה בעיניי. לשם מה, תמהתי, אני צריך לקרוא על סערות הנפש, ההתלבטויות, התשוקות, האהבות, הבעיות, האסונות והצרות של מישהו אחר? האם לא די לי בשלי? לא רציתי יותר חוויות יד שניה, שהיא בעצם אפילו לא של גיבורי הספר (או הסרט) אלא פרי דמיונו של הסופר שהגה אותם. חשתי שהניסיון לחוות חוויות דרך ספרים וסרטים הוא ניסיון לעבור חוויה מבלי לשלם את המחיר. שעשוע חסר סיכון שהחברה המעוקרת של היום המציאה כדי למלא את הריקנות הנוצרת בנו כאשר איננו חיים חיים של ממש.
אבל סוג אחד של ספרות המשיך תמיד להלך עלי קסם - ספרות ילדים. מכיוון שחשתי ששם, עדיין,
בדרך תמימה ומסתורית, טמון גרעין של אמת. אכן, שפת התום מדברת אלי הרבה יותר מהשפה הרגשית-מנטלית שאנו דוברים היום.
מעטים יודעים שהמומינים זה לא רק סדרת טלוויזיה, אלא גם סדרת ספרים שכתבה הסופרת הפינית המופלאה טובה יאנסון (שאף זכתה בפרס אנדרסן לספרות ילדים). מהגיל שהתחלתי לקרוא ועד היום (אני מעל חמישים) ספרי המומינים גורמים לי הנאה צרופה, ותאמינו או לא, אני חוזר וקורא אותם לעתים קרובות ביותר.
הסיפור "מעשה בילדה בלתי נראית" מספר על ילדה בלתי נראית (מה שנקרא בימינו, מחוקה) המגיעה לבית מומין, ומתאר תהליך תראפיה קצת יוצא דופן אבל ללא ספק מעורר השראה. התהליך יוצא דופן מכיוון שהוא לא מבוסס על תורות פסיכולוגיות מתוחכמות וגם לא על פנטזיות אזוטריות אלא רק על תום לב, פשטות, אהבה ו"חוכמת סבתא" נבונה מאין כמוה.
הנה הוא לפניכם, "המעשה בילדה בלתי נראית" (מתוך "סיפורי משפחת החיות המוזרות", הדר הוצאת ספרים)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בערב גשום וחשוך ישבה משפחת המומינים מסביב לשולחן, עסוקה במיון וניקוי הפטריות שקטפו באותו יום. השולחן היה מכוסה כולו בנייר עיתון, ובמרכזו עמדה העששית - אבל פינות הגזוזטרה היו אפלות.
לפתע נשמעו כמה נקישות קלות על השמשה, ומבלי להמתין לתשובה נכנסה די-נורה וניערה את טיפות הגשם ממעיל הרוח. אחר כך פתחה את הדלת וקראה לתוך הגשם: "בואי, בואי".
"את מי הבאת?" שאל מומינטרול.
"את ניני", השיבה די-נורה, "קוראים לילדה ניני", והיא הוסיפה להמתין ליד הדלת הפתוחה. איש לא הופיע.
"נו, מילא", אמרה ומשכה בכתפיה, "שתישאר בחוץ אם היא מתביישת".
"אבל היא תירטב, לא?", דאגה מומינאמא.
"כנראה שזה לא חשוב למי שאינו נראה", השיבה די-נורה והתיישבה לידם. המשפחה הפסיקה לנקות וחיכתה להסבר.
"כידוע לכם, אנשים הופכים בנקל לבלתי נראים אם מבהילים אותם לעיתים קרובות מדי", אמרה די-נורה, ובלעה פטרייה לבנה שדמתה לכדור שלג קטן ונחמד. "ובכן, גם ניני הזאתי נבהלה נורא. עשתה לה את זה דודה אחת, שטיפלה בה ללא אהבה. פגשתי את הדודה הזאת והיא באמת איומה. לא סתם טיפוס רגזני, דבר שאפשר היה לסבול, אלא פשוט עוקצנית וקרה כמו קרח".
"מה זה עוקצנית?" שאל מומינטרול.
ובכן, תאר לעצמך שאתה הולך ומחליק על פטרייה רקובה ומתיישב לך דווקא על ערימת הפטריות שכבר מוינה ונוקתה", אמרה די-נורה, "טבעי היה שאמך תכעס עליך. אבל לא, היא כלל אינה כועסת, אלא אומרת בנימה צוננת ופוגעת: אני מבינה שכך לדעתך רוקדים, אבל הייתי מודה לך אם לא היית עושה את זה על גבי האוכל. משהו כזה בערך".
"אוף, נורא לא נעים", הגיב מומינטרול.
"נכון מאוד", אישרה די-נורה. "וכך בדיוק נהגה אותה דודה. היא עקצה את ניני בלי הרף, מבוקר ועד ערב, עד שהילדה החלה דוהה ומטשטשת בהדרגה, ולבסוף הפכה לבלתי נראית. ביום שישי שעבר נעלמה לחלוטין. הדודה מסרה לי אותה בטענה כי בשום פנים לא תהיה מסוגלת לטפל בקרובי משפחה שאי אפשר אפילו להבחין בהם".
"ומה עשית לה, לדודה?" שאלה מאי, ועיניה יצאו כמעט מחוריהן מרוב סקרנות. "אני מקווה שהרבצת בה מכות הגונות!".
"אין טעם לנהוג כך באנשים עוקצניים", השיבה די-נורה. "לקחתי את ניני אלי הביתה, וכעת אני מביאה את הילדה אליכם כדי שתחזור כאן להיות נראית".
השתרר לרגע שקט. נשמע רק טפטוף הגשם על גג הגזוזטרה. כולם נעצו את מבטם בדי-נורה והרהרו.
"האם היא מדברת?", שאל מומינאבא.
"לא. אבל הדודה קשרה פעמון כסף סביב צווארה כדי שידעו היכן היא נמצאת".
די-נורה קמה ממקומה ופתחה שוב את הדלת. "ניני", קראה לתוך האפלה. ניחוח הסתיו חדר אל הגזוזטרה קריר ורענן, וריבוע של אור הושלך על הדשא הרטוב. כעבור שעה קלה נשמע מבחוץ צלצול הססני של פעמון - קולו עלה במדרגות, ונדם. מעל הרצפה, אבל לא גבוה במיוחד, הופיע פעמון כסף קטן, תלוי על סרט שחור. כפי הנראה היה לניני צוואר דק מאוד.
"ובכן", אמרה די-נורה. "הנה המשפחה החדשה שלך. הם קצת טיפשים לפעמים, אבל בסך הכל טובי לב".
"תנו לילדה כיסא", פקד מומינאבא. "האם היא יודעת איך מנקים פטריות?"
"אינני יודעת דבר על ניני", טענה די-נורה. "אני רק הבאתי אותה אליכם. כעת אני צריכה לטפל בעניינים אחרים. בואו לבקר אצלי באיזה יום, וספרו לי איך זה הולך. להתראות".
לאחר שדי-נורה הלכה, ישבה המשפחה ללא הגה ולטשה עיניים בכיסא הריק ובפעמון הכסף. כעבור שעה קלה התרוממה אחת הארניות אט אט באוויר. ידיים בלתי נראות הסירו ממנה מחטי אורן ואדמה, ולבסוף נפרסה לחתיכות קטנטנות ונכנסה לתוך הסיר בתנועה מטלטלת. פטרייה נוספת התרוממה וריחפה באוויר.
"ממש מרתק!", אמרה מאי בהערצה. "נסו לתת לה משהו לאכול. בחיי, הייתי רוצה לדעת אם אפשר לראות את האוכל כשהיא בולעת אותו".
"יש לכם מושג מה עושים כדי שתהיה שוב נראית?", שאל מומינאבא בדאגה. "ואולי צריך לפנות לרופא?"
"איני סבורה כך", אמרה מומינאמא. "אולי היא רוצה להיות בלתי נראית לזמן מה. די-נורה אמרה שהיא ביישנית. לדעתי עדיף להניח לה, עד שנמצא פתרון טוב יותר".
וכך אמנם עשו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החדרון שבעליית הגג המזרחית היה פנוי, ומומינאמא הציעה בו מיטה לניני. פעמון הכסף צלצל מאחורי גבה בעלותה במדרגות. קולו הזכיר למומינאמא את החתול שהתגורר אצלם פעם. ליד המיטה הניחה זה ליד זה תפוח, כוס מיץ ושלוש סוכריות מפוספסות, שכמותן חילקו לכל אחד מדי ערב. לאחר מכן הדליקה נר ואמרה: "עכשיו עליך לישון, ניני. את יכולה לישון עד מתי שתרצי, ולקום מאוחר. אני אכסה את הקנקן כדי שהקפה יישאר חם. אבל אם תיבהלי או תרצי משהו, תוכלי לרדת ולצלצל בפעמון".
מומינאמא ראתה כיצד השמיכה מתרוממת ומתעגלת לבליטה קטנטנה. בכר נוצר שקע. היא ירדה לחדרה והוציאה את המחברת הישנה של סבתא, שבה נרשמו תרופות-בית בדוקות ומנוסות. נגד עין הרע, נגד מרה שחורה, נגד הצטננות לא. מומינאמא דפדפה וחיפשה הלאה. בסוף המחברת מצאה הערה שסבתא רשמה בכתב יד שהיה כבר רועד למדי. "כאשר הידידים מתערפלים עד שקשה להבחין בהם". זהו. תודה לאל. מומינאמא עיינה במרשם, שהיה מסובך למדי. לאחר מכן החלה מכינה את התרופות לניני הקטנה.
הפעמון ירד במדרגות, אט אט, מצלצל בהפסקות קלות בין צעד לצעד. מומינטרול כבר חיכה לזאת במשך כל הבוקר. אולם היום לא היה זה הפעמון, אלא הרגליים שמשכו את תשומת ליבו - זוג קרסוליה של ניני, אשר ירדו במדרגות. כפות רגליים קטנות מאוד, שבהונותיהן קפוצות בחרדה. רק רגליה נראו וזה היה מוזר מאוד.
מומינטרול התחבא מאחורי התנור והביט מוקסם ברגליים היוצאות אל הגזוזטרה. כעת שתתה קפה. הספל עלה וירד. היא אכלה כריך מרוח בחמאה וריבה. הספל ריחף בעצמו אל המטבח, ושם נשטף והוכנס לארון הכלים. ניני היתה ילדה מסודרת מאוד.
מומינטרול יצא אל הגינה בריצה, וצעק: "אמא! יש לה כבר רגליים. רואים את האצבעות!"
"בדיוק כפי שחשבתי", הרהרה מומינאמא ממקומה על עץ התפוח. "סבתא בהחלט ידעה על כל מיני תרופות ואיך לטפל במחלות. כן, וגם אני עשיתי בשכל בכך שערבבתי את סם המרפא בקפה של ניני".
"מצוין", אישר מומינאבא. "ויהיה טוב יותר ברגע שתגלה את חוטמה. משום מה זה מעציב אותי לשוחח עם אנשים בלתי נראים, שכלל אינם עונים לי".
"הס", הזהירה מומינאמא. רגליה של ניני ניצבו על הדשא בין התפוחים שנשרו.
"שלום לך ניני", צעקה מאי, "ישנת כמו בול עץ! מתי תראי לנו את קצה האף שלך? את ודאי נראית כמו מפלצת ולכן את מוכרחה להסתיר את עצמך".
"ש...ש...ש...", לחש מומינטרול, "היא תיעלב". הוא התקרב לניני ואמר לה: "אל תשימי לב למאי. היא גסת רוח. את יכולה להרגיש בטוחה לגמרי אצלנו. אל תחשבי אפילו על הדודה האיומה הזאת, היא לא תוכל לבוא ולקחת אותך מפה".
באותו הרגע החווירו רגליה של ניני, עד כי בקושי אפשר היה להבחין בהן.
"יקירי , אתה חמור", אמרה מומינאמא ברוגז. "היית צריך להבין בעצמך שאסור להזכיר זאת לילדה. עכשיו בוא לקטוף תפוחים, ותפסיק לדבר שטויות". וכולם קטפו תפוחים.
ניני פסעה בעקבותיהם במשך כל היום. כולם התרגלו לצלצול הפעמון המלווה אותם, וחדלו להתייחס אל ניני כאל תופעה יוצאת דופן. לעת ערב כבר כמעט ושכחו אותה. אבל לאחר שכולם הלכו לישון, הוציאה מומינאמא מהארון צעיף אדום כצבע הוורדים ותפרה ממנו שמלה קטנה. כאשר השמלה הייתה מוכנה, העלתה אותה אל החדרון החשוך בחלק המזרחי של עליית הגג, והניחה אותה בזהירות על כיסא. מן האריג שנותר תפרה אחר כך סרט רחב לשערותיה של ניני.
מומינאמא נהנתה מאוד מעיסוקה, כאילו תפרה שוב בגדי בובות. והמצחיק מכל הוא שלא ידעה אפילו אם צבע שיערה של הבובה צהוב או שחור.
ניני לבשה את השמלה למחרת, וכאשר ירדה לשתות קפה של שחרית ראו אותה עד לצוואר. היא קדה קלות ואמרה בקול דק וגבוה: "רוב תודות!"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מומינאבא כחכך בגרונו: "ובכן אנו שמחים לראות כי ניני הקטנה מתגלה היום. ככל שאנו רואים יותר, אנו שמחים יותר".
מאי פרצה בצחוק קולני והקישה עם כפית בשולחן. "יפה שהתחלת לדבר", אמרה. "בתנאי שיש לך מה להגיד. האם את מכירה איזה משחק נחמד?"
"לא", השיבה ניני בקולה הדק. "אבל שמעתי שיש אנשים שמשחקים".
מומינטרול היה מוקסם. הוא החליט ללמד את ניני את כל המשחקים שידע.
לאחר ארוחת הבוקר ירדו שלושתם אל הנהר ופתחו במשחק. אולם התברר כי ניני הייתה בלתי נסבלת בשטח זה. היא קדה ואמרה בכובד ראש: "נכון מאד" ו"כמה נחמד" ו"מובן מאליו" - ועם זאת הייתה להם הרגשה ברורה כי שיחקה מתוך אדיבות ולא כדי ליהנות.
"נו, רוצי כבר", צעקה מאי.
רגליה הדקות של ניני רצו וקיפצו בצייתנות, אחר כך נעמדה שוב ללא נוע בזרועות מרושלות. המחשוף הריק שמעל הפעמון נראה חסר ישע באופן מוזר.
"את חושבת שמגיע לך ציון לשבח, או מה!", צעקה מאי, "אין לך טיפת מרץ. את רוצה שאני ארביץ לך, מה?"
"אני מעדיפה שלא תרביצי", ענתה ניני בקול דק ונכנע.
"היא לא יודעת לשחק", מלמל מומינטרול באכזבה.
"היא גם לא יודעת לכעוס", אמרה מאי. "זאת הבעיה שלה. שמעי גבירתי", הוסיפה, כשהיא מתקרבת אליה ובוחנת אותה במבט מאיים, "אף פעם לא יהיה לך פרצוף משלך אם לא תלמדי להילחם. תסמכי עלי".
"בוודאי", השיבה ניני, ונסוגה אחורה בזהירות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא חל עוד כל שינוי לטובה.
לבסוף חדלו מנסיונותיהם ללמד את ניני לשחק. היא גם לא אהבה בדיחות. אף פעם לא הייתה צוחקת במקום הנכון. למעשה לא צחקה כלל, והדבר היה מדכדך את המספר. על כן לא התעקשו ועזבו אותה לנפשה.
הימים חלפו, וניני נשארה ללא פנים. הם התרגלו לראות את השמלה האדומה ההולכת בעקבות מומינאמא. ברגע שמומינאמא נעצרה, היה הפעמון חדל לצלצל, וכאשר המשיכה בדרכה, היה קולו נשמע שוב. מעל לשמלה התנועע סרט גדול ואדום בחלל הריק. היה זה מראה משונה במקצת.
מומינאמא המשיכה להאכיל את ניני בתרופות של סבתא - אך ללא הועיל. לבסוף הפסיקה את הטיפול, וחשבה שאפשר כנראה להסתדר בלי ראש. כבר היו דברים מעולם, ומי יודע - אולי ניני כלל אינה יפה במיוחד.
במצב הקיים יכול היה כל אחד לדמיין לעצמו את מראה פניה, ודבר זה עשוי בהחלט ליצור יחסים טובים.
יום אחד עברה המשפחה ביער בדרכה לחוף הים. אמורים היו למשות את הסירה ולאחסנה לקראת החורף. ניני צעדה בעקבותיהם והשמיעה צלצול כדרכה. אולם כאשר הגיעו לחוף, נעצרה לפתע, נשכבה על בטנה בחול והתחילה ליילל.
"מה קרה לניני? האם נבהלה ממשהו?", שאל מומינאבא.
"יתכן שמעולם לא ראתה את הים", אמרה מומינאמא. היא גחנה אל ניני ושוחחה עמה בלחש. כעבור רגעים מספר הזדקפה ואמרה: "כן, זאת הפעם הראשונה. ניני מרגישה שהים גדול מדי".
"איזו טיפשה," פתחה מאי הקטנה, אבל מומינאמא נעצה בה מבט זועף ותקיף ואמרה: "אל תהיי את טיפשה! הבה נעלה את הסירה".
הם יצאו אל ביתן המלתחה שבקצה המזח, שם התגוררה לה די-נורה, ודפקו בדלת.
"שלום לכם", קידמה די-נורה את פניהם, "מה שלומה של הילדה הרואה ואינה נראית?"
"עכשיו חסר רק החוטם", השיב מומינאבא. "ברגע זה היא קצת מתרגשת, אבל אני מתאר לעצמי שזה יחלוף. אולי תוכלי לעזור לנו להעלות את הסירה?"
"בוודאי", אמרה די-נורה.
לאחר שהעלו את הסירה והפכו אותה על פניה, חמקה ניני בלאט אל שפת הים, ועמדה ללא נוע על החול הרטוב, גם הפעם עזבוה לנפשה.
מומינאמא התיישבה על המזח והתבוננה לתוך המים. "אוי לי, הם נראים כל כך קרים", אמרה. אחר כך פיהקה והוסיפה שמזמן לא קרה דבר מעניין.
מומינאבא קרץ אל מומינטרול, העלה מיני עוויות על פניו והחל מתקרב בחשאי מאחורי גבה של מומינאמא.
מובן מאליו שלא התכוון לדחוף אותה לים כפי שנהג לעשות לה פעמים רבות, כשהיתה צעירה. יתכן שלא חשב אפילו להבהילה, אלא רק לשעשע מעט את הילדים.
אולם בטרם הספיק להתקרב אליה, נשמעה פתאום צעקה וברק אדום הבזיק לאורך המזח. מומינאבא שאג, וכובעו נפל לתוך הים. שיניה החדות והבלתי נראות של ניני נשכו את זנבו.
"בראבו! איזה יופי! קראה מאי. "לא הייתי יכולה לעשות זאת טוב יותר בעצמי!"
ניני עמדה על המזח, פניה קטנות ונרגזות, בעלות חוטם סולד תחת סבך של שערות אדומות. היא נשפה כחתולה נרגזת מול פניו של מומינאבא.
"אתה לא תעיז לדחוף את מומינאמא לתוך הים הגדול והנורא", צעקה.
"רואים אותה, רואים אותה!", קרא מומינטרול. "והיא דווקא חמודה!"
"בפירוש לא!" ה,שיב מומינאבא, ובדק את זנבו הנשוך "מכל הילדים שפגשתי, עם או בלי ראש, לא מצאתי חסרת חינוך מטופשת ממנה!"
הוא רבץ על המזח וניסה למשות את כובעו בעזרת מקל הטיול. משום מה מעד ונפל למים. בין רגע צף ועלה ועמד על קרקעית הים. חוטמו הגיח מעל לפני המים ואוזניו התמלאו בוץ.
"הוי!" צעקה ניני, "זה מצחיק נורא! זה ממש נפלא!" וצחוקה טלטל את כל המזח.
"אומרים שהיא אף פעם לא צחקה", אמרה די-נורה בהשתוממות. "נראה לי ששיניתם אותה במידה כזו שהיא גרועה אפילו ממאי הקטנה, אבל העיקר שהיא נראית".
"אך ורק הודות לסבתא", אמרה מומינאמא.
בפעם הבאה: הזר המיסתורי מאת מארק טווין
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | ניצן מיכאלי
| /images/archive/gallery/718/767.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מורה לטאי צ'י, תלמידו של בארי לונג ומתרגם ספריו לעברית
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
