 |
/images/archive/gallery/556/761.jpg אלחנן ניר.
 |
|
|
|
|
| הודו היא בעיני השבת של העולם. ינץ לוי משוחח עם אלחנן ניר, דתי שומר מצוות שנסע להודו לחפש זמן ומקום אחר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
ינץ לוי
19/7/2006 9:40 |
|
|
|
|
|
|
|
כיצד משפיעה הודו על המבקרים והמבקרות בה? האם יש לה השפעה תרבותית או רוחנית גם על ישראלים שלא ביקרו בה מעולם? מה כוחה של ארץ זרה, תרבות רוחנית זרה, לא-מוכרת להשפיע על המבקר בה? האם ההשפעה היא רק תוצר של התרשמות - עניין וסקרנות לנוכח הזר, האקזוטי, הלא-מובן? האם עין התייר המתבונן, החיצוני, שאינו נתון תחת מעמסת הנורמות והציפיות שנתונים בהם ההודים - האם עין מבקר שכזה יכולה להבין את הייחוד של הודו? האם הרוחניות, החופשיות, השמחה והאי-אלימות שמייחסים להודו הן דמיוניות או מציאותיות? והאם הודו יכולה להשפיע רק על מי שקושר עמה יחסים ארוכי טווח או גם על המבקר החד-פעמי?
 |
| תאר לך שלא הייתי |
האם התפיסות ההודיות שמוותרות על מבנה אישיות מוצק ויציב הן סממן למחלת נפש? יוחנן גרינשפון על המפגש הישראלי-יהודי עם הזמן, החיים והמוות ההודיים. פרק מהספר מהודו ועד כאן
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
שאלות אלה מסתתרות בין השורות של הספר "מהודו ועד כאן - הוגים ישראלים כותבים על הודו והיהדות שלהם", שיצא לאחרונה לאור, בעריכת אלחנן ניר, בהוצ' ראובן מס. ניר קיבץ לצורך האסופה יוצרים, הוגים ואנשי רוח שמספרים באיזה אופן השפיע המפגש, המתמשך או הקצר, עם התרבות ההודית על זהותם היהודית ועל דרכם הרוחנית בכלל. בין הכותבים ד"ר יוחנן גרינשפון ואורית סן-גופטה, אנשים שהיכרותם עם הודו ותרבותה היא רבת שנים, וכן כותבים נוספים שמעידים כי להיכרותם עם הודו, גם אם קצרה, היתה השפעה ניכרת על השקפותיהם. הספר כולו נולד בעקבות ביקורו האישי של ניר בהודו.
מה הביא אותך לנסוע להודו?
"הרצון התבשל בי הרבה זמן ורתח לאיטו, עד שהגיע לנקודת הרתיחה לפני שלוש שנים, ואני פשוט קמתי ונסעתי. אני זוכר ששאלתי את עצמי תוך כדי התארגנות מדוע אני באמת נוסע, מה אני מחפש, והייתה לי תשובה אחת: אני מחפש זמן ומקום אחר. הייתי אז זמן מועט אחרי שירות כחייל ביחידה מובחרת, והרגשתי כי כאן בארץ הזמן עבורי הוא מאד מהיר, תחרותי ודורס. חיפשתי זמן שנותן גם 'זמן' לעצמו; זמן מתחשב. בנוסף, חיפשתי מקום למקום, לראות אנשים שנטועים אלפי שנים במקומם ללא גלות שחרצה אותם, ללא תזוזה כל כך עמוקה שנקבעה בנפש - עד שלפעמים נדמה שכל היהודים חולים באיזו סכיזואידיות בסיסית. ושם מצאתי לפני הכל קצב אחר. תנועה שלא מאבדת בתוכה את חוסר התנועה, את ההרפיה והשחרור, אלא תנועה עם מרחב אִפשור".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כוחו של תשליל
|
|
|
 |
|
|
|
אלחנן ניר, חובש כיפה סרוגה, הוא עורך מוסף הספרות בעיתון "מקור ראשון", מתגורר בהתנחלות גבעת הדגן, משורר ומורה בישיבת 'שׂיח' שבגוש עציון. נתונים אלה לאו דווקא עונים על פרופיל הטייל הישראלי הממוצע בהודו (אחד המאמרים בספר, מאת ד"ר דריה מעוז, עוסק בנושא זה). כך או כך, הביקור שערך ניר בהודו העלה בו שאלות רבות, ערער על המוסכמות הדתיות-רוחניות שלו ובמידה רבה רענן את דרכו הרוחנית. ניר מספר: "בהודו פתאום אלוהים נהיה דבר כל כך טבעי ומתבקש עד כדי כך שהודי כלל לא יכול להבין דרך חיים נטולת אלוהים. אפילו התיירים שם פתאום מגלים עד כמה אלוהים זמין וקרוב. עד כמה מתבקש פשוט לפנות אליו, סתם ככה, ברחוב, בדרך או בבית. בנוסף, באופן כמעט מיידי אובד הקשר הגורדי הכל-כך מוכר לנו בין המצב הכלכלי והחברתי לאושר ולשמחה, ואתה רואה אדם נטול כל והוא באמת שמח, שמח בשלו, שלם עם ה 'קרמה' שלו ומחייך. יחף ורוקד. כי הודו בעצם
משכנעת שהכל הוא תודעה ושלמות נפשית ולא תכתיב חברתי וסוציולוגי, וזה המון.
"נתקלתי שם באין סוף חיפוש ומוכנות של הלב להיפתח אל עצמו ואל הלב השני, וזה גרם לי להרבה חשיבה על ההזדמנות הגדולה ועל ההזמנה של הנסיעה הזאת. הזדמנות והזמנה למפגש מחודש עם עצמנו, ובמובן הישראלי הכללי - עם היהדות שרוב הצעירים כאן כלל לא מכירים אותה ואת העומק הרב המסתתר ונעלם בה".
בחזרה בארץ הבחין ניר שהביקור בהודו לא שינה רק אותו אלא גם אחרים. הוא מספר: "מעט אחרי שחזרתי ארגנו אנשי בית חב"ד של דהרמסלה שבת מפגש בצפת. בשבת הזאת פתאום חשתי עד כמה הודו משנה לאנשים את החשיבה, את התודעה, את ארסנל הרגשות וגם את השפה. דיברתי אז הרבה עם החברים מהודו וראיתי עד כמה יש בינינו מכנה משותף, המשותף רק ל'יוצאי המזרח הרחוק', וההבנה הזאת היתה למעשה במשך הזמן הווקטור עבורי, ברצון לנסות ולגעת בתופעה ביתר עומק ורצינות".
מדוע, לדעתך, המפגש הראשוני עם התרבות ההודית כל כך מטלטל, בדרך כלל?
"התרבות ההודית פשוט מביאה אותנו למקום שהכי קרוב לתשליל שלנו, כאילו חצבנו חור אדיר והגענו אל עצמנו במקום ההפוך משלנו, והמקום הזה הוא לא רק 'פסגת' הלכלוך והרעש - כפי שכמובן עולה מיד עם המפגש הראשון עם הודו, אלא עוד הרבה דברים שאנחנו לא מרשים לעצמנו. ובעיקר מה שאנחנו לא מרשים לעצמנו וזה להיות בשקט, בהתיישבות הדעת, או אולי: להיות קרובים לעצמנו. כשאדם פוגש את השונה ממנו ודווקא השונה הזה מצליח להדהד לו באופן המדויק ביותר את הדומה והקרוב, הרי שנוצר משהו, שבמילה אחת הוא הודו".
אז איפה באמת מתרחש המפגש בין הודו ליהדות? האם הוא אפשרי?
"הודו מותירה וכמעט מכריחה את האפשרות להיות בלי פוזות ומסכות ולהתחבר לאנרגיה האישית, והאפשרות הזאת חושפת ומחזירה דברים לשורשם ולראשוניותם. בנוסף, הודו היא בעיני השבת של העולם, המקום שאין בו 'פסיעה גסה' - אותה ריצה המתוארת אצל החכמים כריצה האסורה בשבת. והנה הודו אומרת: יש שבת בעולם, יש מנוחה, בוא קבל אליך מעט את פני השבת.
"הודו גם מחזירה את המושג שרווח כל הדורות ביהדות של ה'צדיק' דרך המאסטרים והגורואים המצויים בה לא מעט. אני אכן מסכים וחש את כל הרתיעה והחשש מכך ואת התחושה שזה מאוד מסוכן ואסור להשתעבד לאף אדם רק לאלוהים, וגם בתנ"ך כתוב על "ארור הגבר אשר שם בשר מבטחו", אבל הודו פותחת את הראש לכך שיש אנשים מיוחדים, נדירים ונקיים, שיכולים לעזור ולתרום הרבה מכוחותיהם בדרך אל האלוהים.
"בנוסף, הודו מלמדת את השתיקה. אחרי שנסעתי להודו למדתי מעט את השתיקה. את הלימוד אל הקרוב ביותר דווקא מהרחוק ביותר, או ממה שנדמה כרחוק ביותר. למדתי את הכוח שביכולת לספוג, להאזין ולהקשיב למציאות ולא רק להרעיש אותה, ואני היום, כלומד וכמורה לקבלה וחסידות עוסק בדברים שאנחנו כיהודים יכולים לקבל מהודו, ויכולים להתאתגר ולהפרות את עצמנו ממנה. בעיני זו תופעת העומק הרוחנית המרתקת ביותר המתרחשת כאן מסוף שנות השמונים, ואני מקווה שגם נראה את אותותיה בחיים הציבוריים שלנו כאן".
האם הספר נועד להכות גלים בעיקר בחברה הדתית בארץ, כאומר: תראו, יש לנו מה ללמוד גם מדת זרה, מתרבות רחוקה?
"הספר לא נכתב מתוך מגמה להכות גלים בחברה זו או אחרת, אלא בחברה הישראלית כקולקטיב, והחברה הדתית שבין אם תרצה ובין אם לא - היא חלק אינהרנטי מהישראליות, גם היא חלק מכך. אלא שלחברה הדתית, בניגוד לרוב החברה שאינה כזו, יש מטא-נרטיב ועל כן המפגש עם המזרח הוא טעון".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לאחר שמשיגים את אלוהים, אין עוד צורך במילוי חובות"
|
|
|
|
|
|
|
"החברה הדתית-רבנית ברובה המוחלט שוללת או מתכחשת לנסיעה הזו וזאת מכמה סיבות. הראשונה היא כי פשוט אסור לצאת מן הארץ, הן מבחינה הלכתית והן מחשבתית. השניה, בשל העובדה כי עצם הנסיעה לשם עלולה להביא לניהיליזם ממשי ולהתפרקות. השלישית והעיקרית, היא כי מגע עם הניו אייג' והמזרח עשוי להביא להתרופפות העדינות הקדושתית ולרלטיביזם פנימי כללי. הרביעית, כי המזרח מזוהה כדוגל ב'זרימה' ואילו התורה נתפסת כדוגלת בעבודה תמידית וש'רק דגים מתים זורמים בנהר'".
"אלא שאני רואה זאת כמעבר מדור ההורים, דור ה'בייבי בּוּם' לדור הילדים, 'דור האיקס', 'דור הבומבה-מלה'. דור ההורים הדתי קיבל את עוצמותיו הדתיות דרך ימי הנאדרות של ששת הימים, השותפות למהלך ההיבריס הציוני והתחושה הקיומית של תקומה. אלא שדור הבנים, זה שהיה בינקותו על המנשאים בסבסטיה דווקא הוא נוסע כעת להודו. מדוע? כי בחלקים גדולים מתוך עצמו הוא כבר אינו חי את אותו פאתוס שחבר לעוצמה דתית, והוא רוצה את הנוכחות של החיים עם אלוקים בחייו, ללא העומס האידיאולוגי שכבר אינו שייך לו. התהליך התחיל במשולב לפני כעשור עם פריצת לימודי החסידות והקבלה לחברה הדתית, שזהו לימוד תכנים שהם יחסית אינדיבידואליסטים ללימודים הכללים הקיימים בתורת הראי"ה קוק וששלטו בכיפה בדור ההורים. נוסף לכך חוברת תופעת 'דור הגבעות' שביסודה לא נעשתה כלל בהקשר פוליטי-לאומני אלא כרצון כן ועמוק לשיבה לאינדיבידואליזם קהילתי ורוחני. והנסיעה להודו היא צלע נוספת בצורה הגיאומטרית אותה אני מתאר כאן: ניסיון לדבקות אמת בזמן שה'פוסט' שולט בכל עורקי הנפש המודעים והבלתי מודעים. והנסיעה הזאת היא אפשרות לבוא לנוכחות אלוקית חזקה ונושמת בחיים, נוכחות שהעולם הדתי הנוכחי לא מציע להרבה צעירים רגישים וקשובים".
האם אינך חושש שהרעיונות הזרים שמציעים ההינדואיזם והבודהיזם, למשל, יפגמו במונותיאיסטיות של היהדות?
"אני חושש, אלא שאני רוצה לטעון בלשון החסידות כי 'ממנו ניקח לעבוד את ה'', וזה יכול להעצים את הברית עם היהדות, שכן בעוד דתות המזרח באות לברוח מהחיים הנוכחיים אל ההתאיינות הרי שהיהדות מאמינה בחיים מתוקף התעצמותם המתמדת בנוכחות האלוהית.
"הנה ראמַקרישנה, המיסטיקן ההינדי בן המאה ה-19, אמר משפט-מכתם קצר ונוקב, שמדחיס הרבה מהחשיבה ההינדית למילים ספורות: "לאחר שמשיגים את אלוהים, אין עוד צורך במילוי חובות". אבל יהודי אם נדמה לו שהנה והשיג את אלוהים, אותו אחד שהרמב"ם כתב עליו שלא ישיגוהו משיגי הגוף, או אז הוא מתמלא בכוח אחר, חדש, נערי ומלא זרימה והעזה, למילוי חובות. פתאום הוא מגלה עד כמה מרתק לא רק להתאיין באלוהים ולהביט בו ללא הרף - אלא לבוא מכוח אותה התאיינות והבטה אל מצע קיים להתרחשות ו'להשקעה' משותפת, לבוא מתוכו לעבודת צוות אינטנסיבית וקרובה. שהרי כל המצוות היהודיות נקראו אלא מלשון צוות, כמו באות להצהיר על שותפות צוותית בפרויקט משותף, בפרויקט הנקרא 'עולם'. והפרויקט הזה הוא ראש לכל בבניית עולם מוסרי, טוב ונקי, המלא משפט וצדק, חסד ורחמים. בבניה של עולם השואף כל הזמן לאלוהים".
בכך שאתה אומר שבהודו אפשר לפנות לאלוהים גם ברחוב, בכל מקום, נשמע שאתה מתייחס לאלוהות שמופיעה ברחובות הודו (שיווה, קרישנה וכו') כשוות ערך לאלוהים של היהדות. האם זה כך?
"בעיני העבודה לשיווה ולקרישנה זוהי עבודה זרה מוחלטת. חשתי ממש קבס בכל הגוף כשראיתי את צורות הפולחן הללו, ופעם אחת בגַ'ייסַלְמֶר אפילו ברחתי מפתח אחד המקדשים הג'איינים מרוב גועל. התלמוד כבר כותב כי ההגדרה של יהודי היא של אחד שכופר בעבודה זרה, ובעיני ההגדרה הזו תקפה ועומדת. אלא שבמאה הזאת, הכסף, השליטה והרציונליזם, או במילה אחת: המטֵריה, הפכו לעבודה הזרה האמיתית. הריצה אחריהם, כמו ריצת החתול אחרי הזנב, אינה מאפשרת הפסקה ומנוחה לרגע ומבטיחה שלעולם הם יימשכו. ודווקא הודו, שהיא העבודה הזרה הקטנה, באלילות הפגאנית שלה מצליחה לפורר ולמוסס במעט את העבודה זרה הגדולה שזה המערב, את האגו, את התחושה שהתורה מתארת כ"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כלומר, יש כאן מצב של 'הפוך על הפוך' והעבודה זרה הישנה ממוססת את זו החדשה, וזה תפקיד חשוב מאוד בעיני המחייב לאחריו ובעקבותיו לבנות את ההקשר היהודי שלנו, את ה'קארמה' הקולקטיבית והאישית של כל אחד ואחד".
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
