 |
/images/archive/gallery/690/952.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| אם כולנו אבק כוכבים, מה קורה לנו כשאנחנו פוגעים באחר? כרמל וייסמן בודקת מה זה אומר באמת להיות "רקמה אנושית אחת חיה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחת התגליות של מכאניקת הקוונטים לגבי התנהגות החומר ברמה התת אטומית, היא עקרון ה- Entanglement ("שזירה קוונטית" בעברית): כששני אטומים או אלקטרונים
של אותו החומר נלקחים למקומות שונים ומרוחקים לגמרי ומבוצעת מניפולציה ניסויית על אחד מהם, גם השני מגיב לכך. הניסוי הזה מתואר בסרט בליפ 2, אבל פיזיקאים טוענים שהוא יכול להתקיים רק בתנאים מאוד מיוחדים, כלומר לא כמו שמוצג בסרט. יחד עם זאת, קל לראות איך התוצאה התמוהה יכולה להניב השערה על סוג של תקשורת מהירה מאוד בין החלקיקים שטרם גילינו, או סברה שקשה מאוד לעיכול כי ייתכן שהחומר הוא בעצם אחדות שנחווית כפירוד; לכאורה הוא מחולק לשניים על פני המרחב אך בפועל מדובר באותו החומר בדיוק. קל להבין כיצד סברה זו הפכה לתימוכין המרכזיים של "כולנו אחד" הניו אייג'י, אם כן.
הפיזיקה המודרנית יודעת מזה זמן רב שכולנו עשויים מאותו החומר: אבק כוכבים. כמו כן, הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן שחקר פרדוכסים של זמן התבטא אודות אחדות החומר ביקום כשהתנועה שלו יוצרת את הזמן והמרחב וסוג של אשליה חושית של חווית הפרדה. אז ברשותכם אני רוצה לקחת את התובנה הזו למקום קצת אחר מההתנצחות בין המדע לרוחניות לגבי מי פענח את העולם קודם, ולנסות להסביר את הרציונאל של האתיקה על פי האפשרות המדעית הזו. אם אמנם אנו עשויים מאותו החומר, ונראה כי הקשרים ברמה התת אטומית של החומר הם חזקים משיכולנו לשער, בין אם זו אחדות ממש או תקשורת רגישה מאוד, אין להכחיש שהקשר בין כל בני האדם ובינם לבין הטבע הוא חיוני ועמוק יותר מן הנראה לעין.
התובנה הזו עשויה לשמש רציונאל מעניין לתפיסה אתית (וגם אקולוגית), שכן אחת הבעיות עם אתיקה, היא ההנחה שהאדם הוא אגואיסט והוא צריך רציונליזציה משכנעת מספיק כדי להגביל את עצמו בבואו במגע עם זולת. מי שמניח שיצר האדם רע מנעוריו פונה לרגש הפחד שלו ומי שמניח שהאדם יכול לדעת את הטוב פונה לליבו ולתבונה שלו, ובסך הכל דורשים מאיתנו להתחשב באחרים כמו שהיינו רוצים שיתחשבו בנו, כדי שיהיה מקום לכולם. זה נחמד אבל זה לא מספיק. ובתנאי משבר או בסביבה של תחרות על משאבים, כבר הוכח שכל אחד לעצמו ואין עם מי לדבר. הנחת האגואיזם נכונה מאוד אך אינה התמונה השלמה. בשביל התמונה השלמה צריך להביו את קונספט ה" הולון" של ארתור קסטלר, על פיו כל רכיב ביקום מאטום ועד גלקסיה הם גם יחידה עצמאית שלמה וגם חלק ממערכת. כלומר אטום הוא מערכת של חלקיקי אטום (פרוטונים, אלקטרונים וכו'), אבל גם חלקיק במערכת גדולה ממנו (מולקולה) – והוא שניהם באותה מידה!
היחידה העצמאית זקוקה לאגואיזם ולנבדלות כדי לצמוח ולעשות את תפקידה, אך יש לה גם מודעות לתפקידה במערכת כלשהי ולחוסר היכולת שלה להתקיים בנפרד לחלוטין. האדם יכול להתכחש על פני השטח לצורך שלו בכל דבר אחר ( משה קרוי ניסה לחיות ככה ובסוף הלך לצד השני של המתרס, השתגע ונטל את חייו), אך ייתכן שבמציאות הבסיסית ביותר אנו ממש נושמים אלה את אלה ותלויים אלה באלה עמוקות. אני לא רוצה להבהיל את אלו שיש להם כל מיני סטיות לגבי מגע או ריח של אחרים אבל אם הייתם מודעים לרמת הערבוב הפיזית בין כולנו, הייתם מתעלפים רק מהרעיון. תודה לאל שיש למוח יכולת לרמות/להרגיע את עצמו בתירוץ ששמרנו מרחק. אך שאלתי כאן רחבה יותר: אם נבין ונפנים שאנו אותו חומר בדיוק, האם זה יביא אותנו לרמה אתית גבוהה יותר?
השאלה היא בעצם האם ייתכן שכמו שני אטומים (שהם הולונים) שמצויים בשזירה קוונטית, גם בני אדם (שהם גם הולונים, רק בגודל אחר) נמצאים, או יכולים להימצא בשזירה קוונטית, כלומר להיות במצב בו כל דבר שקורה לאחד מאיתנו משפיע באופן ישיר על השני? כדי להכניס אטומים למצב הזה צריך פרוצדורה מיוחדת, או יותר נכון: כדי לראות במעבדה ששני אטומים הם "שזורים", צריך פרוצדורה מיוחדת, אבל אולי גם ללא פרוצדורה כזאת יש קשר בין כל האטומים כולם? ואולי כמוהם רק בקנה מידה אחר, יש גם קשר בין כל בני האדם? אולי אנחנו רואים בחיינו את יחסי הגומלין, למעשה את התלות המוחלטת בינינו רק כאשר אנחנו אוהבים מאוד, או מאוהבים אחד בשני, אבל האם ייתכן שיש גם ככה קשר אורגני של אהבה בינינו, כל הזמן?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כשאני פוגעת באחר אני פוגעת בעצמי
|
|
|
 |
|
|
|
הניו אייג'רים שיודעים לזמזם את המנטרה שכולנו אחד, מבינים את זה בשכל וברגעים מסוימים של התרחבות פנימית שבהם הם חשים חיבור לכולם. אבל היומיום של רובם אינו מהווה בהכרח ביטוי להפנמת עומק של המשמעות הזו: גם הם סולדים מאדם זה או אחר, כועסים על מי שתופס להם את החניה ולא חשים כאב עמוק בבטן בשעה שברחוב המקביל אישה שנחטפה מאוקראיינה נאנסת במכון ליווי, למשל. גם אם יש בינינו חיבור ברמה התת אטומית, וגם אם מעבר לזה אנחנו למעשה רקמה אחת, רובנו מגיבים לגירויים "גסים" יותר בעוצמתם, אנחנו לא מסוגלים לקלוט חושית את המקום שבו אנחנו מחוברים. ראוי שהתפתחות רוחנית שעוסקת בהשקטת הגירויים והגדלת אזורי תשומת הלב, תביא אותנו למקום שבו פגיעה באדם אחר תיחווה ממש כפגיעה בנו. "אחר" במקרה הזה, אגב, מתייחס גם לחיה או לצמח או לאדמה, כי גם עליהם חלים חוקי החומר הללו. זה מביא אותנו לחיבור מהותי בין אתיקה לאקולוגיה שמהדהד עם תיאוריית גאיה כמו שהאטום המרוחק מגיב למניפולציה שנעשתה על חברו, אדם מופעל עמוקות מעוול שנעשה לאדם אחר, הבעיה היא שזה מתרחש ברמה שנסתרת מהעין ולא נרשם בחושיו המוגבלים והמאותגרים תדיר ע"י הפגזה של גירויים עוצמתיים. אבל מהמקום הזה אנחנו צריכים לפעול. "כשאני פוגעת באדם אחר אני פוגעת בעצמי" זה משהו שאפשר להבין בשכל אבל לא לחוש לעומק, החומר שאנחנו מצוי בתנועה מתמדת של לידה ומוות, שחיקה והתחדשות, גירוי ותגובה, ואין לנו יכולת לזהות סיבה ומסובב שם. אך זה שאנחנו לא מסוגלים לחוש בפגיעה לא אומר שהיא לא מתרחשת, כפי שאיננו חשים כאשר תא בגופנו מת או מתחלק וזה קורה כל הזמן.
בסך הכללי אם אנחנו מתמידים בפגיעות באחרים אולי גופנו יחלה בסוף, אבל הוא יכל לחלות גם מאלף סיבות אחרות. כי אולי הוא משקף את מצבו ומשתתף במצבו של סך הכל החומר ביקום. ואולי בגלל זה אומרים ביהדות להשתדל לעשות מעשים טובים ולדעת שהמעשים שלנו מאזנים את המאזן הכללי ומכפרים גם על מעשיהם של אחרים. אולי מה שמשנה בסוף זה המאזן של סך כל מערכת החומר ולא של הפרט היחיד, שהרי אנו מצויים ביחסי חליפין אנרגטיים תדירים. בגלל זה אני אומרת שאין מצב שחי אדם מואר אחד על הפלנטה כרגע. כי אם הוא היה מחובר באמת, הוא היה מת על המקום או לפחות גוסס ומתפתל מכאב וסבל באיזה בית חולים נידח.
אם הוא היה מסוגל לחוש בגופו את כל החומר בעולם ואת כל התהליכים שמתרחשים בו באמת כרגע, הוא פשוט לא היה עומד בזה. המערכת החושית שלנו מוגבלת בכוונה כדי שלא נצטרך להכיל את כל זה ונאפשר לעצמנו לעשות את חלקנו הנבדל. כדי לאפשר ליחידה העצמאית הזו להתפתח בצורה בריאה על מנת למלא את חלקה במערכת, אפשר גם שיתפתחו תפיסות אגואיסטיות ואתאיסטיות ואחרות, כל מה שהיא זקוקה לו כדי לטפח את עצמה. חלקה במערכת יבוצע גם בלא יודעין ולפעמים רק בלא יודעין :-)
שהרי אם תא היה יודע מה זה איבר או מה זה בנאדם, האם הוא היה מסוגל לשוב ולבצע את תפקידו הצר כתא? ומצד שני, אם לא יעשה זאת, יסרב למות בעיתו, או יתחלק יתר על המידה, הוא יפר את האיזון במערכת וייצור מחלות. האין זה מה שקורה לאנושות בצורה מוגברת לאחרונה ומשקף מצב של הפרת איזון גם בטבע ובתרבות של רמת המאקרו? האם ראוי שבני האדם יחזיקו בתפיסות מורכבות על המציאות או פשוט יחיו את חלקם בה, אם הם לא מסוגלים להחזיק את הפרדוכס? אבל סטינו (או שמא הקדמנו את המאוחר). נחזור לאתיקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפשע המושלם והשמח בחלקו
|
|
|
|
|
|
|
בכתבי אפלטון מועלה ע"י תראזימכוס משל אתי: אם יכולת להפוך לרואה ולא נראה האם היית עדיין שומר על אתיקה כלשהי? או שמא היית נוטל לעצמך כסף, שוכב עם אשת המלך וכו'? איזו סיבה יש לך להשלים עם מקומך בעולם אם אתה יכול לקבל הכול מבלי לשאת בכל אחריות וללא כל קושי? גם תיאוריית האתיקה הקוונטית שלי מבוססת על אגואיזם של הישרדות, אך היא מבהירה לנו שהמשמעות של הישרדות היא עמוקה מכפי ששיערנו ולא ניתן לנתק בפועל את הקשר בין היחידה העצמאית למערכת, כשני צידיו של אותה מטבע. זוהי המשמעות של המושג הולון. לטעמי, רק ההפנמה שהיחידה העצמאית שלך היא חלק ממערכת ושהיא משלמת מחיר על התנודות במערכת, יכולה להוציא לנו את החשק לבצע את "הפשע המושלם".
זהו גם עומק המשמעות של "איזהו העשיר השמח בחלקו". משאב שאינו שייך לסיפור שלנו הוא כנטע זר ולמרות שאנו עלולים לחמוד אותו, הוא אינו באיזון עם המערכת שלנו ועם מקומנו במערכת הכוללת, ולכן סופו להניב יותר צרות מאושר. אין פירושו שעלינו לשבת בחיבוק ידיים אך עלינו לפתח חוש לגבי דברים שנועדנו להשיג וכאלו שאינם חלק מסיפורנו. עלינו לדעת מתי לעצור ולהבדיל בין צורך בסיסי או מטרה נעלה לבין תאווה, אובססיה ופטישיזם. מי שמשקר לעצמו שהיחידה העצמאית שלו יכולה לרמות את המערכת מרמה רק את עצמו. הכשל שלו הוא תפיסתי בלבד והוא אינו מחובר למציאות הפיזית הפשוטה ביותר. השאלה היא איך אתם רוצים לפעול לגבי זה ומה אתם מוכנים לראות. How deep down the rabbit hole are you willing to go ?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | חוקרת תרבות וטכנולוגיה ומרצה לתקשורת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
