 |
/images/archive/gallery/583/321.jpg אינסוף, מעבר לה' ולנחש
 |
|
|
|
|
| ה' אלוהים והנחש נאבקים זה בזה רק לכאורה, בשירות אל עליון, המצוי מעבר לשניהם. ד"ר ישעיהו בן-אהרן על הדרמה הקוסמית, שבה האגו הופך להכרה רוחנית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ד''ר ישעיהו בן-אהרן
1/9/2006 12:15 |
|
|
|
|
|
|
|
ישנן סיבות רבות לעובדה שתורת הסוד היהודית הייתה תורת "סוד". העלייה לעולמות העליונים כרוכה בסכנות רבות (שלהן אקדיש מאמר נפרד), ואחת הסכנות האורבות למי שנחשף לסודות הרוחניים בלא הכנה, המכונה "קיצוץ בנטיעות", נגרמת כתוצאה מהבנה לקויה של הקשר בין הטוב לרע.
בתקופות קדומות, אדם שלא עבר חניכה לא היה יכול להבין את הזיקות בין הטוב לרע. מסיבה זו המתקדשים הציגו לאדם הרגיל תמונות "פדגוגיות" של הנושא, בדברים ובכתבים. בהתפתחות התודעה האנושית בני האדם היו צריכים להתחנך באמצעות סמכויות עליונות: קודם היו אלו האלים עצמם, אחר כך מנהיגים שנחשבו לבני אלים, יותר מאוחר היו אלו מורים אנושיים נשגבים, אוואטרים, בודהיסאטבות, נביאים. חינוך ה"אני" של האנושות, בשלביו הראשונים - כמו בגיל הילדות - חייב להתנהל כך שהוא מקבל את הסמכות החיצונית של הוריו ומוריו. לא הבנה עצמאית ויכולת שיפוט אישית נדרשים כאן עדיין, כי אם הליכה בעקבות סמכות בעלת ערך, שניתן לתת בה אמון.
 |
| לבחור בעץ הדעת |
|
משימה הרוחנית הייחודית של העם העברי היא האבולוציה של התודעה. העמים העתיקים במזרח לא יכלו להבין זאת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
בתרבות היוונית נוצרה החשיבה הפילוסופית הבלתי תלויה, המושתתת על עצמה. ביהדות, לעומת זאת, החשיבה התעצבה במסגרת החיים הדתיים, ההתגלות והציוויים. במסגרת זו היה הכרחי שבני אדם יפנימו את רעיון הטוב והרע כפשוטו: הטוב מכאן, אלוהים, היצר הטוב באדם, והרע מכאן, השטן, היצר הרע. מסיבה זו מתאר התנ"ך את סיפור הנחש באופן כזה ממנו נראה שאלוהים והנחש הם אויבים זה לזה, שהנחש פועל נגד האלוהים (כפשוטו) ואלוהים מעניש את הנחש, ואת האדם, ממש במושגים כמו-אנושיים וילדותיים, כאילו היו הטוב והרע שתי רשויות נפרדות לחלוטין. כפי שאמרנו, התנ"ך מתרגם את שפת תורת הסוד לשפת הסיפור, האגדה, ומוסר ההשכל. בזאת הסוד עובר טרנספורמציה ניכרת. התנ"ך הופך לפשט את מה שבמציאות מהווה חידה ובעיה קיומית. כך הוא בונה, באמצעות הנחיה של סמכות חיצונית וברורה, בסיס בנפש האדם שעליו יוכל להתפתח, מאוחר יותר, "אני" עצמאי. מה שמסתתר מאחורי הסיפור המקראי, אם כן, קשורים לחידת החירות האנושית, וחידה זו היא הלב של תורת הסוד היהודית לדורותיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סוד הנחש וסוד "האני": הטוב, הרע וחופש הבחירה
|
|
|
 |
|
|
|
מה הקשר בין פרי עץ הדעת להתפתחות ה"אני" המודע לעצמו, הער, והחושב? הדעת היא כוח השכל המבוסס על החושים, ככתוב: "ויפקחו עיניהם" להבחין בין טוב ורע. כוח ההפרדה הוא שמעניק לאני הרוחי את הידיעה: אני הנני אני. האני העליון, האמיתי, קיים גם ללא תודעה עצמית. התפתחות האדם על האדמה, התגשמותו בגוף פיזי, בעל חושים ומוח הקושרים אותו לעולם הפיזי, מעניקה לו את תודעת היותו בעל אני. תודעה זו היא בהתחלה חיצונית, שטחית, חומרית. מכאן ואלך התפתחות התודעה מיועדת להפוך את "פרי עץ הדעת", את התודעה העצמית, להכרה (עצמית) של ה"אני העליון", הרוחי-ממשי.
שילוב זה של תודעה עצמית עם מהות האני העליון בהכרה ובעשייה של האדם הארצי: זו היתה שליחותו החלוצית של העם העיברי בשרות האנושות.
בניגוד למקרא, תורת הסוד מציגה את הטוב והרע בתוך הקשר דינמי ודיאלקטי. מה שבסיפורים המקראיים מופיע מאחורי מסווה אגדתי ופדגוגי, עם מוסר השכל, מוסבר כחלק מהתכנית האלוהית. והסיבה ל"הסתרת" הידע הזה מהאדם הרגיל בזמנים
קדומים הייתה העובדה האזוטרית המהותית, שמה שקרוי "רע"- פיתויי החושים, השכל, האגו הנפרד- משרת את מה שקרוי "טוב", כדי שהטוב באמת יוכל להתרחש. היום אנו חיים בתקופה שבה אפשר – ואף נחוץ - לחשוב ולהפנים את המושגים הללו באמצעות כוחות הנפש החדשים של האדם. אבל בזמנים קדומים מחשבות כאלו היו יכולות להוציאו מדעתו, להפכו לכופר בעיקר, או לגרום לו לסטות מדרך הישר. אם היה נחשף לאמיתות אזוטריות אלו ללא ההכנה הדרושה (שאותה ניתן להשיג רק באמצעות חניכה) הוא היה נחשף לעובדה שמה שמסתתר מאחורי הסיפורים המקראיים על הנחש, הפיתוי, האכילה מפרי עץ הדעת, הגרוש מגן עדן ותוצאותיהם - הוא הכוונה והרצון האלוהיים. הנחש הוא חלק מאלוהים. הרוע הוא חלק מהטוב. הטוב האמיתי גדול מהרע והטוב הרגילים גם יחד. הוא זקוק לשניהם כדי שהאנושות תוכל להתפתח לחרות. מאחורי האל הבורא שמים וארץ והלוחם בנחש, והנחש הלוחם באל, מצוי אל גבוה יותר - הקרוי "ספרת אין סוף", או "אל עליון"- אשר בתוכו השניים מוצאים לראשונה את מובנם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/583/373.jpg
אדם וחוה והנחש. |
armchair messiah Flickr |
אדם וחוה והנחש. |
|
|
|
|
|
|
|
מהגן אל העיר
|
|
|
|
|
|
|
בשביל מה הגרוש? בשביל מה הירידה לחומר והפיכת האדם לבן תמותה? בשביל מה לידה ומוות וסבל ומצוקה ופרותיהם, העמל והידע והחכמה והחמלה, לשם מה ההתנסות האישית האנושית בכלל? בשביל מה אינדיבידואליות? מדוע לא הסתפק האל הטוב במה שמתואר בפרק א' של ספר בראשית - באדם המושלם בבריאה המושלמת? או בפרק ב', באדם המושלם כשומר הגן המושלם לנצח נצחים? מדוע לא הסתיים התנ"ך בפרק ב'? ומצד השני של המקרא, בסופו, מדוע אין חזרה לגן עדן האבוד? מדוע מתואר מצב אחרית הימים כמצב חדש שעוד לא היה? הרי מסתבר שיש כאן התקדמות קדימה למצב גבוה יותר, אין חזרה למצב שכבר היה, אין שאיפה לחזור להתחלה, להתאיין באפס הגדול של הנירוונה, באושר של מה שהיה לפני כל ההתחלות. אדרבה, האושר הגדול, הגאולה הגדולה שבשבילה היה כל הסבל ראוי וכדאי, איננה החזרה לגן אלא לשמים חדשים וארץ חדשה, ומעל לכל, לעיר התופסת את מקום הגן: מהגן לעיר, מגן עדן לירושלים של מעלה.
זהו המפנה, זהו הרגע בו התפתחות האנושות יוצאת בדרכה מערבה. זהו הרגע שמשה יוצא ממצרים ובידו שליחות חדשה. אל נא נשכח שמשה מוצג לפנינו כמי שהשתלט על סודות כוחות של הנחש, שליטה המתוארת בפרוט רב בסיפורי המטה, המסמל את כוח "האני", שמשה לומד להפכו לנחש ולמטה חליפות. זהו כוח האינדיבידואציה, לא כוח "הרע" במובן מוחלט כלשהו. כמו האבות והאמהות לפניו, והנביאים אחריו, משה יציג את תורת האבולוציה לראשונה בפני אנשים שלא עברו חניכה, בצורה מוסווית בתחילה, אבל באופן ברור יותר ויותר ככל שהזמן יחלוף. ירושלים של מעלה היא אם כן המטרה של ההתפתחות, מהגן, שם האדם היה עבד נאמן, צלם אלהים השומר על הבריאה שאלהים יצר. מהגן הזה הוא יוצא, על פי התוכנית האלהית עצמה, והנחש הוא האמצעי. שבירת הכלים הזו, הרוע הזה אינו מהלך נגד רצון האלוהים מטעם כוח חיצוני אוטונומי, אלא רע שנועד לטוב גדול עוד יותר. ומה יכול להיות יותר גדול מהאדם הברוא בצלם, השומר המושלם של בריאה מושלמת? מה שווה שיהרס צלם זה וגן זה בשבילו? מיהו האל הזה, הבורא את השלמות והורס אותה בעצמו כדי להצמיח ממנה שלמות גדולה יותר? מיהו היוצר הנועז, המהפכני, שואף החרות והיצירה האינדיבידואליים?
לקראת סוף המקרא, אצל הנביאים, הוא הולך ונחשף גם במסגרת הסיפור המקראי עצמו. הנביאים מעצם תפקידם הסירו פה ושם מעט ממסווה הפשט וחשפו טפח מהסוד והרז. עם תמונות העתיד של אחרית הימים, הגאולה, מתגלים פה ושם גם היבטים מדמותו האמיתית של האל העליון, השלם, שמעל לכל פירוד ודואליזם, הוא זה ששם בפי הנביא את המילים המאפיינות אותו בצורה מדויקת יותר כ"יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא רע" (ישעיהו מה' י"ז). אל עליון זה הוא הפתח לפרדס, לתורת הסוד, להבנה עמוקה יותר של סודות ההתפתחות האנושית. כדי להבין אחדות זו על בוריה יש לחזור למקורות רוחניים שקדמו ליהדות ההיסטורית, ובמיוחד למקורות האיזוטריים של התרבות ההודית והפרסית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אל עליון בהודו ופרס
|
|
|
|
|
|
|
בהודו לימדו שבעת הרישים האגדתיים, הפרה-היסטוריים, שהד נשגב מתורתם הועבר אלינו בוודות ובאופנישדות, את קיומו העליון של האלוהי המוחלט, החוץ ארצי, האין-סופי. כדברי הריג-ודה המופלאים: "לא מוות היה אז ולא אלמוות, \ יום לא הבדל מליל. \ מאליו נשם זה האחד במשב דומיה \ ולא היה מאום מלבדו". מטרת ההתפתחות הרוחנית של האדם, אותה לימדה החכמה ההודית הקדומה, היא האל העליון הנצחי הקודם לכל, מכאן, והכרת האטמן, ה"אני האלוהי" כממשות היחידה והנצחית של האדם. זוהי מהות תורתו של קרישנה בבהגווד-גיטה, המורה את ארג'ונה להכיר את האטמן כאני העליון מכל, כמהות האדם האלוהי: "ישנו בעל אישיות גבוה מכל, הוא העצמי העליון... השליט הנצחי, החודר את שלושת העולמות [עולמות הרוח, הנפש והחומר]. אני הנמצא מעבר לחולף ומעבר לאשר אינו חולף; לכן אני הוא העליון בעל האישיות, וכך אני נודע בעולם וגם בוודות". מורי האנושות מוליכים את העצמי העליון של האדם אל התגשמותו הגוברת במהלך האינידבידואציה, צעד אחר צעד, ממזרח למערב, מהודו דרך פרס הקדומה, לבבל ומצרים, ישראל ויוון, לאירופה, והיום לכל האנושות כולה.
בתורת הסוד הפרסית הקדומה, שמקורה בתורת זרתוסטרא, הבחינו היטב בין ישות השמש הגדולה, "אהורה מאזדה" (הילת השמש הנשגבת), בוראת העולם הנגלה, המצויה במאבק מתמיד עם אורמוזד אל האור מכאן (לוציפר), ואהרימן, אל החושך מכאן. הישות האלוהית המוחלטת, החובקת את שלושתם בשלמות אחת: ישות הנצח, או הזמן הנצחי העליונה, "צארואנא אקארנא", הפכה לספרת אין סוף בקבלה, לאל עליון המגשים את האני העליון של האנושות.
סודות הוודות, האופנישדות והזנד-אבסטא הפרסית התפתחו הלאה במקרא ובתורת הסוד העיברית עם התפתחות התודעה עמוק יותר אל החומר ואל ה"אני" הארצי. במקום סיפור חינוכי על הפיתוי, החטא ועונשו, נמצאת דרמה התפתחותית בעלת מובן במישור גבוה הרבה יותר של משמעות. זו הייתה תרומתה העיקרית של תורת הסוד העברית הקדומה והמאוחרת: היא חקרה ופרשה לראשונה את סודות ההתפתחות של התודעה האנושית, והסבירה את מוצאו וייעודו של האדם והיקום כולו באמצעותם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/583/375.jpg
אהורה מאזדה. תבליט בפרספוליס |
|
אהורה מאזדה. תבליט בפרספוליס |
|
|
|
|
|
|
|
אל עליון והאני
|
|
|
|
|
|
|
אל עליון מוביל את האדם והאנושות להגשמת האני העליון שלהם. ככל שההתפתחות נמשכת, האדם מכיר יותר את האני העליון שלו עצמו, את היותו באמת "ברוא בצלם אלוהים", כלומר, שהוא עצמו כיחיד הינו רוח אלוהית המתגשמת וחותרת להשתלמותה במהלך חיים ארציים חוזרים על פני האדמה. ככל שהאם מכיר ומגשים את ישותו האמיתית, הוא צומח להכרה כי האני העליון שלו עצמו, והאני העליון של כל האנושות, מהווים ישות אחת. האנושות צומחת, איפוא, באמצעות כל הדתות, הזרמים, והתרבויות, להכרה גוברת של "אדם-עולם". והיהדות תרמה לכך כוח התפתחותי חיוני.
אותו יוצר-על, אותו אל עליון שעומד מאחורי הניגוד של ה' אלהים ולוציפר, אותו עלינו להכיר. מנקודת ראות של אל עליון, הניגוד ה' אלהים-לוציפר, המלחמה הנוראה והנצחית ביניהם, הם חלק מהתוכנית של מימוש חירותו של האדם. האדם אמנם נברא בצלם, אבל אלוהים עצמו היה צריך להשחית את הצלם הזה: זה הרעל שהנחש הכניס לפרי הדעת. הוא בחר להשחית את הצלם הזה כדי לתת לאדם אחר כך את הכוח לרפא ולתקן, אם יבחר בכך, מתוך החרות שישיג. רק כך יכול האדם להתקדם מדרגת ברוא לדרגת בורא. בשביל היהדות האזוטרית זוהי מטרת הבריאה שלנו כולה: התפתחות האדם משומר הגן שאלוהים יצר אל העיר הרוחנית-מוסרית שהוא יצור בעצמו. אלה הם האלף והתו של הסיפור השלם כולו.
אל עליון אחראי על כל ההתפתחות. הוא האלוהות הגבוהה ביותר, הקרובה ביותר לאדם ככל שהאדם מתקרב לסוד החירות. ה' אלוהים, המצווה, האל הקנא, המוביל ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא רק הביטוי הראשון שלו, המוקדם יותר, שהתאים לשלבי האינדיבידואציה המוקדמים, כשהאנושות עוד הייתה זקוקה להופעה של אב סמכותי המעורר יראה ופחד. אבל מהותו, כפי שהייתה ידועה לכל המתקדשים הקדומים, אך נסתרת מבני האדם הרגילים, היא אחרת בתכלית. תפקיד האב הוא מסכה זמנית, הכרחית וכפוית טובה, לא סימפטית במיוחד, שעליו ללבוש בהתחלה. האמת מתגלה בהמשך, ככל שהילד האנושי מתבגר. האמת היא שאלוהים אינו מעוניין שיווצרו לו בנים ובנות שהם משרתים נאמנים, הוא מעוניין ביצורים חופשיים ביקום, שייצרו מתוך חופש, יאהבו אותו מתוך חופש, ישתפו איתו פעולה מתוך חופש ויצרו דברים חדשים מתוך עצמם שעדיין לא קיימים על האדמה וביקום. זהו אב שדתו מלכתחילה מיועדת להפוך בהדרגה להיות דת החופש. הוא המודרני והפוסט מודרני מבין כל האלים! דתו אינה שיעבוד אלא הכנה לגאולה שהיא החרות. לכן הנחש, והדרמה בין שניהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אלוהי ההתהוות הנמשכת
|
|
|
|
|
|
|
אם כן, בדיוק בגלל שהאדם היה ישות מושלמת בגן מושלם שהאלוהים ברא בצלמו, בדיוק בשל כך היא לא הייתה לא מושלמת בעיניו. השלם הוא החסר, החסר הוא השלם, כאשר מדובר באלוהות, בבריאה, ביקום, שההתהוות היוצרת, הפתוחה והאין סופית היא עצם מהותה. זאת אלוהות שיש לה עתיד. זאת אלוהות מתפתחת. זאת אלוהות שאומרת, המיטב שאני יכולה ליצור מתוך עצמי עד עכשיו זה סוף יכולתי; אבל הסוף הוא גם מוות, קיפאון. כיצד אוכל ליצור מעין חדש של חיים שיחדש הכל? מעין זה לא ינבע ממה שאני כבר יודעת לעשות. אני יודעת לעשות שמים וארץ. זה נעשה. ימים וכוכבים, צמחים, שרצים וחיות. בסדר. אדם בצלמי ובדמותי, כפי שהנני. נפלא. גם גן בעדן. נעשה. אני יודעת לעשות נפלאות בצלמי ובדמותי אבל מעתה ואילך, מנצח ועד נצח יהיה עלי להתבונן בבריאתי ולראות את עצמי כמו בראי לאן אשר אפנה. והכל עומד, קפוא, ומת בשלמותו האלוהים הנשגבת. אבל מסתבר שהאלוהות הזאת היא מספיק אלוהית כדי לומר לעצמה: עם כל הכבוד - ויש כבוד - כל היופי הנשגב, האלוהי הזה, הוא רק שיקוף שלי כפי שכבר נהייתי בעבר. זה רק הצלם שלי כפי שאני עכשיו. ואז עולה בה הרצון העז לנתץ צלם זה, לשבור את הכלים, וליצור התחלה חדשה, כדי לתת למעין רענן של התחדשות לפרוח בלב השממה האלוהית הנשגבת הזו. ולמעיין החיים זה היא קוראת "אדם": האדם מהאדמה, לא מושלם, בן תמותה, חלקי ופגום, אבל חותר ומחפש, יוצר וממציא, אשר יום אחד יתאחד מתוך חרות עם צלמו האלוהי הראשוני ויצור מתוך חרות משהו חדש ביקום.
האין אלה דברי כפירה נוראים ביחס לרמת פשט מסוימת של השקפה דתית רגילה, יהודית או אחרת? אמנם כן. אבל כאן נמצא הסף לעולמות העליונים, כאן אחד מפתחי הפרדס, ותורת הסוד היהודית בכל התקופות ובכל הזרמים ידעה זאת. זהו שער החניכה הישן והחדש. אין אלא מחשבות בעלמא, הרהורים ופלפולים פילוסופיים, כלל וכלל לא! אלו היו, ועדיין, התנסויות ודרמות ממשיות המזעזעות בעוצמתן, שפעם ייחדו את חוקר הרוח והמיסטיקן לבדם, ואילו היום הופכות להיות התנסויות חיים יומיומיים של כל אדם המחפש, נאבק, שואף, כאדם חופשי, להבין, לחיות, ולממש את חידות קיומו ברצינות ואחריות, וגם בשמחה והתעלות!
במאמר הבא: על סיפור "ארבעה שנכנסו לפרדס".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ישעיהו בן-אהרן
| /images/archive/gallery/574/856.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר ישעיהו בן-אהרן חוקר את התפתחות התודעה, המדעים והתרבות, מיסד קיבוץ הרדוף, פעיל חברתי ומנהל בית ספר למדע הרוח. לאתר פעילים למען חברה אזרחית בישראל
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
