 |
/images/archive/gallery/592/926.jpg חורבן ירושלים
 |
|
|
|
|
| הגלות של עם ישראל הייתה חלק מהתכנית האלוהית, ואחד האנשים שהחיש אותה היה דווקא רבי עקיבא. ד"ר ישעיהו בן-אהרן על הטרגדיה ההירואית של האיש שנכנס בשלום ויצא בשלום |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ד''ר ישעיהו בן-אהרן
15/9/2006 11:11 |
|
|
|
|
|
|
|
על רבי עקיבא אומר הכתוב (שיר השירים א): "משכני, אחריך נרוצה". הפסוקים הראשונים משיר השירים שמהם לקוח המשפט הם: שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִןָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ... ; מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ... מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ...".
קצרה היריעה מלהביא ולו מקצת מהאוצרות הטמונים במשפטים ספורים אלו. כידוע, היה זה רבי עקיבא שפרש את שיר השירים כטקסט מיסטי ראשון בחשיבותו. זכורה אמרתו היפה: אם כל המקרא קודש, שיר השירים קודש הקודשים. לא פלא שהתלמוד משתמש, כדי לבאר את סודו של עקיבא, שעלה בשלום ויצא בשלום, בפסוקים אלו. אבל מאחוריהם, כמו מאחורי סיפור עליתו ויציאתו המוצלחת של רבי עקיבא, מצויה טרגדיה הרואית. אנו רואים כיצד חיו של היחיד, עקיבא, מעורבים בנקודת מפנה שבה משתנה לחלוטין גורלו של העם היהודי.
 |
| ארבעה שנכנסו לפרדס |
|
יש שלוש סכנות אבטיפוסיות בדרך הרוחנית, וישנה דרכו של רבי עקיבא |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
דרך הישר, או דרך האמצע שתוארה במאמר הקודם, היא הדרך אל קודש הקודשים, שהוא "האמצע של האמצע"; כלומר, השלם לא בבחינת סגור, אלא בבחינת השתלמות נמשכת, מתהווה. הזיווג הקדוש בין אדם לנשמתו העילאית, שהוא נושאו של שיר השירים, הוא מהות הנישואין שבפנים ושבחוץ: איחוד ומיזוג ההפכים, שתוצאתו היא לעולם התהוות חדשה,מקורית ולא חזויה מראש. המתקדש שהגיע לדרגתו של רבי עקיבא מסוגל "לעלות ולצאת בשלום", בגלל שהשיג את השלום בלב הסערה והתהפוכות, הכאוס והתמורות המתחוללות ללא הרף. שלב זה מסומל על ידי דרגת החניכה ששלמה המלך מייצג, היא חניכת האדם בשלמותו, על מורכבותו הגדולה. רודולף שטיינר מציין כי כל אחד משבעת שמותיו של שלמה מציין אחד משבעת חלקי ישותו הגופנית, הנפשית והרוחית, וכי הוא קידש כל חלק וחלק לחוד וצירפן לשלמות הקרויה "שלמה המלך"). מנקודת ראות זו, רבי עקיבא מוצג כחניך בדרך חניכה ייחודית, אחת מכמה דרכים ביהדות הקדומה, הקרויה "חניכת שלמה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הפולחן בלב האדם
|
|
|
 |
|
|
|
אבל מקץ אלף השנים שחלפו משלמה ועד עקיבא עמד העם היהודי בסימן גורל טרגי, יחד עם האנושות כולה: החורבן האחרון והסופי של הבית השני התרחש אצלנו באותו הזמן שבו נסגרו סופית המיסתריות העתיקות של העמים הקדומים. ככל שהתקרבו ימי הביניים, המסך הלך וירד על האפשרות להשיג חניכה אמיתית כבימי קדם. המקום הפיזי שבו התרחשה תמיד חניכת השלם – ירושלים - עמד חרב והרוס. בעולם הפיזי החיצון, איפוא, חניכה שלמה זו אינה אפשרית יותר. רבי עקיבא ובני דורו עסקו במבצע הצלה רחב היקף, בכל מישורי החיים, שמטרתו היתה לנסות ולהציל מאפר המקדש ניצוצות אחרונים ומתעמעמים של רוח, כדי לשאתם בחורף הרוחני הקר הממשמש ובא על העם היהודי והעולם.
ההיסטוריה הציבה בפניהם משימה המעוגנת בצרכי השלב הבא בהתפתחות התודעה האנושית: להעתיק אל תוך נפש האדם את רוח עיר השלם, ירושלים, את רוח המקדש וקודש הקודשים, ואת רוח הפולחן, הקרבת הקרבנות, והכפרה. להפנים את הרוח עמוק בלבו של האדם, כדי שתעמיק בו את שורשיה בימי הביניים, וכדי שמתוכה
יעלה ויפרח, בעת החדשה, "חוטר ישי", או "צמח דוד", האני העליון של האדם והאנושות, כחלק מהתפתחות החניכה המודרנית.
היה עליהם לייסד את המזבח והפולחן בקודש הקודשים של לב האדם, ההולך ונהיה עצמאי על פני האדמה. אבל עצמאות, אינדיבידואציה, פרושה גם "גלות", ניתוק מהשמים והארץ מהם נולדנו. גלות אינה אפשרית בלי אובדן המולדת הרוחית והפיזית גם יחד. שהרי אחד היסודות של תורת הסוד היהודית, שיש ללמוד לדרשו באופן מודרני, הוא שגורל העם היהודי משמש כהטרמה, הגשמה וגם הדגמה של גורל האדם באשר הוא אדם: החל בהתגשמות, הלידה ושנות הילדות הרכות, המוליכה מעולמות הרוח אל האדמה; דרך האלוהות ככוח הורה, מנחה ומכוון חיצוני, בעת ילדותו של האדם, עד לגלות בעולם החומרי בזמן ההתבגרות, המוליכה לאפשרות לגלות דווקא הרחק בגלות החומר את מולדת הרוח הפנימית, לממש באופן עצמאי את האני העליון; זוהי האפשרות להפוך את האני העליון של האנושות לכוח הקורן מבפנים החוצה, מהאדם והאדמה אל העולמות העליונים בעתיד.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/592/925.jpg
חורבן בית המקדש |
|
|
|
|
|
|
|
|
רומא וירושלים
|
|
|
|
|
|
|
לכן הטרגדיה ההיסטורית של רבי עקיבא אינה אלא הצד ההפוך של שלמותו המיסטית. רבי עקיבא העניק את תמיכתו למרד בר כוכבא (כפי שעשו רוב רובם של חכמי הפרושים דאז), והתבסס על הפסוק הנבואי: "דרך כוכב מיעקב", כשהוא מזהה את דמותו של בר כוכבא כמשיח המיוחל. שטיינר מציין שקשה לנו היום להעריך את גודלו ועומקו של הניגוד המוחלט בין הרוח הרומאית לרוח של היהדות האזוטרית, שרבי עקיבא היה, כפי שראינו, ממנהיגיה העיקריים. לדבריו, מלחמות הרומאים ביהודים היו מלחמות שמד שנועדו לעקור משורש את הידע והחכמה של החניכה הקדומה, ביהדות ובנצרות גם יחד. לכך כוונו במיוחד גזרות השמד של אדריאנוס: הוא ביקש לבסס את הרומאיות ככוח גלובלי אימפריאלי, כקרקע שעליה תצמח הנצרות הקתולית-רומאית. התנגדות היהודים להשמדה רוחנית זו מובנת, איפוא, גם אם המאבק הפיזי והצבאי נראה לנו היום, מנקודת ראות רציונלית, חסר תוחלת.
מאחורי הקלעים של ההיסטוריה ניצבת עובדה רוחנית בעלת משמעות כבירה להבנת התפתחות האנושות: זמנן של המיסתריות הקדומות חלף עבר. רומא היתה הכרח היסטורי, לא פחות מהאימפריה האמריקאית היום, והמלחמה הפיזית נגדה היא חסרת הגיון כמו מלחמה של מדינת ישראל נגד ארה"ב. אבל ישנו הבדל מהותי בין הזמן הנוכחי לבין הזמן שלפני אלפיים שנה. אנו נמצאים היום בשחר של עידן רוחני חדש, בעוד שבני דורו של עקיבא חיו בעת דימדומי העידן הרוחני שלהם. בימי בית שני הרוח עצמה שקעה והלכה אל תוך אפלת ימי הביניים. התודעה האנושית עדיין אמורה הייתה להעצים את התגשמותה בעולם החומר. היום צורת המלחמה הנכונה באימפריה היא מלחמת הרוח, התודעה, החברה והתרבות, ולא מלחמת הכוח הפיזי.
כאשר חזר רבן גמליאל לנשיאות, יצא עם אנשי סודו רבי אלעזר בן עזריה, ר' יהושע, ורבי עקיבא לרומי בסוף ימי הקיסר דומיטיאנוס. מכאן אנו יודעים שעקיבא הכיר את רומא הכרות אישית, ובעוד רעיו "רואים מטרופולין של מחריבי בית המקדש יושבת בשלותה, הומיה ועליזה, היו בוכים בצערם, היה רק רבי עקיבא משחק ואומר: אם כן עשה הקב"ה למכעיסיו, קל וחומר לעושי רצונו." (ספרי דברים סי' מ"ז; סוף מכות). אלא שלא ידע עקיבא כי לעת הזו דווקא רומא עושה את רצונו של הקב"ה, ולא בני ישראל. את העובדה הזו הבין פחות ממאה שנים קודם לכן יוספוס פלאביוס, שראה בחזונו כיצד "ההשגחה האלוהית עוברת מירושלים לעיר הטיבר".
בזאת הושלמה הטרגדיה של רבי עקיבא, שהפך בניגוד לרצונו לכלי שרת בידי ההתפתחות ההיסטורית אותה ביקש למנוע: "שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן-כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג [=בר-כוזיבא] בעוונות." (רמב"ם, הלכות מלכים יא, ג).
המרד העצים לאין שיעור את הרס ארץ ישראל ועם ישראל, והחיש מאוד את תהליכי ההגליה. בחניכתו, במרידתו, במותו על קידוש השם, רבי עקיבא איחד לשלמות אחת, בלתי אפשרית, פצועה וטרגית, את משמעות חיו המיסטית וההיסטורית, כיאה לאדם שפניו פונות אל העתיד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ד"ר ישעיהו בן-אהרן
| /images/archive/gallery/574/856.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר ישעיהו בן-אהרן, מיסד קיבוץ הרדוף, חוקר את התפתחות התודעה. פעיל למען החברה האזרחית בארץ ובעולם, ומנהל בית הספר למדעי הרוח. לאתר
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
