 |
/images/archive/gallery/574/780.jpg עץ החיים.
גוסטב קלימט  |
|
|
|
|
| משימה הרוחנית הייחודית של העם העברי היא האבולוציה של התודעה. העמים העתיקים במזרח לא יכלו להבין זאת. ד"ר ישעיהו בן-אהרן על המקורות האזוטריים לשנאת ישראל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ד''ר ישעיהו בן אהרון
21/8/2006 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
רבים מאמינים שהיהדות היא משהו שנעצר, התנוון וקפא על שמריו. יש לכך סיבות טובות, אבל דווקא היהדות היא שהכניסה לראשונה את מושג ההתפתחות-בזמן לתודעה הרוחנית של האנושות. מושג כזה לא היה קיים בתרבויות העתיקות באסיה או במקומות אחרים. המזרח למעשה מציג תורת גאולה שמטרתה לבטל את תהליך ההתגשמות בחומר ואת תהליך האינדיבידואציה (יצירת האינדיבידואל) כדי לחזור אחורה למקור: להשתחרר מהקיום. זוהי מהות הדת הברהמינית הוודית, ההוראה של האופנישדות, קרישנה, היוגה, ותורת הגאולה של הבודהה.
 |
| מדע הרוח |
|
על תפיסת העולם של ד''ר רודולף שטיינר: האנתרופוסופיה. סדרת כתבות |
| לפרוייקט |
|
|
|
 |
תורתו הנשגבת של הבודהה הפוכה בתכלית ההיפוך ליהדות, לנצרות ולחשיבה היוונית. כל כולה מכוונת לביטול ההתגשמות. תפקידו העיקרי של האדם, לפי בודהה, הוא להפסיק את מהלך גלגוליו על פני האדמה. מה שכובל את האדם לגלגוליו על פני האדמה זו תשוקת הקיום שלו, הרצון שלו לחוות את הנאות החושים, לספק את יצריו. ה"אני" הנפרד הוא מרכז האשליה הנוצרת מהתשוקה לקיום, מהפחד מהחידלון, מהדבקות בחומר ובמחשבה. תשוקה זו היא האם והאב של רצון להיוולד, המוביל לסבל, למחלה, להזדקנות ולמוות. הבודהיסט שואף לבטל את תשוקת הקיום, ובכך לנתק את החישורים המלכדים את "גלגל הסמסארה", הגורם לאדם לשוב שוב ושוב לגוף פיזי. מי שיתגבר על הצורך להיוולד לא יחווה סבל, לא יחלה יזדקן וימות. הוא יוכל לאחר הגלגול האחרון להתמזג עם ה"אין" של הנירוונה הנצחית, להישאר בעולם של אור; הוא לא יצטרך לרדת לכאן יותר.
הבודהיזם הופץ ברחבי המזרח החל מהמאה השישית לפני הספירה. הוא הביא את כוחות הנפש השכלית, היכולת של האדם להבין ולהתבונן, ונטע אותן עמוק בלבבות של מיליוני אנשים שחיו באותה תקופה ברחבי אסיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
משה: ההפך מבודהה
|
|
|
 |
|
|
|
בדיוק באותו הזמן התפתח זרם רוחני אחר לגמרי בארץ-ישראל, שמציג השקפת עולם הנראית כהפך הגמור מזו של הבודהה. ואכן ברמה מסוימת אלו הפכים גמורים. היהדות מדגישה את ההתגשמות. ביהדות, האכילה מפרי עץ הדעת אינה "טעות" קוסמית שיש למחוק את השפעותיה כדי לחזור לגן העדן האבוד, לטוהר ולתמימות הראשונית. מול מצב הבראשית הטהור של גן-עדן, היא מציבה לראשונה בפני האדם יעוד, מטרה להתפתחות עתידית, המחייבת את ההתגשמות בחומר ואת האינדיבידואציה בבחינת "ירידה צורך עליה". במזרח, כל מה שנוצר במערב - החל מתרבויות ישראל ויוון, כל מה שהאדם יוצר על האדמה, התודעה העצמית שלו - אינו אלא סטייה מדרך האמת. בתרבויות המזרחיות אין זמן, במובן שאנו מכירים היום, שהוא תוצאה מהתפתחות התודעה המערבית. אך בעוד המזרח חושב באופן מעגלי-מישורי, היהדות הכניסה תפיסת אבולוציה שיורדת ועולה במחזורים ספיראליים, מהרוח
אל החומר, ומהחומר אל הרוח; אבל לא חזרה לרוח שהייתה, אלא לרוח שתהיה בעתיד, דרך ובאמצעות ה"אני" הרוחני המודע של האדם.
רעיון ההתפתחות הוצג לראשונה על ידי היהדות, ותורגם לשפת בני אדם ב"ספר הספרים", הלא הוא התנ"ך. השקפה זו רואה במצב הרוחני שיושג בעתיד שלב גבוה יותר מהמצב הרוחני הקדום. האבולוציה של התודעה מתחילה מהנצח ויוצרת את הזמן והמרחב; הודות להתגשמות בחומר, המביאה לניתוק מהרוח, נוצר האינדיבידואל, ושם מתחולל המפנה: ה"אני" המודע לעצמו בוחר מתוך חרות גמורה לפתח בעצמו את כוחות הרוח שנגנזו בו. הוא מנצל בדיוק את "פרי עץ הדעת" כדי להפכו לדרך של הכרה שתוביל אותו חזרה "לעץ החיים"- להכרת חיי הרוח הנצחיים. הוא אמנם מוצא מחדש את עולמות הרוח, אבל הוא נכנס אליהם לא כילד המוצא מפלט ומקלט תחת כנפיהם הסמכותיות והמצוות, אלא כשותף בעל אחריות להתהוות העולמות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסיבה לשנאת ישראל בעת העתיקה
|
|
|
|
|
|
|
ההשקפה התפתחותית הגיעה אל המערב דרך שני אפיקים. אתאר כרגע רק את האפיק היהודי נוצרי (האפיק השני מקורותיו יווניים ורומיים). במרכז האפיק היהודי-נוצרי מצוי המסתורין של דרך חניכה, העוברת דרך לידה, מחלה, הזדקנות ומוות לחיים עילאיים יותר. כלומר זאת ירידה לצורך עליה, אבל העלייה איננה חזרה לעולמות של אושר נטול ממשות, תוך ביטול ה"אני". זאת משום שהכוחות המעצבים את ה"אני" העצמאי הם שיוצרים את האדם כאדם, בעל נפש עמוקה, המסוגלת לפתח אהבה לכל מה שחי וקיים. מה שהופך את האדם לאדם, שמאניש אותו עד תוך-תוכו זוהי דווקא התנסות בלידה, במחלה, בסבל, בזקנה ובמוות. המעבר דרך החומר, דרך הלידה והמוות, היות בן תמותה, חוסר האונים, הם שמפתחים את האהבה לחופש, לאנושיות המלאה. זה מה שמאפיין לראשונה את היהדות. היהדות הנחתה את האנושות בכך שביצעה לפני כולם את הכניסה העמוקה ביותר לתוך החומר. לכן אין להתפלא שכאשר הדת הזאת הופיעה, היא הייתה בלתי מובנת בקרב העמים העתיקים - לא רק בעיני המזרח הרחוק אלא גם במזרח התיכון. זמן רב עבר עד שנוצר מגע בין העם הזר והמוזר הזה לבין העמים האחרים (בתקופה ההלניסטית נוצר המפגש הראשון בין ירושלים לאתונה), אבל זרעי הניכור והשנאה נזרעו בעומק רב.
העמים הקרובים לא יכלו להבין את הרעיונות המנחים של העם העברי, שהתנתק מכל מה שהיה יקר וקדוש להם: הטבע, הקוסמוס, היסודות, והאלים שהנפישו וחיו בכל אלו. נראה שהעם העברי בז לכל היקר לכל נפש פגאנית. ובמה החליף העם הזה את האלים של קודמיו? מה הוא הציב במקומם? אלוהות אחת מרכזית בוראת שמים וארץ ואת ה"אני" בצלמה ובדמותה. אלוהות אחת המובילה את האדם מעולמות הרוח אל עולמות החומר כדי להראות לו... בעתיד הרחוק... איזו ארץ מובטחת, ותקוות גאולה לשמים חדשים וארץ חדשה! במקום קשר בלתי אמצעי, אינסטנקטיבי-רוחני לטבע, לכוכבים, לאלמנטים, העם הזה אמור ללמוד ולבצע מצוות באופן מודע, שכלי, כמו על פי ספר... מצוות ופולחנים האמורים להחליף בדרך בלתי מובנת את הזיקות הפגאניות-רוחניות לגוף החי, לאדמה הפוריה, למחזור עונות השנה, לאלי הרעם והברק, הגשם והשלג, לרוחות ולשדים, לישויות היער, הים, האש והאדמה...
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עם שאוהב את המוות?
|
|
|
|
|
|
|
לכן התייחסו אל העם הזה מלכתחילה כאל עם מוזר וזר, אשר על כל עקרון אהוב, מקובל ומושרש מדורי דורות הוא ממציא "יש מאין" עקרון הפוך. הציגו אותו כעם שבעצם אוהב את המוות, והאל שלו הוצג כאל אפל, אל שחור, אשר מחפש את החושך ואת הלילה. אל שגורם לגירוש האדם מגן-עדן, שמנתק אותו מהעולם כולו כדי שישמע רק לקולו הקנאי, הדומיננטי, האחד והיחיד!
תארו לעצמכם מה משמעות הדבר בשביל האדם הקדום - במזרח, במערב, בצפון או בדרום. אם ניקח את הזרמים הגנוסטיים שהתפתחו בתקופת בית שני, ימי תחילת הנצרות, ברחבי המזרח התיכון כהמשך לדתות המסתורין של פרס, מצרים, בבל ויוון, נראה שחלק גדול מהם היו מאד אנטי יהודיים (ואחר כך אנטי נוצרים). האנטי-יהודיות וגם האנטי-נצרות של חלק מהם, נבעה מזה שהם תפסו את ה' אלהים כאל האפל, שתפקידו לקדש את הלידה בגוף ואת המוות, שמצווה ומפקד ומוביל את האדם לניתוק מכל העולמות הרוח רק כדי לשעבדו לחומר האפל והכבד של הגוף הפיזי המוצק. אלוהים זה שואף למצק את האדמה, ולבנות אדם מן העפר שישמיד כל דבר חי, נושם ובעל ערך שנוצר על האדמה הזו בזכות העובדה שהיא מלאכת יצירה משותפת, רבת גוונים וצבעים, של ריבוא ישויות קוסמיות. דחיית היופי של הטבע, גוף האדם, כוכבי השמים, כל מה שנלמד ונערץ ב"אוהלי יפת" נדחה בבוז ב"אוהלי שם" - וכל זה היה לצנינים בעיניהם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/444/211.jpg
לוציפר. |
פסל של רודולף שטיינר |
לוציפר. |
|
|
|
|
|
|
|
ה"אני" הוא פרי היהדות
|
|
|
|
|
|
|
בעבור האדם המערבי הסיפור המקראי הפך להיות המקור העיקרי להבנת האדם, מוצאו וייעודו במשך אלפיים השנים האחרונות. שכחנו לגמרי שכאשר סיפור זה הוצג לראשונה, הוא גרם לשנאה היוקדת ביותר. היום כולנו יהודים: כלומר, כל בני האדם המודרניים השיגו את ההתפתחות שהשיגו אז העבריים הקדמונים. אנחנו כל כך שמחים להיות גשמיים, חומריים, אוהבי אפלה שכמותנו. לאדם בתקופה ההיא זה לא היה עדיין מובן מאליו. הוא לא אהב כמונו את ההתגשמות בחומר המופשט והאפל. הוא ראה בעולם הזה איום. היהדות הפכה להיות הקרקע ממנה צמח ה"אני" האינדיבידואלי המודרני - וכל זה, בשביל הקדמונים, בישר אפלה. "קאלי יוגה" כינו החכמים ההודים את התקופה שאליה נכנסה האנושות המערבית בעקבות היהדות, יוון ורומא. בתודעה הקדומה, כל מה שקשור בהתפתחות ה"אני" בעולם החומרי הקשה משמעו "אפלה", טעות, אשליה, סכנה. כאשר הופיעה היהדות, האדם של העת העתיקה לא יכול היה אלא לראות בה רק את הניגוד הגמור לעצמו.
כתות וזרמים גנוסטיים מסוימים הרחיקו לכת במאבקם נגד המורשת היהודית-נוצרית עד שכינו את עצמם "בני הנחש", כדי להדגיש את איבת העולם בינם לבין זרעו הפיזי והרוחני של אותו האל האפל. בני הנחש ראו את עצמם כיורשיו של לוציפר, הוא הנחש מגן-עדן. בשבילם הנחש הוא אל האור האמיתי (לוציפר פרושו: נושא האור) ואילו ה' אלוהים הוא אל האופל המרושע. לוציפר הביא לבני האדם את אור הדעת, פקח את עיניהם ולימדם חופש מהו. הוא ביקש לגאול אותם מהשעבוד לאל העריץ ולעשותם "כאלוהים יודעי טוב ורע". לוציפר, כך טענו הגנוסטיים, הוא המעניק לאדם את החופש, הוא שיחרר אותו מהשלטון של ה' אלהים, שהציב אותו בגן-עדן כאוטומט שישרת את צרכיו. הוא גאל את האדם בכך שהעניק לו חכמה ועצמאות, ולכן אלוהים לוחם נגדו בכל דרך. ואילו הוא מצידו מכשיר את בניו למלחמת שחרור מתמדת מול אל החושך והחומר, ה' אלהים. תפיסות אלו צצות ומופיעות שוב בעוצמה בתיאוסופיה האנגלו-הודית מיסודם של בלאבצקי, בזנט ולדביטר. הקו הגנוסטי האנטי יהודי-ונוצרי מופיע כאן מחדש בברור, ולוציפר חוזר להיות האלוהות הגבוהה והמיטיבה.
מלחמה זו בין ה' אלהים לבין הנחש היא מלחמה אפוקליפטית היסטורית, מראשית האדמה ועד סופה, וכך היא מתוארת בכל המקורות. אם אנחנו לוקחים חלק במלחמה הזו יהיה עלינו לבחור לנו צד, לזהות את עצמנו איתו לחלוטין, ולומר: אנחנו בני האור והם בני החושך, ולהיפך. אנחנו מביאי האמת והם נושאי השקר... אבל אם נסתכל במבט יותר רחב, אם נקיף את הדרמה ההתפתחותית בשלמותה, כפי שהמקורות היהודיים באמת מציגים אותה, בעומקה האזוטרי, נראה כיצד הדברים משתלבים ופועלים ביחד להשגת ההתפתחות של התודעה האנושית. כך ראו זאת בעלי תורת הסוד העברית הקדומה, וכך ראו זאת גם בקבלה. מה שמתואר תורת הסוד הקדומה, ומה שמתואר היום במדע הרוח האנתרופוסופי, מציע הבנה מעמיקה של המלחמה הזו בין הנחש לה', ומציג אותה בהקשר שלמותי רחב. במאמר הבא נציג את הקווים הכללים של הסבר שלמותי זה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ישעיהו בן אהרון
| /images/archive/gallery/574/856.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר ישעיהו בן-אהרן חוקר את התפתחות התודעה, המדעים והתרבות, מיסד קיבוץ הרדוף, פעיל חברתי ומנהל בית ספר למדע הרוח. לאתר פעילים למען חברה אזרחית בישראל
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
