 |
/images/archive/gallery/417/575.jpg אמתי מגד
 |
|
|
|
|
|
|
| תתפלאו כמה דברים אפשר ללמוד על עצמנו רק מלהתבונן במבנה של האיבר הכי מורכב בגוף האדם. אמתי מגד יצא לחקור את המוח. סדרה בשלושה חלקים. חלק ראשון: למה אנחנו חושבים איך שאנחנו חושבים, ואיך זה מרחיק אותנו ממפגש אמיתי עם החיים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשלושת המאמרים הבאים אני רוצה לנסות ולפרוש ידע עדכני שיש לנו על המוח האנושי ולנסות ולראות כיצד הידע הזה יכול לשרת אותנו בתהליך ההתפתחות והצמיחה שלנו. אנחנו יודעים מעט מאוד על המוח. יש לנו, אמנם, כמויות אדירות של אינפורמציה מחקרית שנאספה בעשרות השנים האחרונות על מבנה המוח ופעולתו, אך זו אינפורמציה העשויה טלאים טלאים. כיצד באמת עובד המוח, עדיין איננו יכולים להגיד. לכן, לרוב מה שייכתב כאן יש
אופי ספקולטיבי. במאמר הראשון אנסה לתאר את אופן החשיבה הרגיל שלנו ואנסה להראות כיצד ניתן לראות את התבניתיות הזאת במבנה המוח ובאופן בו הוא מעבד מידע. במאמר השני אנסה לתאר את האופן שבו טראומה מתאפסנת במוח, את האופנים שניתן לשחרר אותה ואיך ניתן לראות את כל זה במבנה המוח. שני המאמרים הללו, למרות שיהיו בהם גם ספקולציות, מתבססים ברובם על מחקרים וידע מוכח (רבות לקחתי מספרו המעולה של ג'ף הוקינס " על האינטליגנציה" וממחקריו של חוקר הטראומה ואן דר קולק. המאמר האחרון הולך להיות הפרוע מכולם. אני ארשה לעצמי להשתולל בו חופשי ולהעלות תיאוריה דמיונית על האפשרויות המדהימות שיתכן ונמצא במחקר המוח העתידי בשנים הבאות. מקווה שיהיה מעניין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חושבים בתבניות
|
|
|
 |
|
|
|
המוח שלנו הוא קודם כל מכשיר לעיבוד אינפורמציה. ככזה, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות עם האינפורמציה שמגיעה אליו הוא לקבוע לאיזה חלק בתוכו כדאי לשלוח אותה לשם עיבוד מתאים.
רוב האינפורמציה החושית שלנו מגיעה קודם כל אל בלוטת התלמוס, בלוטה הממוקמת בחלקו האחורי של המוח שלנו. משם זורמת האינפורמציה לשני כיוונים שונים. היא זורמת אל האמיגדלה והיא זורמת אל הנאוקורטקס, או בקצרה, קורטקס. כל חלק כזה במוח יעבד את האינפורמציה באופן שונה לחלוטין, והמוח שלנו יצטרך לבחור, ברגע מסוים, איזה אופן טיפול הוא יעדיף.
אנחנו יודעים על האמיגדלה שהיא זו שמטפלת באינפורמציה הקשורה להישרדות. כשהאמיגדלה מזהה אינפורמציה שיתכן שמאיימת על האורגניזם אנו חשים פחד ומונעים לפעול בדרכים שונות כדי להגן על עצמנו. את המנגנון הזה אתאר ביתר פירוט במאמר הבא על טראומה.
בו זמנית האינפורמציה זורמת גם לכיוון הקורטקס. זו קליפת המוח. אנחנו יודעים על הקורטקס שהוא מבנה חדש יחסית, המשותף רק לנו וליונקים. אנחנו יודעים עליו גם שאצלנו, בני האדם, הוא התפתח באופן מדהים, שהוא תופס חלק ניכר במוח שלנו, ושהוא אחראי על רבות מהבחירות שלנו. אנחנו יודעים גם שבניגוד לאמיגדלה, המטפלת במצבי סכנה, לקורטקס יש יחסית הרבה זמן כדי לעבד אינפורמציה ולבחון אותה מכל צידיה.
היום אנחנו רוצים לעקוב אחרי האינפורמציה שזורמת אל הקורטקס ולראות כיצד היא עוברת שם עיבוד. ההסבר שאתן כאן הוא כללי בלבד ומספק את עקרונות הפעולה. דיוק איננו אפשרי בגלל קוצר היריעה.
הדבר הראשון שאנחנו צריכים להבין לגבי אינפורמציה במוח הוא שהיא עוברת רק בפולסים חשמליים או כימיים. זוכרים את שיעורי האופטיקה שלמדנו בתיכון? למדנו שם שהאור נופל על עדשת העין הפוך ושבמוח מתקבלת תמונה הפוכה של המראה בחוץ, תמונה שהמוח צריך לתרגם מחדש. אני זוכר שהאופן שבו תיארתי לעצמי את זה היה שיש לנו מעין מסך בתוך המוח שעליו מוקרנת הפוך התמונה מבחוץ. אך במוח אין מסך. לא יכול להיות בו. המוח הוא מקום אפל ושקט. אף טיפה של אור או קול אינה יכולה לחדור אליו. מה כן חודר אליו? רק פולסים עצביים. זה הכל. עבור המוח אין זה כלל משנה אם התמונה חדרה אליו ישר או הפוך. עבורו הכל הוא אוסף של פולסים עצביים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו מטווח של עשרה חיילים
|
|
|
|
|
|
|
כך, אינפורמציה ויזואלית, לדוגמא, נוחתת על רשתית העין, מועברת אל התלמוס ומשם עוברת אל האזורים בקורטקס המעבדים אינפורמציה חזותית. רשתית העין שלנו מכילה 120 מיליון קנים ושישה מיליון מדוכים. המדוכים השונים אחראיים על קליטת הצבעים. הקנים אחראיים, כל אחד, על קליטת מינים שונים של צורות. כלומר, התמונה מגיע אלינו מחולקת ל-126 מיליון חלקיקי אינפורמציה (חלקיקי צורות וצבעים). וחלקיקי האינפורמציה הזו זורמים במוח לא כצורות וצבעים אלא כתבניות של ירי עצבי.
מהרשתית נורים פולסים של ירי עצבי אל התלמוס ומשם אל הקורטקס. הם נורים בתבניות. חישבו על משהו כמו מטווח שבו כיתה של עשרה חיילים יורה בו זמנית כדורים אל מטרות ויוצרת במטרות הללו צורות ודגמים. תארו לעצמכם שכיתת החיילים הזו צריכה לירות סדרות כאלה של מטחים האחד אחרי השני. על המוח לזהות את דגמי הירי הללו. לזהות אותם, כלומר לזהות בהם תבניות. התבניות שהוא מזהה הן גם מרחביות ויש בהן גם אלמנט של זמן. כלומר, תבנית בעלת משמעות (כגון זיהוי פנים של מישהו) היא תבנית הנוצרת ממספר מטחים של ירי עצבי האחד אחרי השני. אחרי מספר מטחים כאלו, כל אחד שונה במעט מהשני, יכול המוח לזהות תבנית. המטחים שונים במעט האחד מהשני כיוון שבכל רגע ורגע הראש והאישון שלנו זזים במהירות ורואים את התמונה מזוויות שונות שלה. המוח, אם כן, אינו רואה פנים. הוא אינו חש ידית של דלת. המוח מזהה תבנית מרחבית וזמנית של ירי עצבי שמשמעותה עבורו היא פנים או ידית של דלת.
עתה הבא ונתאר לעצמנו סולם עם שישה שלבים שניתן לעלות ולרדת בו. אינפורמציה, כלומר מטחי יריות עצביים, עולה במעלה הסולם, ואינפורמציה אחרת יורדת בו. האינפורמציה שעולה במעלה הסולם עולה מחולקת למיליוני חלקיקים. האינפורמציה שיורדת יורדת בתבניות מסודרות ובעלות משמעות מוכרת למוח. כלומר, בעת שאינפורמציה מתחילה לעלות במעלה הסולם, ראש הסולם מתחיל לעשות ניחושים לגבי מהותה ומשמעותה. את הניחושים הללו, כלומר את התבניות המוכרות לו, הוא שולח במורד הסולם כדי לפגוש שם את האינפורמציה העולה ולראות האם יש שם התאמה. ברגע שישנה התאמה ממשיכה האינפורמציה מלמטה לעלות במעלה הסולם עד לראשו ושם נעשית החלטה לגבי מה לעשות עימה (לנופף לשלום לאישה שזיהיתי מרחוק כחברה או לסובב את ידית הדלת שזה עתה נגעתי בה).
הסולם הוא מטאפורה לשכבות של הקורטקס. הקורטקס בנוי שכבות שכבות, כל אחת בעובי של בערך קלף, המונחות האחת על גבי השנייה והמעבירות בניהן אינפורמציה. ישנן שש שכבות כאלה בקורטקס. שכבה מספר 6 היא השכבה המקבלת את האינפורמציה הגולמית מרשתית העין, מחוש המגע או השמיעה.
כל שכבה ושכבה בקורטקס מזהה תבניות מורכבות יותר ויותר, וכשהיא מזהה אותם היא יורה אותם אחורה לשכבה מספר 1. בשכבה מספר 1 אגורות תבניות מוכרות ובעלות משמעות שהמוח מוריד כלפי מטה כשהוא מנסה לנחש ולהתאים את המידע שיש כבר ברשותו עם המידע המתקבל מהחושים.
דבר מרתק נוסף מתרחש בשכבה מספר 3. שכבה זו מחולקת לשני חלקים: שכבה 3 א' ושכבה 3 ב'. שכבה 3 א' יורה פולסים כלפי מעלה כל עוד האינפורמציה מתאימה לתבנית שירדה משכבה 1. שכבה 3 ב' יורה אינפורמציה כל עוד היא אינה מתאימה לתבנית. שכבה 3 ב' אחראית על שליחת אינפורמציה הסותרת את התבנית שכבר עלתה במוחנו, כלומר בשכבה מספר 1. הוא עושה זאת כדי לאלץ אותנו להמשיך ולחפש תבניות מתאימות יותר, כאשר האינפורמציה שבידינו אינה תואמת לחלוטין את התבניות שהעלינו. לדוגמא, אני הולך ברחוב ומזהה בדיוק בפינת הרחוב, מסתובבת לרחוב הבא, את החברה שלי. אך האם הייתה זו החברה שלי? ראיתי רק את השיער שלה ואת הגב שלה. זו בהחלט נראתה היא (שכבה 3 א'), אבל אני לא יכול להיות בטוח. היא לבשה שמלה אדומה. מוזר. את השמלה הזאת אף פעם לא ראיתי (שכבה 3 ב'). אולי היא קנתה את השמלה הזאת היום. כן, אני זוכר (שכבה 3 א') שהיא אמרה לי שהיא הולכת לקנות שמלה (כלומר זה תואם את התבנית שיש לי עליה). אבל לא, זה ממש לא מתאים לה לקנות שמלה בצבע כזה (שכבה 3 ב'). אני צועק אליה, קורה לה בשמה. אבל היא לא עונה לי. האם זה כיוון שהיא לא שמעה, או אולי זה כיוון שזו כלל לא היא? על כל המונולוג הזה אחרית שכבה 3 ב' שממשיכה להתעקש לשלוח פולסים של תבניות במוחי שאינן תואמות את התבנית הראשונה עליה חשבתי.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/535/988.jpg
זו לא כפפת אגרוף. זה מוח |
|
|
|
|
|
|
|
|
אני אמשיך לחפש תבנית חדשה או אסתפק במה שכבר מצאתי?
|
|
|
|
|
|
|
בדיוק אותו תהליך נעשה עם אינפורמציה המגיעה אלינו דרך האוזניים (כלומר קול) או אינפורמציה המגיעה אלינו דרך מגע. המוח מקבל את כל האינפורמציה הזו כתבניות של פולסים עצביים. מבחינתו אין זה משנה כלל אם, מאיפה ובאיזה סוג של אינפורמציה מדובר.
המוח מטפל גם באינפורמציה מופשטת בדיוק באותו אופן. לדוגמא, אני כמטפל מקשיב לסיפור של מישהו. הוא מדווח לי על כך שבשבועיים האחרונים אשתו נסעה לחו"ל. הוא מתקשה לישון בלילות. מתעורר באמצע הלילה ובמשך היום הוא מעדיף להעסיק את עצמו כל הזמן כדי שלא יעלו בעיניו דמעות של געגועים. אני מקשיב לכל המידע הזה והקורטקס שלי צריך לארגן אותו. הוא צריך לחפש עבורו תבנית מוכרת. האינפורמציה עולה דרך שש השכבות של הקורטקס שלי עד שהיא מוצאת תבנית מתאימה. אולי התבנית תהיה "חרדת נטישה". זו תהיה בוודאי התבנית הראשונה שתעלה במוחי כשאשמע את הסיפור הזה. אך יתכן שזו כלל אינה התבנית המתאימה.
מהי תבנית מתאימה? תבנית מתאימה היא תבנית שבעקבות הגילוי שלה אני יודע, או המוח יודע, כיצד נכון לפעול. מה נדרש. כשאני מוצא תבנית מתאימה, יורדת עימה במקביל גם תבנית פעולה מסוימת. אני עשוי לנסות את תבנית הפעולה הזאת. לדוגמא, כמטפל, אני עשוי לשאול את המטופל שלי האם הוא מכיר כבר מעברו רגשות ותחושות כאלה. המטופל שלי ייתן לי משוב. הוא יענה לי, אולי, שהוא מכיר רגשות כאלה (אולי מהילדות. אולי כשאימא שלו היתה משאירה אותו שעות לבד והיתה יוצאת לעבודה). אך יתכן שהוא יענה לי שהוא אינו מכיר כלל רגשות ותחושות כאלה מעברו. המשוב הזה יעלה כאינפורמציה במעלה הקורטקס שלי ואני אאלץ לחפש לי תבנית חדשה, אחרת, כדי לפעול נכון מתוכה כמטפל.
אך כאן נשאלת השאלה: האם אני באמת אעשה את זה? האם אני באמת אמשיך לחפש תבנית חדשה או שאני אסתפק במה שכבר מצאתי ("זו חרדת נטישה") ואתעלם מכל אינפורמציה סותרת (שממשיכה לעלות משכבה 3 ב') שאומרת לי שהתבנית שמצאתי אינה באמת מתאימה?
והאם המוסכניק שלי יגיד לי שאני צריך להחליף את כל הגיר ברגע שאני אספר לו שהמהלכים שלי נתקעים, או שהוא ייסע עם האוטו בעצמו, יבדוק שוב ושוב, ינסה להעלות השערות מסוגים שונים ויבדוק גם אותן, לפני שיחליט על מסלול פעולה?
והאם אנחנו נסיק שהחברה שלנו שתלטנית ברגע שהיא תתעקש לנסוע להורים שלה ביום שבת, או שנשאל אותה עוד שאלות וננסה להבין (כלומר לקבל תבנית נוספת, אחרת) מדוע כל-כך חשוב לה לפגוש את הוריה השבת.
לרוב אנחנו עצלנים. לרוב אנחנו מסתפקים בתבנית הראשונה שיורדת. כך אנחנו חושבים וכך אנו פועלים. לא? רק כמויות אדירות של אינפורמציה סותרת דוחפות אותנו לחשוב שוב ולחפש תבניות חדשות ומתאימות יותר. ואנחנו כמעט אף פעם לא נבחר בעצמנו לחפש תבנית חדשה, מבלי או לפני שתגיע אינפורמציה רבה סותרת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל זה מכריח אותנו להיפגש עם החיים
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו יכולים לחשוב באופן כזה שהתבנית הראשונה שתתגלה לנו תספק אותנו ואנחנו נפעל מתוכה ואנחנו יכולים גם, באופן אקטיבי, להמשיך ולחפש תבניות חדשות ונוספות. לחשיבה הראשונה נקרא חשיבה תבניתית, פורמטורית. בחשיבה מהסוג השני ישנן איכויות של הקשבה, של חיפוש. זו אינה חשיבה רגילה כלל ועיקר.
מה ההבדל? ההבדל בחוויית החיים שלנו הוא אדיר. כשאנו חושבים באופן תבניתי אנחנו כמעט ולא נפגשים עם החיים עצמם, עם מה שבאמת מתרחש. אנחנו מסתפקים בחלקיקי אינפורמציה ומסיקים מתוכם מסקנות.
לעומת זאת, כשאנו באופן אקטיבי בוחרים שלא להסתפק בתבנית הראשונה שעולה במוחנו, אלא מתעקשים לחפש עוד ועוד תבניות עד שעולה במוחנו תבנית יפהפייה, חדשה, מורכבת ומרתקת שנותנת לנו מענה אמיתי למצב מולו אנו ניצבים, כל זה מכריח אותנו באמת להיפגש עם החיים. זה מכריח אותנו לשהות עוד ועוד עם המצב מולו אנו נמצאים, להיות בו, לחוות אותו, לחוש אותו, להרגיש אותו, להקשיב לו, עוד ועוד, להמשיך ולירות עוד ועוד פולסים של אינפורמציה במעלה הקורטקס שלנו, עד שתבנית מתאימה הרבה יותר עולה במוחנו.
זו חוויית חיים שונה לגמרי. זו חוויית חיים מלאה הרבה יותר. זו חוויית חיים של מפגש אמיתי.
אין לנו כל אפשרות שלא לחשוב בתבניות. המוח שלנו בנוי לחשוב בתבניות. בסיומו של כל חיפוש, ויהיה זה חיפוש מקצועי, זוגי או רוחני, ויהיה זה חיפוש קצר או רב שנים, בסופו של כל חיפוש כזה אנו נמצא תבניות. אך בסיומם של חיפושים ארוכים ומרתקים, אנו נמציא ונחבר לנו תבניות חדשות ומרתקות. החיים עצמם, החיפוש עצמו, יהפכו למלאי חיים ומשמעות, ותוצאות החיפוש הזמניות יהיו מורכבות ועשירות הרבה יותר. והעושר הזה יזמין אותנו לצאת לעוד ועוד חיפושים מלאי חיים כאלו. מי יודע, יתכן ולא נוכל וגם לא נרצה יותר להפסיק.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מטפל משפחתי, מרצה, מנחה, מדריך ומחבר הספרים ''משפחה כן בוחרים'' ו''פיות ומלאכים''. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
