 |
/images/archive/gallery/586/843.jpg ארבעה שנכנסו לפרדס
 |
|
|
|
|
| הדרך הרוחנית מסוכנת. בלא הכנה מתאימה, אדם יכול לחזור מחוויה מיסטית כשהוא פגוע בגופו, בנפשו או ברוחו. ד"ר ישעיהו בן-אהרן מפרש את הסיפור התלמודי על רבי עקיבא וחבריו |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ד''ר ישעיהו בן-אהרן
8/9/2006 10:10 |
|
|
|
|
|
|
|
בשני המאמרים הקודמים תארנו את התפקיד שמלא העם העיברי בתהליך ההתגשמות הנמשכת של האני העליון של האנושות, העוברת מתקופת תרבות אחת לשניה, מהודו ופרס הקדומות, למצרים ובבל, ישראל, יוון, אירופה, וכעת לידי האנושות כולה.
בישראל היו קיימות עד לשלהי בית שני מסורות חניכה אמיתיות, רבות הוד, בהן הוכנסו מנהיגי העם לסוד תהליך ההתגשמות של האני העליון של האנושות, כדי שיוכלו לסייע בידו בצורה הטובה ביותר. מעשה הארבעה שנכנסו לפרדס, המופיע גם בספרות החיצונית, בתלמוד, וגם בספרות תורת הסוד, בספרי היכלות רבתי וזוטרתי, משמש עדות נאמנה לכך.
השגת דעת העולמות העליונים מתוארת בספרות ההיכלות כתהליך ידוע ומוכר, המבוצע שוב ושוב על ידי קבוצה מיומנת של מיסטיקאים, מגדולי היהדות של הזמן ההוא - כרבי עקיבא, רבי ישמעאל, רבי נחוניה בן הקנה, ורבים אחרים.
 |
| האל שמעל ה' |
ה' אלוהים והנחש נאבקים זה בזה רק לכאורה, בשירות אל עליון, המצוי מעבר לשניהם
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
עליית הנשמה בשבעת הרקיעים, מסעותיה ועלילותיה הרוחיים, מהווים חניכה המקנה לאדם ידע שאין להשיגו בשום דרך אחרת. אבל ידע פרושו עוצמה רוחנית ומעשית, ושימוש בעוצמה דורש מוסריות גבוהה ויכולת לקחת אחריות להתפתחות העולם. ככל שהידע המושג גדול יותר, ככל שהסוד הנחשף נושא בתוכו משמעויות התפתחותיות עמוקות יותר, המתקדש נדרש להתכונן לקבלתו בצורה קפדנית ואחראית יותר. מוטל עליו לעצב כהלכה את "הכלי" - נשמתו שלו - לקבלה נכונה ומאוזנת של שפע האור העתיד לזרום אליה בעת שהותו בעולמות העליונים. דבר זה הכרחי לא רק לשהייה נכונה בעולמות העליונים עצמם, אלא גם כדי שהחזרה לחיי היומיום תניב רק את פרי הרוח הטוב ביותר.
הסיפור התלמודי על הארבעה שנכנסו לפרדס מתאר שלוש דרכים מוטעות בהן ניתן להכנס לעולמות הרוח, להפגע ולפגוע, ודרך אחת, רביעית, המסמנת את הנתיב הנכון. בספר היכלות זוטרתי הסיפור מושם בפיו של הגיבור עצמו, רבי עקיבא:
"ארבעה היינו שנכנסנו לפרדס. אחד [בן עזאי] הציץ ומת, אחד [בן זומא] הציץ ונפגע, אחד הציץ וקצץ את הנטיעות [אלישע בן אבויה], ואני נכנסתי לשלום ויצאתי לשלום, לא מפני שאני גדול מחברי, אלא מעשי גרמו לי לקיים את המשנה ששנו חכמים במשנתן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". (היכלות זוטרתי, 42-45, מהדורת אליאור).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חניכה מהי?
|
|
|
 |
|
|
|
מהי משמעות החניכה, ההתקדשות, העלייה המודעת בעולמות העליונים?- הוא ביצוע מודע ורצוני של יציאה נפשית-רוחנית מהגוף (ביטוי זה הוא קיצור. הכוונה איננה למסעות בחלל החיצון אלא ליציאה מהתודעה התלויה בגוף). תהליך זה מתרחש אצל כל אחד מאתנו מדי לילה בצורה חלקית, לא מודעת ולא רצונית. לאחר המוות הוא מתרחש כמובן באופן מלא אבל לא הפיך. החניכה האמיתית היא למעשה תהליך המכוון בכוונת מכוון המבצע "מוות" ער ומודע. המתקדש משיג את החניכה כאשר עולה בידו להשתחרר מהתודעה הרגילה מבלי לאבד או לעמעם את תודעתו העצמית, ולעלות אל העולמות
העליונים אליהם נכנס כל אדם בצורה לא מודעת בשנת הלילה ולאחר המוות. ועליו ללמוד לבצע, באותה מידה של כוונה ותודעה, את החזרה של רוחו ונפשו לגופו, ולהיות מסוגל לתפקד במלוא אונו והכרתו בחיים הארציים, כדי לממש בהם את פרי התנסותו ואת הידע שרכש בעולמות העליונים.
ההתקדשות האמיתית אינה מיועדת לספק את סקרנותו של האדם, להאדיר את האגו שלו, ולהעניק לו כוחות למענו הוא. מטרתה היא להעניק לו את האמצעים לפעול ללא לאות למען קידום האנושות, ולתרום את תרומתו למימוש המטרות האלוהיות-רוחניות של התפתחות האדם והאדמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מוות וטירוף
|
|
|
|
|
|
|
ארבעה יצאו אל הפרדס, למסע חניכה בעולמות העליונים. שלושה טעו בדרכם ואחד עלה ויצא בשלום. הדרכים המוטעות פוגעות באיזונים הבריאים בין גוף, נפש ורוח, בהתאמה. בן עזאי "הציץ ומת", כלומר, גרם לעצמו מוות גופני כתוצאה מאי הרצון לחזור לגופו הפיזי; בן זומא "הציץ ונפגע", כלומר, הוא אמנם חזר לחיים ארציים, אבל נפשו נטרפה עליו כתוצאה מחזרה לא מאוזנת לגוף; ואילו אלישע בן אבויה "קיצץ בנטיעות", כלומר, עם חזרתו הפך את כוחות הרוח שרכש לעצמו להיפוכם, והשתמש בהם לרעה בעולם הפיזי, במקום לטובה. להלן נבחן יותר מקרוב את שלוש הדרכים המוטעות.
הדרך המוטעית הראשונה נובעת מדבקות חד-צדדית ומופרזת בענייני הרוח, התנתקות מחובות וענייני העולם הזה, והמעטת ערכם של החיים הארציים. חניך המשקיע את כל כוחות גופו, נפשו ורוחו בשאיפה להתעלות רוחית כדי להתנתק מהאדמה ולהתמזג ללא שיור עם הרוח, יכול באמת ובתמים להצליח בכך. לאחר שהשתחרר מגופו ועלה ברקיעים, תשוקתו הבלתי נשלטת לאלוהי-רוחי עלולה לגרום לא לבחור להשאר שם ולא לחזור ארצה. בעבור העולם הפיזי הוא נחשב אז כמת, אם פיזית-גופנית ממש, ואם מבחינת הניתוק הרוחני-נפשי בו יתנהלו חיו מעתה ואלך גם אם יחזור לגופו. בן עזאי ("הציץ ומת") משמש בתלמוד לאיפיון אב הטיפוס הספיריטואליסטי הקיצוני הזה.
דרך מוטעית שניה מושכת אנשים שאינם מבקשים ללמוד כיצד להבחין בין אמת לשקר, מציאות ואשליה, ממשות ודמיון, ונוטים לחזיונות, פנטסיות ורעיונות פורחים באוויר. שגעון בסופו של דבר אינו אלא רק ביטוי קיצוני יותר לערבוב היוצרות, העולמות והתחומים שכל אדם מחולל בחיי היומיום ללא הרף. מה שמעורבב ומבולבל כאן בצורה מוטעית הם ההבחנות בין תחומי התודעה, הזמנים והמקומות: מהי שייך לרוח ומה לחומר, מה לחייים הפנימיים ומה לחיצוניים, מתי לילה ומתי יום, מתי עת לזרוע ועת לקצור, מתי דרך איש ומתי דרך אישה... וגומר. אדם המבקש להתקדש בלי להתגבר על חולשות אלו יקל ראש בדרישות לעצב כלי תודעה והבחנה יציבים ובריאים. אבל אז, כאשר הוא מבקש לחזור לגופו ולנפשו הארציים, נשברים הכלים ההכרתיים שלא הוכנו כיאות מגודש שפע האור שהביא עימו, והבלבול הרגיל, היומיומי, ממנו סבל כבר קודם לכן עלול לגרום לו באמת "לצאת מדעתו": הוא אמנם חוזר לגופו הפיזי אבל אינו מצליח לחזור נכונה ל"גופו המנטאלי", למערך האיזונים הנפשיים וההכרתיים ההכרחי לחיים בעולם הזה. אב טיפוס זה מכונה בתלמוד "בן זומא". ("הציץ ונפגע").
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קיצוץ בנטיעות
|
|
|
|
|
|
|
וישנה דרך נוספת, שלישית, לטעות טעות חמורה בהרבה. האדם הטועה בה אינו מת ואינו יוצא מדעתו, אלא חוזר "הפוך" (אחר לגמרי) לחיים הרגילים, וגורם לאחרים למות ולצאת מדעתם. אדם זה לא רק שלא "התגבר על יצרו" במהלך ההכנה לחניכה, אלא העצים את תשוקתו לעוצמה והעלה אותה לדרגת תשוקה עילאית לכוח ושלטון. במסעותיו בעולמות העליונים הוא ימצא לו צידוק והעצמה לרצונותיו האנוכיים. הוא ינצל את החכמה והעוצמה שזכ הלהם כדי להפוך את בשורת הרוח להיפוכה. כלומר, הוא יבקש בכל מקום אחר ניצוצות הרוח ( בשפת תורת הסוד הקדומה הם מכונים "נטיעות") כדי להתמיר אותם לחומר ותודעה חומרנית ("קליפות", בלשון קבלית), או מאידך לתפיסה ספיריטואליסטית חד צדדית. הנטיעות הן ניצני האני העליון הנובטים ומלבלבים בלב האדם הארצי, ואמורים לשאת את פרי התמורות שהוא מחולל במסעו בחומר, במרחב ובזמן. ייעודו הרוחני-אנושי האמיתי של האדם, זאת לימדה אותנו תורת הסוד העברית, היא להפוך את הקליפות חזרה לניצוצות על ידי התמרת החומר לרוח והגשמת הרוח בחומר.
אבל ניצנים או נטיעות אלו בחיים הפיזיים הם חלשים ורכים. הם רק בראשית התפתחותם, ומצויים במצב ילדותי ופגיע. תפקידם של המתקדשים והמורים הגדולים של האנושות הוא ללמד כל אדם כיצד ללמוד להיות "הגנן המסור" המטפח ומגדל בו עצמו, ברעיו, בטבע ובאדמה את נטיעות הרוח של העתיד. אלישע בן-אבויה בחר בדרך ההפוכה - הוא הפך ל"אחר", לשותף למלאכת הרוח הרעה בעולם, ובזאת הפך לאדם המודרני הראשון, למעשה, לחלוץ של התודעה שהיום כל בני האדם שותפים למימושה.
לסיכום ניתן לומר כי שלוש הדרכים המוטעות הן אלו: אחת גורמת להתמסרות קיצונית לרוח (הדרך "הלוציפרית" בשיח האנתרופוסופי), השניה גורמת לערבוב תחומין בין רוח לחומר (ערבוב השפעות לוציפר ואהרימן), והשלישית גורמת להיפוך תובנות הרוח הטובות להיפוכן (חניכה אהרימנית
, שהפכה מאז ליסוד החיים המודרניים בכלל).
כאשר שלושת הדרכים המוטעות מכות שורש בליבם של אנשים בעלי כישורים וכשרונות ועוצמה אישית, הם עשויים לבטא אותם בצורה שהנה לעיתים קרובות באמת "על-אנושית". עוצמה זו עשויה לגרום לאנשים חסרי יכולת הבחנה וחוט שדרה עצמאי להמשך אליהם ואף לסגוד להם. אלו הם המנהיגים הכריזמטיים, הדמוגוגים והמניפולטורים הגדולים בעסקים, פוליטיקה ורוחניות. אבל האנושי האמיתי נובע מתהליך התהוות מתמיד של אמצע חופשי ואחראי, מתהליך לא פוסק של יצירת איזון לא קבוע, רגיש, ודינמי, בין ניגודי החיים כולם. חכמה ועוצמה, כישורים וכריזמה יהיו "על-אנושיים" או "תת-אנושיים" במילה אחת: בלתי-אנושיים, במידה שלא ינבעו ממרכז אנושי כזה. חכמה ועוצמה אמורים לשרת את חופש ואחריות (אהבה) ולא להפך.
זוהי הסיבה לכך שבספרי היסוד של מדע הרוח העתיק כמו המודרני, למשל, בספרון הקסום "אור על השביל" מאת התיאוסופית האנגליה מייבל קולינס, ובספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" של שטיינר, מתוארים תנאים רבים להתפתחות מוסרית, רוחנית ואינטלקטואלית, שמימושם הכרחי לפני שאדם ירחיק לכת במדיטציה ויצא מעצמו באמת. כמובן שזה עשוי לגרום לדיכאון מסוים אצל אדם הנחפז להארה "אינסטנט". אבל קיצורי דרך אלו אינם מסמנים את הדרך הרוחנית האמיתית, לא בזמנים עברו ולא היום, אלא חושפים את המחפש לאותן סכנות בפניהם מתריע סיפור המעשה התלמודי על ארבעה שנכנסו לפרדס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דרכו של רבי עקיבא
|
|
|
|
|
|
|
מהי אם כן דרכו של רבי עקיבא ש"עלה בשלום וירד בשלום"? בקטע המובא למעלה, מפרש רבי עקיבא בעצמו את סוד דרכו, וכדאי לשים לב – להקשיב עם הלב- למה שהוא אומר. רבי עקיבא מציין כי הצליח לא בגלל "שאני גדול מחברי", כלומר, איני בעל חכמה, תכונות וכישורים רוחניים גדולים משלהם, "אלא מעשי גרמו לי לקיים את המשנה ששנו חכמים במשנתן: מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך". כפי שראינו למעלה, אכן היו אלו המעשים שגרמו לשלושת רעיו לטעות בדרכם.
אבל מהי בכלל אותה "דרך הישר", שהיא הדרך הנפתלת והקשה מכולן? - התלמוד מעיד על עקיבא שעלה בידו לזהות ולממש את דרך האמצע בפרדס (הוא גם גן) השבילים הרוחיים המתפצלים:
"ועוד משלו משל: למה הדבר דומה? [לאדם] העובר בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג. הטה לכאן נכוה [באור], הטה לכאן נכוה משלג. מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן".
קטע זה ודומים לו ניתנים בקלות לפרושים קלילים כשם שהם מוטעים. על נקלה נדמה את המתקדש לזעיר רוחני (על משקל זעיר בורגני), הנמנע בחיישנות, הססנות ופחד, מחום וקור, גובה ועומק, ימין ושמאל, כאילו "שביל הזהב" - הגשר הצר מאוד - מבוסס על המנעות מנטילת סיכונים, וכל מעייניו נתונים רק בחיפוש יציבות קבועה ומשמימה, משכורת קבועה, שלא לומר פנסיה ממשלתית... אין דבר הפוך יותר מהאמת. מתקדש אמיתי, המזהה ומממש בצורה נכונה את הזיקות בין העולמות העליונים והתחתונים, לא רק שאינו נמנע משלוש הדרכים (ומעוד רבות אחרות), אלא נהפוך הוא: דווקא משום שהוא הלך והולך בהן בהן כל הזמן הוא מסוגל להתגבר על חד צדדיותן; הוא כבר נכווה רבות, והוא יודע היטב שעוד יכווה, באש, וקפא ועוד יקפא לעיתים רבות בקור. ההבדל בינו לבינם הוא אך ורק זה: שהוא מעולם לא שכח לשים לב לשלם (אותו יודע רק הלב), ונותר נאמן לליבו, לדרך האמצע, גם בנדודיו לקטבים הרחוקים ביותר... נאמנותו לשלם היא שיוצרת ללא הרף את דרך האמצע, המתממשת תחת לרגליו כיצירה חדשה, בכל צעד וצעד, בכל אשר ילך.
עבור רבי עקיבא "הרוח" ו"החומר", השמיים והארץ, האל והאדם, האיש והאשה, מכילים בשבילו זה את זה ונושאים זה את זה, ומימושם מתרחש בשיחה ודיאלוג המשתנה תמיד בליבו ומעשיו. הוא מחבר בין הניגודים במידה, מספר ומשקל נכונים, כי הוא שואל בכל עניין, עת ומקום: כיצד עלי לממש את "השלם" בעת ובמקום ייחודיים אלו? הוא מבקש להגשים את מטרות הרוח ולא את תשוקתו לשלטון על אדם וטבע. לכן הוא רוחץ בענווה את רגלי תלמידיו, כדי להפוך את האדמה ל"פרדס" שבו מטפחים ומשרתים את "הנטיעות הרכות", שהם בני האדם, יצורי הטבע, זרעי העתיד של החברה והתרבות האנושית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ד"ר ישעיהו בן-אהרן
| /images/archive/gallery/574/856.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר ישעיהו בן-אהרן חוקר את התפתחות התודעה, המדעים והתרבות, מיסד קיבוץ הרדוף, פעיל חברתי ומנהל בית ספר למדע הרוח. לאתר פעילים למען חברה אזרחית בישראל
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
