 |
/images/archive/gallery/653/505.jpg בדיכאון.
John©, Flickr  |
|
|
| כשתפגוש את המטפל שלך, הרוג אותו |
|
|
|
| מדוע אני יצאתי מאותו דיכאון ונשבעתי לעצמי לא לחזור לשם ואילו הוא נשאר שם, יש אומרים, עד היום?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לפני הרבה שנים (זה נראה לי כמו מאה שנה לפחות) הייתי בדיכאון, התפטרתי מעבודה שנראתה לי בזויה, שכבתי במיטה ולא יכולתי לקום. התקשרתי לחבר שלי דאז (אחת הסיבות לדיכאון שלי) וביקשתי טלפון של פסיכולוגית. הוא עצמו היה בדיכאון והלך פעמיים בשבוע לפגישה. הוא חזר אלי עם טלפון של פסיכולוגית אחרת ואמר לי "כשתגיעי אליה לפגישה הראשונה, תיכנסי לחדר ותתני לה סטירה. אחר כך כבר תדעי למה".
 |
| גם אני אלוהים |
|
אמא, בבקשה אל תקראי את הטור הזה. באמת, אני מתכוונת לזה, אל תקראי. כי אם תקראי הרי לא תביני, ותחשבי שצריך לאשפז אותי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
כשנכנסתי אל חדר הטיפולים שלה אכן התאכזבתי. היו לה ידיים קטנות ולא הייתי בטוחה שאיתה הייתי רוצה לדבר. היא הייתה אובססיבית על ניקיון מה שגרם לי לתחושה לא נוחה וצמצמתי את עצמי לתחום הכסא בלבד. בחדר המלובן שלה בחנתי את הקשר בין החוויות הרגשיות שלי בהווה לאלו שחוויתי בילדותי, דיברתי עם עצמי, במהלך השבוע התבוננתי והגעתי אליה עם התובנות והמסקנות ובהנחייתה עשיתי סדר ובחרתי בחירות חדשות. כעבור שלושה חודשים הודעתי לה שאני מסיימת את הטיפול. היא שאלה למה והסברתי שכל מה שרציתי מהטיפול קרה - בחרתי את דרכי המקצועית (אז התברר לי שמעולם לא סיפרתי לה שאני עוסקת בכירולוגיה, פשוט כי לא רציתי שתשאל אותי מה זה אומר ידיים קטנות), קבעתי לעצמי את הצעדים הראשונים שאעשה, והגעתי לבהירות בתחום הרומנטי (לקח לי שנתיים ליישם). היא הסבירה לי שיש עוד דברים רבים לטפל בהם ותהיה זו טעות להפסיק עכשיו. נדמה לי שמבחינתה היו אלו רק מפגשי הפתיחה.
היום אני מטפלת באנשים. אני לא פסיכולוגית, אני "מטפלת הוליסטית", תואר שמקנה לי את הזכות להשתמש בכלים רבים, להתערב בשיחה ולהביע דעה. אני נותנת למטופלי פרחי-באך "פותחת" צ'אקרות מנחה מדיטציות - ולמרות כל אלו יש פעמים שהטיפול "נתקע". יש מטופלים שלמרות כל התובנות והעומקים שהם מגיעים אליהם בפגישה, למרות הדימויים החזקים והתשובות שהם מקבלים מגופם ורגשותיהם, למרות כל אלו, השינוי שלו ייחלו ובשבילו הגיעו אלי לא קורה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פותח חסימות
|
|
|
 |
|
|
|
אני, כמי שכבר ראתה תהליכים רבים, יודעת כבר ש"התקיעות" בטיפול לא תישאר לתמיד. לעומת זאת, התובנות, העומקים הרגשיים וההכרות עם הכוחות השונים שבנפש - כן. ואז אני נזכרת באותו משפט, מחכה לרגע שהמטופל יכעס עליי, יגיד שהשינוי לא קורה, שבשביל מה הוא בא הנה וכולי וכולי. אני יכולה לשמוע את הפקפוק מתעורר ואחר כך בעדינות מבין מילותיו את הכעס או התסכול. ואז אני יודעת שהוא קרוב. קרוב לגלות את הדבר החשוב ביותר בתהליך הטיפולי ואולי בחיים בכלל. מי שעושה את התהליך, מי שיבחר אם לשנות או לא, מי שיצור מציאות חדשה - זה רק הוא. אני יכולה לעזור ולהנחות, לאפשר לגלות בכל סיטואציה וקשר את השיקופים, את ה"מנהלים" הפנימיים ואת הברירות החיצוניות האפשריות. אבל מי שבוחר בזמן אמת להשתמש בכלים זה רק המטופל. גם כאשר המטפל הוא "פותח חסימות" שמשתמש בכלים אנרגטיים בהם המטופל הוא לכאורה פאסיבי - גם אז יש כאן רק תמיכה באפשרות לבחור. אין כאן את הבחירה עצמה.
ישנם מטופלים שאחרי הפגישה איתם אני יכולה לחוש התעלות במשך יום שלם מהתובנות אליהן הגיעו. הם צוללים עמוק אל תוך הלא מודע, פוגשים שם דמויות מן העבר, מזהים את חלקי הנפש השונים. הם יוצאים מהפגישה ומשאירים אותי עם הפליאה על יכולתם המפתיעה והולכים הלאה, ממשיכים לדשדש באותה ביצה ומחכים שמשהו יקרה - הרי הם הולכים לטיפול לא?
למעשה,
הם נשארו בעמדת הקורבן, הפעם הם מחכים שאני אציל אותם או שהתמציות יאלצו אותם להשתנות.
לעומתם מפתיעים דווקא אלו שבאים אלי כמו לשיעור, מבקשים להתנסות בזהירות בתרגילים, בוחרים במה לשתף ובמה לא אבל כעבור שבוע מתברר שהם השתמשו בכלים בזמן שיחה עם הבעל, התבוננו אחרת באימא שלהם או בילד שלהם והופ - הם כבר שם, בנושא אחר בעניין אחר ואני הייתי שם רק בשביל להמציא את הכלים - הם לא תולים בי תקוות ולא רוצים לתת לי סטירות.
מה מבדיל מטופל ממטופל אחר? מדוע אני יצאתי מאותו דיכאון ונשבעתי לעצמי לא לחזור לשם ואילו אותו חבר נשאר שם, יש אומרים עד היום? התשובה היא הציפייה לגואל, המחשבה כי יש כוח עליון שאנו עבדים למרותו.
זה נשמע פשוט מדי, בנאלי, אבל כשנבדוק את עצמנו נראה שאפילו לגוף שלנו, עצמנו ובשרנו, אנו מתייחסים כאל כוח עליון שבריאותו או מחלותיו נפרדות מאיתנו ובוודאי שלא סרות למרות פנימית שלנו. בוודאי ובוודאי כשהדברים נוגעים לכסף או למערכות יחסים. אנו מסתכלים על העולם בעיניים של קורבן שהדברים קורים לו ללא קשר אליו. התייחסות קפקאית אל חלקי הנפש שלנו אנו.
המטפל, שלו אנו משלמים כסף על מנת שיקרה שינוי, נכנס לנישה של "גואל פוטנציאלי" ומכאן שאפשר לחוות אותו כ"מצליח" או לא "מצליח" לחולל בנו תמורות. בנו, שאותנו הוא צריך לתקן.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| נעמי מוהר
| /images/archive/gallery/564/475.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מנחת קבוצות מודעות, מחברת הספר ''מחשבות על יד החיים - כירולוגיה''. מנחת המדיטציות במארז ה''אנרגיה החדשה - התנסות חוויתית''. ממקימי אתר מרחב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
