 |
/images/archive/gallery/417/575.jpg אמתי מגד
 |
|
|
|
|
|
|
| לפעמים אנחנו מגיבים בדפוסי התנהגות שירשנו מהדינוזאורים. אמתי מגד בודק מה קורה במוח שלנו בזמן טראומה. חלק שני בסדרת המוח |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המוח שלנו חושב בתבניות. התפקיד העיקרי שלו הוא לחפש ולמצוא תבניות מוכרות מתוך המאגר שלו, המתאימות לאינפורמציה שהוא מקבל מבחוץ. את זה הוא עושה מצוין. את זה הוא עושה באופן אוטומטי וללא כל צורך בהתערבות שלנו. מה שהמוח שלנו אינו עושה באופן אוטומטי זה לחשוב ביצירתיות. לזה נדרש מאמץ מיוחד והתכוונות.
במאמר הקודם עסקתי בחשיבה התבניתית של הקורטקס שלנו. במאמר הנוכחי אתייחס לחשיבה שהיא למעשה תבניתית עוד הרבה יותר. למעשה, יותר משזו חשיבה, זו התניה, תגובה אוטומטית. והתגובה הזו מתרחשת, בעת טראומה ובהיזכרות בטראומה וגם ביום יום, באזור במוח שנקרא "האמיגדלה" שהיא חלק מהמערכת הלימבית.
 |
| סריקת מוח: חלק א' |
תתפלאו כמה דברים אפשר ללמוד על עצמנו רק מלהתבונן במבנה של האיבר הכי מורכב בגוף האדם. אמתי מגד יצא לחקור את המוח. סדרה בשלושה חלקים. חלק ראשון: למה אנחנו חושבים איך שאנחנו חושבים, ואיך זה מרחיק אותנו ממפגש אמיתי עם החיים
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
לפי מודלים מסוימים התפתח המוח שלנו בשלוש תקופות עיקריות, כשבכל תקופה השתמר החלק שנבנה והתפתח קודם לכן (והוכיח את עצמו מבחינה אבולוציונית), ועליו נוספה שכבה או חלק חדש. כך, השכבה הראשונה של המוח שלנו נקראת מוח הזוחלים. את השכבה הזו אנו חולקים עם הזוחלים, כמובן, ועם היונקים שהתפתחו מאוחר יותר. השכבה הבאה שהתפתחה היא השכבה הלימבית, או המוח היונקי הקדום. היא אינה קיימת אצל הזוחלים, אלא התווספה רק אצל היונקים הקדומים. השכבה האחרונה שהתפתחה היא הקורטקס, עליה דיברנו בפעם הקודמת, אותה אנו חולקים רק עם היונקים המפותחים יותר.
איור מתוך "מדריך למשתמש במוח" מאת ג'ון רייטי. הוצ' זמורה ביתן
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/548/925.jpg
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
בעת סכנה מנגנונים מורכבים הם מיותרים ומסוכנים
|
|
|
 |
|
|
|
באופן גס ניתן לקשר את השכבות הללו גם למה שאנו מכנים, גוף, רגש, שכל. כלומר, מוח הזוחלים אחראי רק על פעולות גופניות. המערכת הלימבית אחראית בעיקר על רגשות. ורק הקורטקס מסוגל לחשיבה וללמידה.
האמיגדלה פועלת על פי תבניות נתונות מראש. היא מגיבה במספר אופנים מותנים והיא אינה מסוגלת לרכוש ולפתח תגובות מורכבות ועשירות יותר. היא מסוגלת לבחור רק בין מספר קטן ביותר של אלטרנטיבות ה"חקוקות" בה משכבר הימים. האמיגדלה מסוגלת לבחור רק בין מה שאנו רגילים לכנות: The fight-flight-freeze response תגובת התקיפה-בריחה-קפיאה. כך, אינפורמציה חושית מתורגמת לכדי תבניות של ירי עצבי ומגיעה אל התלמוס. משם תבניות אלו רצות בשני מסלולים מקבילים. מסלול אחד מזרים את האינפורמציה אל הקורטקס ומסלול שני מזרים אותה אל האמיגדלה. הקורטקס אמור לעבד את האינפורמציה הזו ולמצוא עבורה תבניות הולמות יותר ויותר כדי לאפשר לנו תגובה עשירה ומותאמת. האמיגדלה אמורה לקלוט את האינפורמציה העצבית ולקבל מיידית החלטה מהירה, האם יש כאן סכנה ואם ישנה סכנה כיצד לפעול: לתקוף, לברוח או לקפוא במקום (כלומר, להעמיד פני מת כדי שהטורף יעזוב אותנו במנוחה). האמיגדלה, כפי שאנחנו
רואים, לוקחת חלק משמעותי ביותר בהישרדות שלנו. היא צובעת את האינפורמציה העצבית שהיא קולטת בצבעים רגשיים עזים. בצבעים של מלחמה, בצבעים של הישרדות. היא מכניסה את הגוף לכוננות אדירה ומכינה אותו לקראת הפעולה הנדרשת.
האמיגדלה פועלת הרבה יותר מהר מהקורטקס. היא חייבת. היא אחראית על ההישרדות שלנו. היא חייבת להפעיל אותנו במהירות באופן הנכון ביותר. וכמבנה שחייב לפעול ולבחור במהירות היא אינה יכולה להיות מורכבת מדי. היא חייבת להיות בנויה באופן כזה שתזהה במהירות את אופי האינפורמציה (סכנה או לא) והיא חייבת שיהיו לה רק ברירות פעולה מעטות בלבד. ברירות רבות יותר, מורכבות רבה יותר, היו מסבכות עבורה את העניינים. בעת סכנה מנגנונים מורכבים הם מיותרים ומסוכנים.
כך, אם הגיעה לאמיגדלה אינפורמציה שהיא מסווגת כמסוכנת, האמיגדלה תתחיל לפעול. מה קורה אז למסלול השני של האינפורמציה? מה קורה לאינפורמציה שהחלה להיות מעובדת בקורטקס? זו הופכת להיות בלתי רלוונטית לחלוטין לזמן מה. האורגניזם בחר בדרך פעולה. הוא משקיע את כל האנרגיה שלו בבחירה שעשה. השקעת אנרגיה בעיבוד מורכב יותר של האינפורמציה בקורטקס תהיה בזבוז של זמן ומשאבים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם האמיגדלה שלנו תמיד צודקת?
|
|
|
|
|
|
|
האם האמיגדלה שלנו תמיד צודקת? האם כשהיא מתופעלת ומפעילה את מנגנוני ההישרדות שלנו, זה תמיד בגלל סיבה מוצדקת? האם היא באמת מזהה סכנה תמיד כשיש כזו? מסתבר שממש לא!
אנחנו לא חיים בג'ונגל. חיות טרף אינן רודפות אחרינו ומקרים של סכנת חיים אמיתית הם נדירים ביותר במקומותינו. לרוב, הסכנה שאנו נפגשים בה היא סכנה פסיכולוגית. היא סכנה להישרדות ה"אני" שלנו. סכנה להישרדות מבנים חשיבתיים. אך עבור האמיגדלה סכנה היא סכנה והיא דוחפת את האורגניזם שלנו לפעולה מסיבית של הגנה בצורה של תקיפה, בריחה או קפיאה במקום.
יותר מזה, האמיגדלה "רושמת" את ההתנסות שהיא סיווגה כמסוכנת לתוך ה"תיקייה" המתאימה, ומעכשיו, בכל פעם שהיא תזהה אינפורמציה דומה, היא תסווג גם אותה כמסוכנת ותפעל בהתאם.
בנוסף לכך, האמיגדלה "רושמת" את ההתנסות המסוכנת באופן אחר לחלוטין מהאופן שבו הקורטקס רושם התנסויות, או זוכר אותן. למעשה הרישום, או הזכירה של האמיגדלה, היא מדויקת הרבה יותר. הקורטקס מעבד אינפורמציה. הוא הופך אותה למילולית. הוא הופך אותה לסיפור, לנרטיב. הוא מעביר את האינפורמציה העצבית דרך מסלולים מורכבים שבסופו של דבר מסווגים אותה לתוך תבניות המחוברות עם זיכרונות ונרטיבים אחרים. כיוון שהקורטקס צריך לנהל כמויות אדירות של אינפורמציה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לזכור במפורט כל אירוע ואירוע שעברנו. הוא "מקבץ", ניתן לומר, את האינפורמציה בתוך "תיקיות" מתאימות וזוכר את האירועים רק בקווים כלליים, ולא באופן מפורט.
האמיגדלה, לעומתו, כיוון שהיא עוסקת רק באירועים של סכנה והישרדות, זוכרת או משמרת אינפורמציה מועטה בהרבה, אבל את זאת היא עושה באופן מדויק הרבה יותר. האמיגדלה אינה מעבדת אינפורמציה בעזרת מילים. אין לה יכולת להפוך זיכרון לנרטיב. האמיגדלה זוכרת או משמרת את האירוע כפי שהוא, חי. היא זוכרת את האירוע באופן חושי, באופן עז. כל תמונה ותמונה, כל ריח, כל קול, כל תחושה גופנית שנחוותה באותו אירוע נרשמת כפי שהיא באמיגדלה.
האמיגדלה "מעוניינת" שבפעם הבאה שאנו ניתקל באירוע שיש לו אפילו מאפיין אחד דומה לאירוע המסוכן המקורי, שנגיב אליו באותו אופן שבו הגבנו בפעם הראשונה.
טראומה וההפרעה הפוסט טראומטית, מתרחשות ומשתמרות באופן הזה. לדוגמא, נערה חווה אונס על ידי גבר מזוקן ומזיע. היא חווה דפיקות לב של פחד ואימה. יתכן ואם היא מכירה את האדם ואולי אף קשורה אליו, היא חווה גם התרגשות ובלבול. הוא גוהר מעליה והנשימה שלו חמה ומהירה. כל הפרטים הללו נרשמו באמיגדלה כפי שהם, ללא שינוי וללא עיבוד. הם נרשמו גם ללא מילים. ללא נרטיב. ללא כל אפשרות לספר את האירוע. זהו זיכרון עז ונטול מילים.
כל פרט ופרט באירוע הזה יכולים להפעיל מעתה והלאה את האמיגדלה לתגובה הישרדותית. מספיק שהנערה הזו תיכנס לתוך מעלית ובמעלית הזאת יהיה גבר שריח הזיעה שלו יהיה דומה לזה של הגבר שאנס אותה והנערה תחווה את עצמה מחדש בתוך סיטואציה טראומטית. רוב הסיכויים שהיא תקפא במקומה, בדיוק כפי שקפאה בפעם הראשונה.
ויותר מכך, מעתה נרשמה גם המעלית באמיגדלה כמסוכנת. והנערה שלנו תחווה שיתוק בכל פעם שהיא תיכנס למעלית. הזיכרון העז של המעלית נרשם גם הוא באמיגדלה כעניין שיש לטפל בו באופן הישרדותי.
כשהאמיגדלה מזהה ומטפלת באינפורמציה כעניין הישרדותי היא מתחילה שרשרת של פעולות עצביות, הורמונאליות ומוטוריות. הורמונים כגון קורטיזול ואדרנלין מופרשים לתוך הדם, גלי המוח הופכים מהירים וערניים יותר, עוברים למצב ביטא, והשרירים נמתחים ונדרכים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שתו הרבה מים
|
|
|
|
|
|
|
אם היינו בג'ונגל במצב של מנוסה מחיית טרף, התגובה הזו היתה בדיוק התגובה המתאימה. ההורמונים, הדריכות במוח והמתח בשרירים היו מאפשרים לנו לנוס על נפשנו במשך שעות ולהימלט מהחיה הטורפת ביעילות. כשהיינו יוצאים מאזור הסכנה היינו נשכבים נטולי כוח במחבוא, והמוח שלנו היה מזרים לגופנו אנדו מורפין, וכך היינו נרגעים לחלוטין. למעשה, גם אם היינו נתפסים על ידי החיה המוח שלנו היה מזרים לגופנו אנדו מורפין שהיה משכך את כאבנו לחלוטין בזמן שהחיה הטורפת היתה נוגסת בגופנו.
אך אנחנו לא חיים בג'ונגל ואף חיה אינה רודפת אחרינו. הסכנה שאנו ניצבים בפניה היא סכנה פסיכולוגית. גם כשאנו עומדים בפני אונס הסכנה היא בעיקרה פסיכולוגית. כלומר, האובדן שנחווה לא יהיה של רגל, יד או של חיינו. הוא יהיה, ברוב המקרים, אובדן של אמון, שבירה של תפיסת המציאות שלנו וכדומה.
גם האמיגדלה שלנו תפריש קורטיזול ואדרנלין, תגרום למוח שלנו לעבור לגלי בטא ותביא את השרירים שלנו למצב של דריכות אדירה.
והאמיגדלה שלנו תעשה בדיוק את אותו הדבר גם כשלא תהיה שם כל סכנה כלל, אפילו לא פסיכולוגית. מספיק שהמוח שלנו יפרש את הסיטואציה כמסוכנת וכל התהליך הבלתי מתאים הזה יקרה.
יתרה מכך, רבים מאיתנו נכנסים למצבים שבהם האמיגדלה שלנו תופסת את המצב כמסוכן, כמעט כל יום. רבים מאיתנו חשים מתח שרירי עז, כוננות אדירה, מוכנות אלי קרב, דפיקות לב עזות, כשדבר באמת אינו מסכן אותנו, לא פיזית ואף לא פסיכולוגית.
שלוש שעות שלמות לוקח לרמת הקורטיזול שבדמנו לחזור לנורמה אחרי שהופרשה, בשעת סכנה מדומה. שלוש שעות שלמות שבהן אנחנו חשים חסרי שקט. אנחנו בדרמה רגשית. איננו מסוגלים לחשוב באופן בהיר. הרגשות שלנו מציפים אותנו ואיננו מסוגלים להירגע. כל הסביבה שלנו תהפוך לקורבן לדרמה שאנו נמצאים בה, עד שלבסוף נצליח להירגע (הרבה מאוד מים מסוגלים לדלל מעט את רמת הקורטיזול ולהפוך את החוויה למעט נסבלת יותר. הרשו לחבר או חברה להשקות אתכם בהרבה מים כשאתם נמצאים במצב כזה...).
כאשר מדובר בהפרעה פוסט טראומטית, כלומר כאשר הדרמה שאנחנו נכנסים אליה יושבת על מקרים של טראומה קשה מהעבר, נראה שדבר לא יוכל להועיל בעת שאנו כבר מופעלים. אך ישנן היום, לשמחתנו, טכניקות חדשניות ואפקטיביות ביותר לטיפול בטראומה (E.M.D.R, T.I.R., S.E לדוגמא). אלה טכניקות שתפקידן העיקרי הוא לעבד מחדש את הזיכרונות הטראומטיים ולהפוך אותם לזיכרונות רגילים. כלומר לזיכרונות מילוליים, שיש בהם נרטיב, שיש להם הקשר, ושהם מחוברים לרשת הזיכרונות האחרים שלנו. עצם ההפיכה של זיכרון מכזה המאופסן באמיגדלה לכזה המעובד גם דרך הקורטקס, הופך אותו למשהו שאנו יכולים להבין ולהגיב אליו באופן מותאם. הנערה שנאנסה, לדוגמא, מסוגלת, לאחר טיפול כזה, להיכנס אל המעלית, להריח זיעה של גבר ולדעת בוודאות שמה שקורה עכשיו אינו באמת מסוכן ושאין לו כל קשר או שייכות לאירוע הנורא שקרה בילדותה.
אך כאן הייתי רוצה דווקא להתייחס מעט אל אותם מקרים שבהם אנו נכנסים לדרמה רגשית, שבהם האמיגדלה שלנו מופעלת, שאינם הפעלה מחדש של טראומה קשה מהעבר. אני רוצה להתייחס כאן אל כל אותם מקרים יומיומיים שבהם המערכת הלימבית והאמיגדלה שלנו לוקחות פיקוד, ואנו נסחפים לחלוטין בתוך הרגשות שלנו ללא כל יכולת להתבונן במציאות כפי שהיא.
משהו קורה אז. משהו שיש לו דמיון להפעלה הפוסט טראומטית אך ישנו גם שוני גדול. נראה שמה שקורה אז הוא שהאמיגדלה שלנו לא נכנסת לשיתוק, כפי שקורה בעת טראומה. נראה שהאמיגדלה שלנו מפרשת אז את המצב ככזה שראוי להגיב אליו בתקיפה. נוצר בתוכנו דחף עצום להשתלח לחלוטין בזה שאנו תופסים כפוגע, כאויב. אנחנו רוצים להתקיף אותו. רגשית אנחנו אולי רוצים אפילו להרוג אותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אסור לעצור את התהליך הזה
|
|
|
|
|
|
|
אבל בינתיים, במקביל, החל גם בקורטקס תהליך עיבוד של האינפורמציה. והקורטקס שלנו מבין, כנראה, די טוב, שאנחנו לא באמת מותקפים, שאין באמת סכנה. הקורטקס שלנו, מעוז החינוך והתרבות שלנו, מבין גם שזה כלל אינו נימוסי ויאה לנו להשתלח בצורה שכזו במישהו שלא באמת סיכן אותנו. יתכן שהוא אף אהוב ליבנו.
ואנחנו עוצרים את התגובה "הלימבית" שלנו, מחניקים אותה, למרות שהדחף בתוכנו כבר גאה ואינו באמת רוצה להפסיק. וכשאנו עוצרים כך, בגסות, את התגובה "הלימבית" שלנו אנו עוצרים אז את הזרימה הטבעית של האנרגיה בתוכנו, מה שבהחלט עלול לעלות לנו בחסימות מחסימות שונות המתבטאות בשלל תסמינים, מכאבי ראש, לחץ דם גבוה, כאבי שרירים דרך כל קשת התופעות הפסיכוסומטיות ועד אפילו לסרטן.
אסור לנו, כך מסתבר, לעצור את התהליך הזה, לאחר שכבר החל. זה פשוט לא בריא.
מסתבר שהדרך היחידה לטפל במצב עניינים זה לאחר שכבר החל, הוא לאפשר לעצמנו לבטא את רגשותינו עד הסוף, לחלוטין, אך באופן מוגן. נצטרך, כנראה, לעשות זאת תוך שימוש בדמיון שלנו (נדמיין שאנו חונקים את בן זוגנו, לדוגמא...) או בעזרים כמו אומנות, שחייה, ריצה, שק חבטות וכדומה.
כנראה שרק אם נאפשר לתהליך הזה שכבר החל להסתיים לחלוטין, לפחות באופן מסוים, המערכת שלנו תירגע ואנו נוכל אז להתבונן במצב באופן קצת יותר מרוחק, לנתח אותו, להבין אותו, ולהגיב בהתאם.
כשנהיה רגועים לגמרי, נוכל אולי לחקור וללמוד את הדפוסים האוטומטיים שהביאו אותנו לתפוס את הסיטואציה ככל-כך מאיימת כדי שבפעם הבאה נוכל לפרשה באופן נכון יותר מלכתחילה.
בשני המאמרים האחרונים ראינו שני אופנים בהם המוח שלנו מפעיל אותנו באופן אוטומטי לחלוטין. רמזתי בהם גם על אפשרויות אחרות עבור המוח שלנו. אפשרויות שאנו חייבים לבחור בהן כדי שיתרחשו. הן לעולם אינן מתרחשות בפני עצמן. על האפשרויות הללו, במאמר הבא.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומלאכים''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
