|
|
|
עד כה: 29 תגובות, ב- 11 דיונים.
|
|
|
הוסף תגובה
|
|
 |
11.
איילת
י,
12/07/06 14:23
| לאור התגובות שלך כאן נראה לי כי יש להגדיר את המונח טראומה.
את מושכת אותו לכוונים לא מקובלים, ולכן אף אם יתכן שכל דבריך צודקים, צריך להסכים לגבי המושג.
מעבר לכך, דעתי האישית היא שלמרות הכל יש לנו אינסטינקטים. אם תרדי מספיק לבסיס תוכלי להגיע לתגובות המולדות שאלו עומדות בבסיס ההרצאה של אמיתי.
(אגב, הספר של רייטי לא רע בכלל. קצת חבל שנותנים את הקרדיט לאיור, אבל מתעלמים מחלקים נכבדים מאד מאד מהטקסט שמגיעים ישר משם).
הגב לתגובה זו
|
|
|
נכון, צריך להסכים לגבי המושג טראומה.
איילת,
ל-י',
14/07/06 05:27
| אני לא יודעת למה אתה אומר ''כיוונים לא מקובלים'', אבל אני, נטייתי תמיד תמשוך לכיוונים וליישומים הפסיכולוגיים-רוחניים של כל מושג. הפיזיולגיה בלבד לא מעניינת אותי, אלא רק כנדבך נוסף להסבר.
ברור שיש לנו אינסטינקטים, אבל אם תתבונן בילדים ממש קטנים, שהגיוני שיגיבו אותו דבר למצב מאיים (פיזי או פסיכולוגי) אם זה היה תלוי רק באינסטינקטים מולדים, מגיבים אליו אחרת לגמרי.
הילדון שכבר הספיק לחוות טראומה שגם נצרבה בו פיזיולגית (כבר נפגמו בטחונה ושלמותה של תחושת ה''אני'' שלו וקיבלו גם ביטוי פיזי במוח), יתחיל להשתולל. כבר יש לו אגו רעוע, פגוע. חולה, כבר מתוכנת עם באגים בכל המערכות, כולל הפיזיולוגית.
מכאן תבין גם איך אני מגדירה טראומה.
ילדון אחר שזכה לפתח תחושת ''אני'' בחופש יחסי ובלי אינתיפאדה של הוריו וסביבתו, כל המערכת אצלו של אמיגדלה-שמיגדלה-קורטקס-שמורטקס תישאר שלווה גם לנוכח ''איומים'' מבחוץ.
ילד כזה אולי יברח באימה אינסטנקטיבית מולדת כשירדוף אחריו כלב רצחני, אבל לא תראה אותו נעלב ומתפרק או תוקף או נסגר מכל קללה של חבר.
הגב לתגובה זו
|
|
|
10.
תפיסת המציאות
אריה,
מבשרת,
11/07/06 09:49
| עדיין רב הנסתר מהגלוי בכל הקשור למוח. אנחנו לא יודעים את מבנה המוח על בוריו ובוודאי לא יודעים את התהליכים המתרחשים בו.
לפיכך - בכל שיטה מדעית אחרת - אם מישהו היה בונה תיאוריה על ידע כל כך מועט - היו זורקים אותו מכל המדרגות ומייד.
קשה לחיות עם חוסר ידע - אבל אפשר להמשיך וללמוד במקום לשער השערות שאין מבוססות.
הגב לתגובה זו
|
|
|
קרא את ספרו של רייטי
י,
12/07/06 14:28
| המוזכר במאמר (כמקור לאיור) וממנו הובא רב הידע במאמר (עם תוספות של אמיתי).
הוא די מסכם את מה שהמחקר המדעי היום אומר על המח, וזה לא מעט.
הגב לתגובה זו
|
|
|
9.
זה כן יכול ליהיות איילת
עגל,
11/07/06 09:48
| מסיבה פשוטה,חקיינות
החקיינות עצמה איננה, על פי הבנתי
חייבת ליהיות הטריגר של טראומה בעברו של ילד,או בוגר.
כאשר אדם מחקה את האחר
זה אומר שהוא מזדהה עם הטראומה של האחר?או שפשוט הוא מחליט לבדוק את הגבולות של אותה טראומה עם כל הכלים והשכלולים שהוא יכול רק להמציא?
וכל השכלולים וההמצאות של אותה חקיינות
היא תוצאה של טראומה של החקיין?
הרי ידוע שילידם מחקים את ההורים,חברים אחים,בסביבבתם הקרובה זה אינו בהכלל מעיד על טראומה.
אם בילדותי לא פונקתי כמו אחד שכן פןנק בין אם זה ע''י קבלת אהבה,יחס,או מוצרים לא אומר שאיני יכול לחקות את התנהגותו של זה שכן פונק.
מה דעתך?
הגב לתגובה זו
|
|
|
לעגל:
איילת,
11/07/06 12:26
| אם לחיקוי לא יהיה בסיס טראומטי אישי, הוא יהיה חיקוי חלש, בלי ''בשר'', בלי סבל פנימי, בלי שיתוק, בלי בלבול, בלי כעס חסר שליטה שהופך אותך פסיכי לכמה שעות טובות. בלי דפיקות לב מואצות וסימני חרדה. איך אפשר לחקות דפיקות לב מואצות ותחושת סכנה על שלמות קיומך הפסיכולוגי?
אני בכלל לא מאמינה שיש חיקוי ''פרווה'' כזה בלי סיבה נפשית עמוקה.
אבל אתה צודק בזה, שסביר להניח שילד שגדל בסביבה שבה רוב הסובבים אותו לוקים בתפישת מציאות מעוותת, ובאווירה של התנפלויות אוטומטיות חסרות שליטה על קורבנות מקריים והתנהגות הישרדותית ראשונית, ילד כזה יספוג את תבנית ההתנהגות היחידה שהוא
מכיר.
אבל יחד עם זאת הוא יספוג גם את הטראומה והכאב של האנשים האלה, את הבלבול וחוסר האונים שלהם, כי בחיקוי שאתה מדבר עליו, חיקוי לא מודע של תבניות התנהגות, אתה סופג את הכל בעסקת חבילה אחת.
וסביר להניח עוד יותר, שילד שגדל במשפחה וסביבה הסובלות מתבנית התנהגות התנפלותית לוחמנית אוטומטית בלתי נשלטת, לא יחסרו לו טראומות מקוריות משל עצמו, כי ברור שהתינוק-הילד יהיה בעצמו קורבן לאלימות פיזית ומילולית, להאשמות שווא, להשלכות ומה לא.
לדעתי חיקוי חיצוני של התנהגות של מישהו אחר לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן.
וגם, הבחירה (בעיקר הלא מודעת) את מי לחקות ואת מי לא אינה מקרית, יש לה סיבות פנימיות התואמות במשהו את סיבותיו של מושא החיקוי.
הגב לתגובה זו
|
|
|
8.
שאלה לאמתי
מיכאל אנטליס,
חיפה,
11/07/06 03:14
| האם לדעתך זה אפשרי להגיע בעזרת החשיבה המודעת לשפה משוטפת עם המוח הקדום?
ז''א האם אפשרי איכשהו לשנות ישירות את האמונות שבמוח האינסטינקטיבי בעזרת המוח החושב?
הרי אם אתה מורכב משלושת המוחות שפועלים תמיד בו זמנית, לא תוכל להפוך ל''אתה'' של רק אחד מהם....
הגב לתגובה זו
|
|
|
מיכאל היקר
אמתי מגד,
12/07/06 09:17
| שאלה מעניינת מאוד. אני באמת לא יודע את התשובה. מה שנדמה לי שאני כן מתחיל לדעת זה את זה: פרויד האמין שכל מה שהיה ''איד'' צריך להפוך ל''אגו'' ושכל מה שהיה לא מודע צריך להפוך למודע. יונג לעומתו, וגם מילטון אריקסון ועוד רבים וטובים, חשבו וניסו דרך אחרת. במקום להפוך את הלא מודע למודע, הם ניסו להתחבר אל הלא מודע, להעריך אותו, ללמוד ממנו. במקום להתיחס אליו כאל משהו נחות, הם התיחסו אליו כאל סוג אחר של אינטילגנציה שצריך ללמוד ממנה.
זה הוביל לכל מיני סוגים של מסעות בתודעה ושיטוטים בתוך הלא מודע שלנו המאוכלס בכל מיני דימויים, סמלים וארכיטיפים. זה מסע מרתק.
יתכן שהמסע הזה מתרחש, לפחות במידת מה, בתוך מה שקרוי המערכת הלימבית. אולי, אינני בטוח. יתכן וסריקות מוח יגלו לנו את זה בעתיד.
אבל לגבי מוח הזוחלים. זאת כבר שאלה אחרת. כיצד מתקשרים אליו? דרך מה? האם זה דרך התחושות הגופניות שלנו? איך יוצאים למסע לתוך המקומות הללו? לעיתים אנשים שלוקחים סמי הזיה מתארים חוויות של מפגש עם החומר שהגוף עשוי ממנו. מין התנסויות בחומר כשלעצמו, עדיין ללא כל סמלים, דימויים ובטח לא מילים. האם זו התקשרות עם מוח הזוחלים? אולי.
להתראות ותודה
אמתי
הגב לתגובה זו
|
|
|
7.
זידאן היה צריך לקרוא
עופר,
העולם,
11/07/06 00:51
| אוליי הוא היה מניף את הגביע המוזהב.
''מסתבר שהדרך היחידה לטפל במצב עניינים זה לאחר שכבר החל, הוא לאפשר לעצמנו לבטא את רגשותינו עד הסוף, ''
הוא עשה זאת אבל נענש
הגב לתגובה זו
|
|
|
6.
אמתי היקר
איילת,
10/07/06 11:30
| אינני בטוחה שישנם בכלל מקרים שבהם אנו נכנסים לדרמה רגשית שאינה הפעלה מחודשת של טראומה קשה מהעבר. בטח לא דרמה רגשית שלוקח לה שלוש שעות לפחות לשכוך.
הגב לתגובה זו
|
|
|
טראומה
אמתי מגד,
10/07/06 16:04
| שאלה מצוינת. אינני יודע בוודאות את התשובה. מה שאני כן יכול לומר זה שיש סכנה, בעיני, בלחשוב שכל הרגשות העזים שלנו נובעים מטראומות בעבר. זה יכול להוביל לקצת, או הרבה, הסרת אחריות מעצמנו, יענו ''אנחנו בעייתיים כי דפקו אותנו בעבר''.
ניקח לדוגמא מישהו שההורים שלו פינקו אותו מאוד ולא שמו לו שום גבול. בכל פעם שהוא רצה משהו, כל שעליו היה לעשות זה להרים את הקול, לעשות איזו סצינה, ומייד ההורים היו מתקפלים. ילד כזה יכול להתרגל לעניין וללמוד להפעיל את הסביבה שלו, גם כמבוגר, בעזרת מניפולציות ודרמות רגשיות. הוא יכול ממש להיכנס לדרמה כזו לשלוש שעות, למרות שמעולם לא הייתה שם טראומה.
מה את אומרת? יכול להיות?
להתראות
אמתי
הגב לתגובה זו
|
|
|
לאמתי: אני אומרת, לא יכול להיות.
איילת,
11/07/06 05:03
| אחת הטראומות הקשות לילד היא פינוק יתר וחוסר שימת גבולות. הילד ''צף'' בחלל לא ממוסגר וידיו ורגליו הנעות באוויר אף פעם לא פוגשות משהו מוצק לגעת בו, איזה קיר, איזו רצפה (או בקיצור, מבוגר חזק ויציב ולהישען עליו, שיראה את הדרך, מישהו עם ביטחון עצמי שיעזור לו להרגיש את גבולותיו).
אתה יודע כמה זה מפחיד ומעוות את הנפש של הילד, למצוא בעצמו את נתיבו ביער חשוך, בלי הדרכה וטרם שהוא בשל נפשית לכך וטרם שיש לו כלים לכך? אתה יודע כמה מסרס פינוק יתר? כמה לא מכין לחיים האמיתיים?
הילד שמרים הפקת דרמה שלמה, אף על פי שיש לנו נטייה לחשוב ולשפוט באופן שטחי משהו, שהוא חזק נורא כרגע, מפעיל כוח, נמצא בשליטה, ערמומי, אינטרסנט ושולט במה שקורה, למעשה נמצא בתוך זעזוע נפשי גדול, תחושת אימה ועוד רגשות קשים. הוא במצב הישרדותי.
מה שאני מנסה להגיד הוא שגם חוסר גבולות זה טראומה, והמפגש אחר כך עם העולם האמיתי בחוץ, שם אתה יכול לעשות דרמות לקירות ואף אחד לא יתייחס, הוא טראומטי שבעתיים.
ועוד אני אומרת שהשלב של ההכרה ב''דפקו אותי בעבר'' לאו דווקא מביא להסרת אחריות מעצמנו, אלא שלב אבל ותובנות קשות הכרחי בדרך ללקיחת אחריות. עדיף על משפט ההכחשה הידוע ''היתה לי ילדות מדהימה, הכל היה בסדר''.
צריך שתהיה בנו סבלנות לתהליכי מודעות והתפתחות של אחרים. אל לנו לשפוט אותם ולהעניק להם תוויות שטחיות מתוך פחד רגעי, אלא לראות בחוכמה מאיפה באים הדברים.
בנאדם שלא לוקח אחריות על עצמו ועל מעשיו, כנראה שאינו מסוגל לכך עדיין, וזאת מסכנות גדולה בפני עצמה.
(אני לא אומרת שמבוגר שבא אלי עם דרמה מפוארת עתירת מניפולציות, תפאורה ופירוטכניקה, לא מקבל ממני בעיטה בתחת במהירות שיא, אבל אני גם מבינה אותו, ולא כועסת :) )
הגב לתגובה זו
|
|
|
איילת היקרה
אמתי מגד,
12/07/06 09:09
| כן, אני בהחלט מסכים איתך. אבל גם מסכים עם הפסקה האחרונה שלך שלפעמים מה שהמטופל שלנו הכי צריך זה בעיטה בתחת.
הגב לתגובה זו
|
|
|
שיערתי שתסכים איתי בעניין זה :)
ל"ת
איילת,
12/07/06 09:56
| |
|
וגם לא יכול להיות
איילת,
11/07/06 07:10
| שאדם יגיב בקריסת מערכות רגשית ופיזית מול גירוי ספציפי, מבלי שתהיה לו טראומת עבר בדיוק בנקודה הספציפית הזאת. אחרת הוא לא היה מתרגש כל כך ולא שולט בעצמו. הוא פשוט היה מגיב ביעילות מיומנת או עובר הלאה באדישות.
זה אל''ף-בי''ת של הבנת הנפש, ואל''ף-בי''ת של הבנה רוחנית.
הגב לתגובה זו
|
|
|
תשובה יפה מאוד
ל"ת
במבה,
11/07/06 02:48
| |
|
5.
כתבה מעולה
הדס,
תל אביב,
10/07/06 10:55
| מעניינת ופשוטה לקריאה גם למי שאינו בקיא במושגים הרפואיים
כן יירבו!
הגב לתגובה זו
|
|
|
4.
נכון בול
מרד אלור,
10/07/06 08:36
| כשאני כותב איזה תגובה ומישהו כותב לי ביקורת עליה, האמיגדלה שלי מיד נכנסת לאטרף ואני מרגיש שהחיים שלי עצמם מאויימים. אז אני תוקף בכל הכוח בלי לחשוב. ככה זה: סוג של זוחל פרימיטיבי אני.
הגב לתגובה זו
|
|
|
3.
בדיוק גיסי העלה לי הסעיף והכתבה מתלבשת לי בול!!!
שי שלום,
מרכז,
10/07/06 03:37
| |
|
2.
הקישור למאמר הקודם לא עובד. מישהו יכול לרשום אותו פה?
ל"ת
Rמדילו,
מרכז,
10/07/06 02:37
| |
|
1.
וואו. מעניין מאוד.
כ.,
09/07/06 23:01
| האם אפשר לא לעצור את התגובה הלימבית אבל גם לא לממש אותה? כלומר להיות עדים לעלייתה בתוך הגוף אבל להישאר מתבוננים לא מעורבים ולתת לה לכלות את חייה בלי להיגרר אחריה? כי זה לדעתי המצב האידיאלי. השאלה היא האם יש מישהו שהוא ''אנחנו'' שהוא מחוץ לתגובה הזאת ויכול להתבונן בה מבחוץ?
הגב לתגובה זו
|
|
|
לצפות בתגובה הלימבית
אמתי מגד,
10/07/06 15:57
| כ, תודה רבה על התגובה המדויקת. כן, זה העניין! לאפשר לתגובה לעלות, כיוון שאנחנו לא רוצים להדחיק, אבל ללא שום הזדהות. אז משהו באמת יכול לצמוח. למעשה זהו באמת קו דק מאוד שאנחנו צריכים ללכת עליו בטיפול ברגשות עזים וקשים. בעצם, בכל סוג של רגשות. האם אנחנו יכולים לאפשר לתגובה הרגשית לעלות בתוכנו לגמרי, ללא שום עצירה, ללא שום צנזורה, אבל ללא הזדהות ואפילו ללא תגובה חיצונית?בעצם אנחנו מתבקשים כאן להכיל בתוכנו את התגובה שלנו, להרגיש אותה בתוכנו בכל עוצמתה, מבלי לתת לה ביטוי חיצוני. ואם אנחנו מצליחים לעשות כך, נוצר בתוכנו מתח עצום בתחילה. מתח שבתחילה איננו יודעים כלל מה לעשות איתו. זה נראה לנו בלתי אפשרי להכיל את כמות המתח הזאת. כל מה שהרגשות רוצים לעשות זה לצאת החוצה באיזו השתלחות. אבל אם אנחנו מתמידים בזה אנחנו מגדלים בתוכנו משהו עצום. אנחנו מגדלים בתוכנו הוויה.
אחת הדרכים להתחיל ללמוד לעשות זאת זה לחלק את תשומת הלב שלנו בו זמנית גם לרגשות, ויחד עימם גם למחשבות, גם לתחושות, גם לנשימה, גם לכפות הרגליים וכדומה. חלוקת תשומת הלב באופן הזה מאפשרת את אי ההזדהות הזאת עם מה שעולה, אבל ללא ההדחקה.
על חלוקת תשומת הלב אכתוב עוד במאמאר הבא.
הגב לתגובה זו
|
|
|
אמיתי תודה רבה
כ.,
10/07/06 16:25
| אני חושב שאתה צודק וגם מניסיוני זה מאוד עוזר אם מצליחים להתבונן מהצד ללא היקשרות למה שעולה.
אבל... באמת מעניין אותי מי הוא זה ש''מביט מהצד'' על כל התהליכים האלו? אני באמת לא יודע מי או מה זה יכול להיות. הנשמה? ההכרה הריקה? כי מה שאני רוצב לומר זה שנראה לי שרגשות שעולות בנו הם גם חלק מהנשמה, אז האם יש כאן שני חלקים של הנשמה שאחד פועל והשני מביט? או האם הנשמה שלנו היא מודעות בלבד ולא פעולה? מה אתה אומר?
הגב לתגובה זו
|
|
|
מותר להתערב ?
במבה,
11/07/06 03:29
| זו שאלה מעניינת מאוד.
אני מתכוון שהשאלה עצמה מעניינת. לא התשובה.
אם לדייק, זה לא שהתשובה לא מעניינת, אבל היא לא מעניינת כמו השאלה והסיבה להעלאת השאלה.
האם אתה יכול לזכור מתי היא עלתה לראשונה ? מי בכלל העלה בפניך את הבעיה ?
אני חושב שמי שהעלה את השאלה לראשונה, רצה להדגיש נקודה שהתפספסה לגמרי, והשאלה הזו, במקום להדגיש את הנקודה הרצויה, הפכה למלכודת מעגלית שבתוכה השואל מאבד את זהותו העצמית ומתכחש לעצמיותו.
אם מותר לשאול, למה חשוב לך לענות על השאלה הזו במילה, בהגדרה ?
אם התשובה תהיה מאיר או אברם או כ', האם זו תהיה תשובה מספקת ?
ואם אמיתי יאמר שזו הנשמה ? תאמין לו ?
זה בכלל אומר משהו שיש לו משמעות להצהיר שהנשמה היא שמתבוננת ?
האם זה יהיה מספק ? ואיזה צורך זה יספק ?
ואם מישהו יאמר לך שזו ההכרה הריקה שמתבוננת ?
יש למילים הללו משמעות בכלל ?
כשאתה רואה טלויזיה, כשאתה מתבונן במכונית, האם אתה שואל את עצמך מיהו המתבונן ? האם זו בכלל בעיה עבורך ?
ומי שמתבונן ברגשות ובמחשבות שלו, האם הוא שונה ממי שמתבונן במכונית או בטלויזיה ?
למה במקרה הראשון זו בכלל אינה בעיה, ובמקרה השני זו הופכת להיות שאלה הרת גורל שמבזבזים עליה טונות של אנרגיה, ואשר מובילה לתשובות שכלתניות מוטעות כמו ''הכרה ריקה'', ''נשמה'', ''אין אני'' שכולן בתחום הניחוש ההשערה או חיקוי של שמועה מיד שניה, אבל לא אמת ?
אם מבינים שאפשר לראות סרט, להבין אותו, ללמוד ממנו, בלי שהשאלה ''מי רואה את הסרט'' תעלה בכלל, מפני שהיא שאלה מיותרת, אז אפשר להבין שהשאלה הזו, בדרך שאתה שאלת אותה, היא מיותרת, ושלענות עליה באמצעות הגדרה ומתן שם, זה דבר חסר משמעות.
מתוך ההתבוננות עצמה לעומת זאת, תוכל לענות על השאלה הזו תשובה אמיתית. אמת שאינה חיקוי של משהו שמישהו אחר אמר או המציא.
הגב לתגובה זו
|
|
|
ההגדרה באמת לא חשובה
כ.,
11/07/06 22:16
| זה לא משנה אם נאמר שזה ''נשמה'' או ''אני'' או ''שיקגו''. מעניינת אותי הדעה של אמיתי.
ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר ''מתוך התבוננות תוכל לענות על השאלה הזאת תשובה אמיתית''? זה יתגלה לי מתוך ההתבוננות כמסקנה? כחוויה כלשהי? למה אתה מתכוון כשאתה משתמש במילה אמת?
הגב לתגובה זו
|
|
|
ממתי אמתי חסידו של גורג'יף?
מיכאל אנטליס,
חיפה,
12/07/06 20:11
| מטרתו של גורג'ף היתה להפוך על-אדם בן אל מוות, ז''א בשפתו של גורג'ף- למכונה הכיי משוכללת ועדינה אבל לא להחריב אותה.
מה שנרקא higher self
כאשר self הוא האישיות,הזהות,המכונה...
הגב לתגובה זו
|
|
|
אמתי תודה רבה!
ל"ת
כ.,
12/07/06 11:15
| |
|
יפה!
ל"ת
איילת,
12/07/06 09:56
| |
|
האם לנשמה יש רגשות?
אמתי מגד,
12/07/06 09:06
| האופן שבו אני מבין את העניין הוא כזה: הרגשות שאנחנו חווים, כמעט כל הזמן, הם רגשות מכאניים לחלוטין. כל קשר בינם לבין משהו גבוה יותר הוא מקרי.
אפשר לתאר זאת כך: הנשמה שלנו בנתה את האורגניזם המפואר הזה שהוא אנחנו. ואז נטשה אותו. כן, הנשמה כבר לא נמצאת כאן. היא עזבה. ומה שנותר זה מכונה. מכונה משוכללת ומשומנת, אבל מכונה. והרגשות שאנו חווים הם רגשות מכאניים שהמכונה הזאת מציירת. הם אוטומטייים. הם מותנים. בדיוק כמו שהמחשבות וההתגויות שלנו מותנים ואוטומטיים.
האם יש אפשרות לחוות גם רגשות אחרים? רגשות הבאים ממקור גבוה יותר? אני חושב ויודע שכן. אבל זה דורש מאמץ אדיר מצידנו. אנחנו בעצם צריכים להילחם בנטייה המכאנית שלנו ובד בבד להתחבר מחדש עם מקור הנשמה שלנו, או איך שנקרא לזה. מתוך החיבור הזה חודרים לתוך המכונה שלנו רגשות מעודנים יותר, העשויים מחומרים הרבה פחות גסים. החומרים הללו מחלחלים לתוך האורגניזם שלנו ועושים בתוכנו טרנספורמציה.
תודה ולהתראות
אמתי
הגב לתגובה זו
|
|
|
|
|
|
|
|
