 |
/images/archive/gallery/531/772.jpg מהודו ועד כאן, עטיפת הספר.
צילום: אבי לביא  |
|
|
|
|
| האם התפיסות ההודיות שמוותרות על מבנה אישיות מוצק ויציב הן סממן למחלת נפש? יוחנן גרינשפון על המפגש הישראלי-יהודי עם הזמן, החיים והמוות ההודיים. פרק מספר חדש שבו הוגים ישראלים כותבים על הודו דרך פריזמה יהודית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
יוחנן גרינשפון
19/7/2006 9:35 |
|
|
|
|
|
|
|
יש הטוענים כי בהודו מתרחשים חיי רוח שאינם מתרחשים במקומות אחרים, כגון בתל אביב או בערים הגדולות בחצי הכדור המערבי. לדעתם, הנהירה של צעירים וצעירות ישראליים להודו נובעת מצימאון כלשהו לחיי הרוח הללו. הצעירים, כך אומרים, מחפשים אחרי חוויה ממשית הקשורה בהבנה עצמית. בהודו, הם ממשיכים, עשוי האדם לחוש מעמקים נפשיים או רוחניים שקשה יותר לחוש בהם במקומות אחרים, וכי מעמקים כאלה קשורים להתחברות אל ה"אני" האמיתי. לעיתים קרובות מתוארת אצלנו נסיעתם של צעירים וצעירות להודו כ"חיפוש אחרי העצמי". אכן, העצמיות האמיתית של האדם - הקשורה בספונטניות ויצירתיות - היא מוטיב מרכזי במחשבה ההודית. השאלה הידועה "מי אני?" המהדהדת, כך אומרים, באשרמים הפזורים על פני הודו כולה, מושכת את התיירים הרציניים להודו גם אם אין הם יודעים בדיוק את הסיבה.
 |
| הודו לה' כי טוב |
הודו היא בעיני השבת של העולם. ינץ לוי משוחח עם אלחנן ניר, דתי שומר מצוות שנסע להודו לחפש זמן ומקום אחר
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
לעומת זאת יש טוענים, כי צעירים וצעירות נמשכים אל העלות הנמוכה של חיי היומיום בהודו, עלות שטמונה בה חירות כלשהי, הקוסמת לצעירים ולצעירות אחרי הצבא. אכן, רמת המחירים בהודו נמוכה באופן קיצוני יחסית לישראל, וכל תייר מכיר ברגש ההקלה המיוחד המתלווה לחיים בתת-היבשת הענקית שבה ארוחה צמחונית טעימה ומשביעה עולה שלושה שקלים. אחרים סבורים כי כוח המשיכה של הודו הוא הצורך לברוח מעקת החיים הקונבנציונליים בחברה המודרנית, חברה שיש בה תחרות, אינדיבידואליזם, ציפיות גבוהות ועבודה קשה. בהודו, לעומת זאת, הכל זורם בתוך חלל אדיש, שבתוכו יכול אדם צעיר "לחוש את הרגע" בלא להתחשב בדעת הסביבה או בציפיות של הוריו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בין מציאות לדמיון
|
|
|
 |
|
|
|
ההוויה העכשווית בהודו מסתירה לעיתים קרובות יסודות מעניינים במפגש התיאורטי או הרוחני בין היהדות על גווניה וכוחותיה ובין התרבות ההודית העתיקה, שרק קצה הקרחון שלה מתגלה במהלך המפגש הפיזי של ישראלים המבקרים בהודו. מדובר, איפוא, במפגש בין שתי תרבויות בעלות עוצמה רבה, ומן התרבויות היחידות ששמרו על רצף התפתחות בן אלפי שנים, עד ימינו אלה. אלו תרבויות שונות מאוד, רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. המפגשים הפיזיים המתרחשים כעת מדי יום ממחישים פעם אחר פעם את השונות הרבה הקיימת ביניהם. הנה, למשל, ביטוי נאה לשוני הרב בין המערב והמזרח כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל חיים שפילברג, פליט שואה מוילנה, שהגיע להודו בשנת 1941, ונשאר בה עד 1948. הוא חיבר ביידיש ספר ששמו העברי הוא "הודו, אמונות ודעות" (תורגם לעברית בידי חיים מילקוב). וכך כותב שפילברג: "ההינדי עובד אלילים בתום ילדותי. הוא רוחצם ומקשטם, ואינו מטיל ספק כלל שהם מאזינים לתפילותיו ומברכים אותו בכל טוב. אמונת-תום זו היא תוצאה של תכונות איש-המזרח. היטיב לתאר תכונה זו פרופ' וילסון: הכושר להמיר השאלה במציאות, ואי-היכולת להבדיל בין השתים. ואמנם, ניסיונות אישיים אחדים שנתנסיתי בהם שכנעו אותי באמיתותו של תיאור זה". (עמ' 291).
אכן, שפילברג מבטא היטב את השונות בין הצופה המערבי המתוחכם, המאמין לכל היותר באל אחד בלתי נראה לבין ההודי המאמין בקיומם של אלילים רבים מעשה ידי אדם. שפילברג מבטא יפה את ההבדל העצום והמהותי בין ההודים לבין אנשי המערב. למרות שההתנשאות האופיינית לבן-המערב (שהצליח
בכוח התושייה לשלוט בטבע) עשויה להפריע במקצת לחובב מושבע של הספרות ההודית הנפלאה, דומה כי הציטוט של שפילברג מדברי פרופ' וילסון משקף את האמירה הבאה: ההודים אינם מסוגלים להבדיל בין מציאות לבין דמיון, או בניסוח אחר: ההודים אינם מסוגלים להבדיל בין המציאות ובין התודעה המתבוננת ב"מציאות". כלומר: הדיכוטומיה המקובלת עלינו בין המציאות ובין התודעה (או בין ה"מציאות" ובין הדמיון) איננה מובהקת וחדה אצל הודים רבים, כפי שהיא אצלנו. מצד אחד, דומה כי שפילברג עושה הכללה גורפת ואפילו פרועה בנוגע לאמונת-התום הילדותית שאין בה הבחנה בין מציאות לבין תודעת המתבונן. מצד שני, דבריו הם הד כלשהו לתפיסות פילוסופיות עתיקות ומגובשות, שנוסחו בידי חכמים ידועים בהודו כבר באלף הראשון לפני הספירה.
אני עצמי לא נתקלתי בביטויים יומיומיים של אמונת-התום הילדותי אצל ההודים, שיש בה, על פי שפילברג, יסוד פסיכוטי מסוים (של חוסר יכולת לראות את המציאות). אמנם, ברור הדבר כי שפילברג הוא איש-אמת ודבריו נשענים על היכרות רבת שנים עם התרבות ההודית: שפילברג חי בהודו כשמונה שנים, והכיר מקרוב הודים רבים מכל גווני הקשת. ואולם, דבריה המנוסחים והמגובשים של האליטה האינטלקטואלית בהודו העתיקה, מציגים את הקשר בין ה"מציאות" ובין ה"דמיון" באופן משוכלל יותר מן הניסוח של שפילברג. מעניין יהיה לחפש את הקשר בין הבנתם של הודים החיים בימינו סוגייה זו (רופאים, עורכי-דין, נהגי מוניות, מורים, מן הסוג ששפילברג פגש) ובין היסודות העמוקים במסורת (הספרותית) ההודית העתיקה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרחבה של גבולות האני
|
|
|
|
|
|
|
בעיני רבים, התפיסות ההודיות העתיקות הן ביטוי למחלת נפש חמורה. רבים טוענים כי הוויתור האליטיסטי ההודי על האישיות המוצקה ותפיסת הבודהא בנוגע להיעדר מהות קבועה לדבר כלשהו מבטא הוויה של התפוררות האישיות, ולכן זוהי גישה חולנית. גם התפיסה של חכמי הוודאנטה מסוגו של שנקראצ'ריה (מן המאה השמינית לספירה), על פיה מזהה האדם את עצמו עם הגרעין האמיתי האחד של היקום כולו, עשויה להיראות ביטוי של הוויה פסיכוטית. מכל מקום, ישנם הבדלים ניכרים בין מרכיבים אופייניים של התפיסה הנפשית והאינטלקטואלית ההודית בעבר, ואולי גם בהווה, ובין התפיסות המרכזיות המאפיינות את תרבות המערב.
בשל כך, התיירים הישראליים המגיעים להודו חווים לעיתים קרובות חוויות רבות הזרות להם ושיש בהן מבחינתם משום חידוש, בשל השונות הרבה בין אופן המחשבה והתרבות ההודית לתרבות שהישראלים גדלו עליה. וכך, להבדלים שבין היהודי איש המערב וההודי ישנם ביטויים שונים ומגוונים, שנוכחותם ניכרת גם היום במסגרת המפגש שבין הודו והמערב.
ניקח לדוגמה את המושג הפילוסופי או הפסיכולוגי מתחום הריפוי, המצוי בכמה מסורות מרכזיות של הודו הקלאסית. על פי תפיסה נפוצה הקרויה אדווייטה-ודאנטה ("אי-שניות"), ששורשיה בהודו העתיקה, ישנה הוויה טרנס-אינדיבידואלית שהיא מהותו האמיתית של האדם ושל החיים עצמם. האדם, שאיננו מיומן בהבנת העצמיות שלו בהיותה אותה מהות (הקרויה אטמן, או ברהמן), משול לחולה השקוע בדאגה ובצער. הריפוי הוא בהיווכחות ב"אני" האמיתי החורג לגמרי מגבולות הגוף והאגו. יודעי-דבר אומרים, שאין המדובר באובדן הפרטיות או ההכרה, אלא דווקא בהעצמה של הקיום והמודעות. מכל מקום, ריפוי האדם ואושרו תלויים בהרחבה קיצונית של גבולות ה"אני" עד לביטול הגבול הקשיח שבין ה"אני" לאחר. במצב כזה מושגת הבריאות האמיתית של האדם, שבה שרוי האדם "בתוך עצמו". בעיני רבים מהוגי הדעות בהודו הקלאסית, זוהי תפיסה מדעית של המציאות האנושית, שניתן לרכוש אותה רק לאחר עבודה קשה והבשלה נפשית ממושכת, הכוללת קריאה יסודית בכתבי הקודש בהדרכת גורו. דומה כי על פי אותה תפיסה שהיתה נפוצה בהודו הקלאסית, כדי להיווכח בטבע האמיתי של האדם והתודעה אין כלל צורך במהלך התרפויטי המסובך המוכר לנו, מהלך שנשען על תפיסה מסוימת של הגוף והנפש הפרטיים והמיוחדים לכל אדם ואדם. לעומת תפיסה זאת, אנחנו, בני המערב, מבינים את עצמנו אחרת לגמרי. התרפיה הפסיכולוגית המצויה אצלנו נשענת על ראיית האינדיבידואל כדבר הממשי והסופי ביותר. הטיפול הפסיכולוגי מבוסס, למשל, על ההיזכרות בחוויות הילדות והעיון בהם, על טיב היחסים בין ההורים לילדיהם, על המתח שבין הדחפים הביולוגיים והמצפון האישי, ועוד, תפיסת העולם המערבית בתחום זה היא אמנם בלי ספק עמוקה מאוד, אך אין היא התפיסה היחידה בעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הצרכים הקטנים, הצרכים הגדולים
|
|
|
|
|
|
|
אחד הביטויים לנוכחותה של ההוויה הטרנס-אינדיבידואלית שדיברנו עליה היא תפיסת הזמן בהודו הקלאסית. על פי התפיסה ההודית, הזמן נע במעגלים גדולים שעל פיהם ניתן לחלק אותו לארבעה עידנים (יוגות). עם בריאתו, מצוי העולם בסדר מושלם. בעידן השני והשלישי מתערער הסדר, ובסוף העידן הרביעי נחרב העולם וחוזר אל הרקמה היסודית שממנה יגיח - לאחר זמן מה - עולם חדש ומושלם, וחוזר חלילה. על פי תפיסת הזמן הקלאסית אנו שרויים כעת בעיצומו של העידן הרביעי, עידן הקאלי-יוגה. על פי התיאור במהאבהרטה, האפוס הגדול במסורת ההודית, תוחלת החיים של אנשי הסגולה הטובה יורדת בקאלי-יוגה, נערות צעירות מאוד (בגיל 8 או 9) נכנסות להריון, הרמאים מצליחים יותר מן הישרים, צמחי-כלאיים מתרבים, וכך גם אכילת בשר בקר ודם. מין אוראלי ומשכבי בהמה הופכים שכיחים, ילדים מערערים על סמכות הוריהם, וכך הלאה. העולם, על פי תפיסה זו, הולך ומתערער מכוח חוקיות עליונה שלא ניתן לבטל אותה. ניתן אולי להאט את קצב ההתרחשות, אבל אובדן הסדר והתערערותו מצביע לנו על העידן שבו אנו נמצאים. בעבר הרחוק היה, אפוא, טוב יותר; אמת אחרת ומזינה היתה זמינה לכל אדם, אמת מזינה. כל זאת בניגוד מוחלט לתפיסה הרווחת במערב, בה מודגשת הקִדמה. בעקבות דרווין, אנו סבורים כי העולם מתפתח, ומשתכלל, והולך קדימה, ועולם זה נעשה טוב יותר ויותר לאדם.
רבים מבינינו רואים באופן ביקורתי תרבות המצמיחה עוני כמו זה הנראה ברחובות הערים ובכפריה של הודו, ומצביעים על חולשותיה של התרבות ההודית. אכן, גם מבחינה זו מעלה המפגש בין המערב למזרח שאלות מעניינות. היעילות המערבית, אומר הנזיר מאתייה ריקאר ("הנזיר והפילוסוף"), היא תרומה גדולה להתמודדות עם צרכים קטנים. כמו רבים אחרים, יוסיף הנזיר ויטען כי הודו או טיבט שונות באופן מהותי מן המערב שאמנם מצטיין ביעילותו אך מחוסר מגע עם "הצרכים הגדולים", או אולי אפילו עם "הצורך הגדול". הטענה בנוגע לצורך הגדול היא, לדעתי, טענה רצינית. הטענה חושפת פן חשוב המשתקף אפילו כאשר חווים התיירים הישראליים את חיי היומיום בהודו, הדבר כמובן בולט יותר מבחינתם של אלה השוהים בהודו זמן רב יחסית. כאשר משתחרר התייר השראלי מן התאווה האובססיבית לספק את ה"צרכים הקטנים" שלו (שזהו סוג של ייאוש קיומי, יאמרו תיאולוגים הודים מביני דבר), אזי נוצר פנאי לגעת ולחוש רובד אחר של הקיום האנושי, רובד שיש המכנים אותו הרובד הרוחני. אלוהים של התנ"ך, אמרה לי משוררת ידועה, מתהלך בתת-היבשת ההודית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר יוחנן גרינשפון הוא מרצה ללימודי הודו, אוניברסיטה העברית. ספריו הקודמים בעברית: 'דממה וחירות ביוגה הקלאסית', 'על כוח ואי-אלימות – חייו ומשנתו של מהטמה גנדהי' ראו אור בהוצ' האוניברסיטה המשודרת.
המאמר לקוח מתוך הספר "מהודו ועד כאן: הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם". סדרת מאה שערים, הגות יהודית וביקורת התרבות, הוצאת בית ראובן מס.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
